הקניון הכי נמוך

בעבר היה רגיל לחשוב שטיול בטבע כולל ביקור בסביבה טבעית, אותנטית, ראשונית. בסביבה כזו כולם מצפים לגעת, לטעום ואולי להריח ראשוניות חומרית טבעית, כולם חפצים לראות חומרים שהיו קיימים שם מאז ומתמיד ולצפות במורפולוגיה טבעית מושלמת. בזמננו אנו, מי שחשב שבביקור בים המלח הוא יחווה רק טבעיות סביבתית מושלמת, טועה. בעוד שנתיים וחצי, בהשקעה של מאתיים מיליון ₪, בתכנונם של האדריכלים במשרד יסקי, מור, סיון, יבנה, נחשו מה, קניון, עוד קניון (לא זה שבטבע), שיהיה עטוף בלוחות מתכת בוהקת, בפסי אבן חתוכה שנחתכו באמצעות מכונת חיתוך מדייקת, בקווים ישרים שיקיפו אותו מכל צדדיו ובעיקר, בסדיני זכוכית מנצנצת שיעטפו אותו. הקניון החדש ימוקם על שפת ים המלח, בקצה הגדה. אין עוררין שנוכחותו המלאכותית של עוד קניון ("קניות + חניון"), תהיה זרה וצורבת בסביבה הטבעית הנמוכה ביותר בעולם.

ים המלח, צילום: יוסי מטלון

החומרים התעשייתיים, זכוכית ולוחות אלומיניום מלוטשים, שנוצרו על ידי מכונות בבתי חרושת מתכתיים, בולטים בניגודם המוחלט לסביבת ים המלח. החומרים ההיי-טקיים שישפכו על קרקע בתולית, יוצרים דיסונאנס קשה לעיכול. החומרים שנוצרו על ידי האדם הם חומרים סינתטיים קרים, מנתקים ומנותקים לעומת החומרים והסביבה הטבעית החיה, המקרבת והנושמת באזור ים המלח החי מאנרגיות מקומיות טבעיות.

ים המלח, צילום: יוסי מטלון

הנופש והחופשה שאנשים רוצים כשהם מגיעים לאזור ים המלח הוא כזה שעוזב את הכאוס העירוני מאחור ומגיש להם שקט, שקט וויזואלי, חומרי ובעיקר שקט תפעולי. משפחות וקבוצות מטיילים יורדים לים המלח לא בכדי להיות מופעלים על ידי מרחבי קניות המציגים למכירה "מותגים" מבוקשים, (כגון: הלבשה, הנעלה, תכשיטים, מסעדות גורמה), שניתנים לרכישה בכל מקום עירוני אחר במרכזי קניות אחרים בארץ.

יש להזכיר כי אנרגיות רבות יבוזבזו בקניון ים המלח. קירור המקום ביחד הטיפול האינטנסיבי שנדרש בכדי לקיים קניון, ישפיעו ללא ספק על מערך התשתיות במקום. לוגיסטיקה מורכבת של משאיות רבות שיובילו הלוך ושוב סחורות למכירה ביחד עם כלי רכב רבים, יגרמו לזיהום שלבטח יהפוך כל גוש מלח לבן, לאפור ושחור. האיזון האקולוגי יופר וייצר סביבה פגועה.

קניון ים המלח המוצע. מקור: יח"צ ויסקי מור סיון אדריכלים

לא נסתר מן העין כי השירותים שיסופקו בקניון החדש יפגעו בעסקים הקטנים הקיימים בבתי המלון הקיימים מזה שנים רבות. מרכזי הטיפול הייחודיים לבתי המלון הקיימים, שכבר מתחרים על ליבו של המבקר בתחרות קיימת, יאלצו להתמודד גם מול מתחרים חדשים שיצוצו בקניון החדש חדשות לבקרים.

קניון ים המלח המוצע. מקור: יח"צ ויסקי מור סיון אדריכלים

אם ניקח לדוגמא את האי  Key West בארה"ב, פלורידה, שהוא האי הדרומי ביותר במדינת פלורידה (140 ק"מ מקובה), נראה כי זה אי מאוד פופולארי המוצף במבקרים בכל חודשי השנה. במדינה שהמציאה את הקניון (Mall or Shopping Center),  לא נוכל למצוא שם אפילו קניון אחד, הסביבה נשארה בריאה ופעילה. אפשר לראות שם הרבה חנויות הממוקמות ברחובות מסחריים קטנים ובמבנים נמוכי קומה, שמציעים למכירה סחורה שקשורה להיסטוריה של האי ולאופיו המיוחד. לעומת זאת, באזור ים המלח נחזה פתאום בחללית מתכתית עצומה שנחתה צמוד לחוף הים, בדריסה גסה על הטבע העדין.

