מקדש בתוך מקדש

מקדש קניות, Harrods! מקום החשוב ביותר בלונדון שהחליף את הארמונות, בתי התפילה והתיאטראות, המקום המדרבן כל אדם ,המקום שבו רואים לעיתים קרובות  את ההופעה הטובה ביותר בעיר, הקניון המרוכז והסמיך הזה שנמצא בלב העיר לונדון ומושך אליו יותר תיירים מאשר המלכה או בנה שמבקר את אמא שלו מידי יום.  בשער העושר והאושר של הארודס, ממתינים מידי יום יותר אנשים מאשר לאיזה הצגת בכורה או פתיחה של תערוכה ייחודית במוזיאון מפורסם או אפילו לתפילה חשובה בכנסייה גוטית גדולת מיימדים. העושר המפתה שמוצאים שם יביא לאחר מכן סיפור דמיוני אודות האושר שכולם כה חפצים בו, עושר שרק  בעלי דמיון מפותח מאוד יכולים לדמיין.
 
אבל בתוך מקדש הקניות הזה יש עוד מקדש פנימי. מקדש בתוך מקדש, אמונה ווירטואלית בתוך אהבה ווירטואלית, זוהי פאנטאזיה ואילוזיה שמכילה בתוכה פאנטאזיה ואילוזיה אחרת, אמונה אחת בתוך אמונה אחרת. זהו מקדש הקניות, הקניון הגדול, מקום שכולו גם זכרון, זכרון לזכרם של DODI, הבן של בעל המקום והנסיכה האהובה DIANA שנהרגו, יש אומרים נרצחו בתאונת דרכים מפוברקת. המקום מלא באנשים, גם היום, מדליקים נרות זכרון ובוכים בכיה חרישית. כולם אהבו גם אותו, ביחוד הקונים בחנות העמוסה הזאת, שיש להם את היכולת הכלכלית לקנות את המקום, או איזה באר נפט. גם אלו שיכולים לקנות אולי רק מחזיק מפתחות ועליו חרוט שם החנות, זכרון לדורות הבאים, מזילים דמעה לנסיכה שכה אהבו ובמקומה קיבלו פילגש מזדקנת. כולם משאירים במקום טביעת אצבעות ודמעות  בכדי שהדורות הבאים ידעו ויכירו את ההיסטוריה הבריטית.
 

בתוך מקדש שכולו פנטאזיה ודמיון מפותח, שלא יממש את עצמו, נמצאת מצבה, מקדש אחר לפנטאזיה  אנושית אחרת שלא יכלה לממש את עצמה. הממסד לא יכל לאפשר קשר בין הבן של המקדש הגדול, אדם צעיר, עשיר ומוסלמי, עם אמם של הנסיכים הבאים עלינו לטובה. הקשר הזה, בין רקעים שונים, בעיני הממסד המלכותי, היה בלתי אפשר ולכן היה צורך ממשי לדעתם, לסכל את הקשר הזה, לסיימו, ככל המוקדם האפשרי.

 

Photography: Yossi Matalon

הרבה מודרניזם וקצת פלשתינה במוזיאון V and A

בתערוכה מאוד מסודרת, מקיפה ומעניינת אודות מודרניזם בין השנים 1939-19149 שנערכת כעת במוזיאון V&A בלונדון, יש ייצוג למדינת PALESTINE. לא עבודות ולא תמונות, לא עיר לבנה ולא באהאוס. רק בפינה אחת, היכן שהיתה תצוגה מהירה של שקופיות, הצלחתי לצלם שקופית אחת שבה היה צילום של מבנה מגורים לעובדים שתוכנן בשנת 1933 על ידי אדריכל יוסף נויפלד והצילום הוא של יצחק קלטר.

בתערוכה יש פרוט, כפי שראו את זה המודרניסטים של אז, של העולם האוטופי החדש. הם התרכזו באידיאלוגיה הזאת אבל לא נתנו לה להשפיע בכל מצב ומקום. המכונה היתה הגורם המסקרן והדוחף בתהליך החיפוש אחרי עיצוב הבית והמוצר ובעזרתה עיצוב ויצירה של חיים טובים יותר. מודרניזם היה גם בתאטרון, בסינימה  ובבריאות. איכות החיים קיבלה תשומת לב מירבית הן במודרניזם של אז והן בתערוכה. ההשתלבות עם הטבע ויצירת הרמוניה סביביתית היה אלמנט חשוב מאוד בתהליכי התכנון של אז, כיום שמים לב לקונספט הזה קצת פחות. היתה אז גם התענינות מירבית בכלכלה האמרקאית, ב"אמרקניזם", או מה שתואר גם כ"פורדיזם", על שם יצרן המכוניות Ford . יצור המוני של מוצר, כמו רכב, עבור ההמונים, עבור יצירת מוצרים זולים וטובים.

 

צילום: יוסי מטלון

שטיפת מוח

אז זוהי לא המצאה ישראלית, זה עובד באותה שיטה בכל העולם. בכל מקום ומקום שרוצים שתוציא כסף מכיסך הדל, פונים אליך בגישה נאיבית של שכנוע, כמו לילד, פונים לאדם בוגר ומשכיל כאילו הוא לא מבין את המציאות ורק קניה קטנה שתרוקן את כיסו הדל תשנה את חייו לנצח ותוסיף חבית של אושר ועושר לחייו. האם אפשר להאמין לדברים חסרי בסיס או אימרות חסרות הגיון מציאותי שמעוותות את עולמנו?! בטח שלא. ב-Selfridges, בלונדון, משהו כמו  Macy’s שבניו יורק, החליטו היום לעשות קופה. בכל המעברים, תלו שלטים מהתקרה, שוטפים את המוח. "אתה רוצה את זה, אתה קונה את זה, אתה שוכח מזה". זה רק פלסטיק, תקנה משהו שאתה באמת לא צריך ולכן תשכח מזה מהר מאוד. משהו שלא זקוקים לו, שוכחים אותו.

הקרב על הקונה לא מפסיק שם. עצם קיומו של האדם תלוי בקניות, טוענים המלומדים שמשווקים את החנות, וזה גם עובד במציאות, אנשים פשוט מאמינים למה שאומרים להם , מאמינים למה שדוחפים להם במוח, לפי מובילי השיווק של אותה רשת חנויות, אתה קיים רק במידה ואתה קונה, זוכרים את המשפט הזה, אני חושב, משמע שאני קיים – להבדיל. אילו לא היית קונה לא היית חי, קיים ונושם, לא היית אתה והאופי המיוחד שיש לך. אם אתה אתה קונה אצלנו, אתה מיוחד, טוענים משווקי החנות.

 

.

אם פיספת את שטיפת המוח מהתקרה, לא תפספס את זה בריצפה. דרוך על זה, עשה קניות כמה שיותר, מלא את ביתך בחפצים שאין לך ממש מקום עבורם בביתך. אבל זה מביא את העושר?! הלא כן?! מקדש הקניות מספק את הצרכים הפיזיים והרוחניים, הקניה הבאה תשנה את חייך לחלוטין ותחייה באילוזיה ואוטופיה לא תגמר לעולם.

 

Photography: Yossi Matalon

 

 

The Ark in London

את התיבה הזאת, את מבנה המשרדים הזה הקימו בלונדון. את הזכוכית החומה שלו אפשר לראות כבר בדרך משדה התעופה לכוון העיר, רואים כיצד הוא מקבל את הנכנסים לעיר בחיוך רחב אך ישנוני  וכבד.

 

Photography: Simon Glynn

למרות השמרנות של העבר, עוד בשנת 1992 חשבו בלונדון לתכנן משהו אחר אולי מרשים יותר – מנסים. המבנה ממוקם במערב לונדון וצומח מבסיס קטן והוא מתרחב בדרכו למעלה וזה מה שנותן לו את הצורה שכה מאפיינת אותו. זה הכינוי שנדבק לו. מעטפת הזכוכית הכהה יוצרת את היקף התיבה והדירוג בקומות העליונות, כמו מרפסות מדורגות יוצרות את הסיפון של התיבה הכבדה והיציבה הזאת. מיקומו הקרוב של המבנה לכביש המהיר שנמצא במפלס עליון, נותן הרגשה כאילו המבנה, הספינה חונה במזח שהוא למעשה הכביש המהיר. חלקי המבנה בגג שיוצרים אלמטים וורטיקאליים, נותנים הרגשה של כאילו תורן, דגל מוצב בעמדת הקפטן העליונה. התיבה כאילו מתכופפת לכיוון הכביש, דוחפת כתף, פעולה שיוצרת את ההרגשה של ספינה ליד מזח. יש לציין שזוהי תיבה מגושמת, עייפה ולא מראה סימנים של כוונה לזוז, להתקדם, לנוע קדימה. למרות החומרים ההיי-טקיים, המבנה מסורבל, חסר אנרגייה, אפילו קצת מנומנם.
 

האדריכל ראלף ארסקין רצה ליצור מבנה היי- טקי קליל, שקוף ואוורירי. מה שנוצר הוא ניגוד מוחלט למתוכנן. מכיוון שהמבנה מתחיל צר והולך ומתרחב כלפי מעלה, הפרופיל שלו נותן הרגשה של כבדות ועומס, זיז כבד. 
 

Exterior Photography: Yossi Matalon

הרצון ליצור מבנה יעיל שמתפקד בחסכון – התגשם. כמו כן הוא רצה לייצר מבנה שסיגנונו הפנימי יהיה חלל פתוח, חלל שיאפשר אינטראקציה בין כל העובדים ללא הבדלי מעמדות ומשכורות – כאן הוא הצליח להגשים את רצונו. האטריום הבהיר והפתוח שבמרכזו, שמנוגד מאוד לצבעים החיצוניים של מבנה זה, עוזר להרגשה הפנימית הקלילה, מוסיף הרגשה של נקיון למרות המגרש הצפוף הקרוב לכביש המהיר.

אומת הקפה, שרותים ציבוריים בלונדון ועוד …

 

רק בלונדון הם צריכים להצהיר בקול רם ונישא שהם אומת הקפה. נכון שסטארבאקס האמרקאי הולך כאן נהדר ונמצא כמעט בכל פינה וזאת בניגוד מוחלט להתיבשות שלהם בארץ, אבל אנחנו עדיין לא שכחנו את התה האנגלי והתהליך הכמעט מיתולוגי שמקיף אותו. גם המשפט: “You are not my cup of tea” הגיע אלינו מהאי הבריטי. התהליך החברתי של שתית תה בחברותה, הפך למשהו מאוד לא חברתי שאומר בעדינות, אם אני לא שותה איתך תה – אנחנו לא חברים. ושוב, הם באים בהצהרה של קשר עמוק לקפה. מה יגידו יצרני הקפה בשאר העולם? מה יגידו לוגמי הקפה בשאר העולם?

רק בלונדון יש בתי שימוש ציבוריים. רק שם יש שלטים המוליכים אותך לבית הכבוד ביחד עם הכוונה למוזיאונים מפורסמים, ארמונות ומבצרים. רק שם אפשר לראות כבוד עם כבוד. לא מזלזלים בכבוד הטבע, נותנים לו לעשות את שלו ועוד מכוונים אותו למקום הנכון. לא נכנסתי לאף אחד מהם, כך שאיני יכול לומר מה חללים אלו מכילים. אבל הדאגה לאדם ולצרכיו חשובה ומורגשת מאוד בלונדון.

 

רק בלונדון יש שלט כזה גדול, מהיר עיניים, שמוביל את כל מי שחס על חייו, לרכבת התחתית שמשמשת גם מקלט לאדם וחיה מפני התקפות מהאוויר בלתי צפויות. מחכים למתקפת העתיד בעזרת אלמנטים חדשניים. כלומר המקום יהיה מאוד יעיל במקרה של התקפת אטומית, ביולוגית או כימית, זוכרים?

רק בלונדון כותבים לך על הכביש לאיזה צד להסתכל לפני שאתה חוצה את הכביש. רק שם אומרים לך מהו הצד הנכון. תלוי בפוליטיקה, לפעמים ימין ולפעמים השמאל. בכל מקרה רצוי לשים לב, לפעמים טועים ומידי פעם תוהים מדוע. אולי אסור להסתכל לצד השני? עדיף להיות חכם ולא צודק – משהו מתוצרת הארץ. אותי לימדו בארץ להסתכל לשני הכיוונים. זה מוכיח שוב כי בארץ ישראל קשה לסמוך על מישהו.

Photography: Yossi Matalon

 

MOMA without WORDS

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילומים: יוסי מטלון                    Photography: Yossi Matalon

עמודי "נצחון" סלולאריים

עד מתי יקשטו את רחובות עריינו בעמודי אנטנות "דקורטיביים" מסוכנים? עד מתי יחשבו שתמימים או חסרי דעה חיים בארצנו? כאן בדרך נמיר בתל אביב רואים אפליקציות מסכנות אדם, עמודים – אנטנות ובאחד מהם ענפי דקל, נו באמת. במקום אחד עצים על אנטנות ובמקום שני קופסאות שימורים שעוטפות את האנטנות, אלו תרגילים למי שלא רואה, לא מדבר ולא שומע. עד מתי ימעיטו בערכו האינטלקטואלי של האדם?!

          

צילומים: יוסי מטלון

עליונות הרכב, די!

בעשירי לחודש זה, בערים רבות בעולם היה יום אחד של הפגנה כנגד העליונות של המכונית הכוחנית שתופסת את מרחב חיינו, חיי האדם. בלונדון השמרנית, רכובים על אופניים ללא בגדים, ראינו מאות רוכבי אופניים חוצים את העיר, ללא בגדים ואף אחד לא מנע מהם את ההפגנה. התערוכה הזאת שמציגה את הטבע מעל המכונה, הפגנה שמראה את האורבאני מעל המכאני, ממחישה את הסכנה הקרבה ובאה. השתלטות המכונה על האדם היא כמעט בלתי נמנעת ולכן, עכשיו זה הזמן לפעול כנגד הפיכת הטבע למשהו לא טבעי.

בברייטון היה אסור לרכב ערום, אבל בלונדון, יורק ובמנצ'סטר לא הייתה כל בעיה. גם בערים אחרות בעולם הרוכבים לא התבקשו להיות יותר מידי צנועים. מה היה בתל אביב, ירושלים או חיפה? מישהו יודע? הגיע הזמן שגם כאן לא יתנו לרכב להכנס למרכז העיר, הגיע הזמן שיבנו רכבת קלה ויעילה. הגיע הזמן שגם פה יתקוממו כנגד הברוטליות של הרכב, כנגד המכונית שכובשת כל מקום טבעי והופכת אותו לאספלט שחור, לחניון תת-קרקעי, ומרססת את עולמנו בעשן וריח, זיהום בלתי נסבל. מה עושים כאן. חיבוק ידיים ממושך!

 

צילומים: יוסי מטלון

 

לונדון ביום טוב!

 

 

צילומים: יוסי מטלון

"שימור" ?

 

צילומים: יוסי מטלון

 

בשלבי ההריסה. צילום: יוסי מטלון