ים המלח, צילום: יוסי מטלון

הקניון המוצע יכול להבנות על כל מגרש חניה נטוש ברמת גן או באיזו צומת פנויה בין חדרה לגדרה. מה לקניון הזה ולים המלח?! אכן, קשה, או בלתי אפשרי לתכנן "קניון" שיתאים מבחינה אינטלקטואלית לסביבת ים המלח. כל רעיון אדריכלי שינסה לייצר גישה תכנונית שתציג את הסביבה הייחודית של ים המלח, יבטל במהרה את היוזמה הזאת. אין "קונספט" או "מקור השראה" מקומי שיפיק מבנה מסחרי כזה, מבנה שבו תרבות הצריכה תפרח על חשבון הסביבה הטבעית הראשונית.

מחסלים את שינקין!

מחסלים את שינקין!  רחוב שיינקין הפך לרחוב יקר, בורגני ואולי קצת בלתי אפשרי. דמי השכירות הגבוהים, הקניונים התחרותיים שבולעים כל דבר קטן והמראה המחודש והמלוקק של הרחוב לא עושים את העבודה, לא מושכים מבקרים וקונים לרחוב המיתולוגי הזה. כל זה גורם לבעלי עסקים ברחוב לנטוש את המקום ואפשר לראות ברחוב חנויות ריקות ושלטי "חיסול", "להשכרה"  ו"חיסול עד הפרט האחרון" רבים, המעידים על מגמת נטישת הרחוב.

רחוב שינקין, תל אביב צילום: יוסי מטלון

הרוח החיה שהייתה בעבר ברחוב זה הביאה למקום רוח רעננה ניסיונית ומהפכנית, מעצבים מתחילים והרבה צעירים בתחילת דרכם שביקשו להגשים ברחוב זה את חלום העיר הגדולה או חשבו שזה מקום ראוי לפריצת דרך מקצועית, פריצה בעיר מרכזית. ההרגשה של ארעיות אנרגטית שהייתה ברחוב, בכל סיבוב ופינה, הפכה להרגשה של כבדות ומקובעות סביבתית. החומרים, הצבעים והקצב היו מהירים וברי חלוף לעומת הכבדות והדשנות של מראה הרחוב היום.

רחוב שינקין, תל אביב צילום: יוסי מטלון

רחוב שינקין, תל אביב צילום: יוסי מטלון

היום, רחוב שינקין נראה כאילו הוא רחוב אבן גבירול בכיוון אחד, כאילו הוא חציו של רחוב אבן גבירול, זה הזורם לכיוון צפון, רחוב שהוא רחוב "כבד" מבחינת מגוון החנויות  והסחורה שבו ומהיר רק בגלל המכוניות הנעות במהירות מצד לצד. רחוב שיינקין צריך להיות מהיר וחדשני באופי החנויות ובמגוון הסחורה הצבעונית ואולי הרדיקאלית שבו  ואיטי בתנועת כלי הרכב המתגלגלים עליו. איטיות בזרימה של אנשים וכלי רכב מגבירה את כמות הרכישות ובכך מזרימה חמצן כלכלי לחנויות הקטנות והצפופות.

רחוב שינקין, תל אביב צילום: יוסי מטלון

מחירי הנדל"ן ברחוב הרקיעו שחקים ורק מתעשרים אופנתיים יכולים להרשות לעצמם לשכור או לרכוש דירה ברחוב זה. מחירי השכרת דירה לא מאפשרים לבודדים צעירים שהיגרו לעיר מערים רחוקות, לשכור לעצמם פינת מגורים נאותה. הרחוב פסק להיות "מעבדה אנושית" ומשמש כיום כנספח לשדרות רוטשילד.

רחוב שינקין, תל אביב צילום: יוסי מטלון

הסביבה השינקינאית הייתה פעם מקום שבו נרכשו מוצרים חדשים עשויים מחומרים מהפכניים וגישות מהפכניות בעיצוב המוצר. צריך למצב את שינקין על פודיום גבוה יותר, צריך להחזיר את המהפכה לרחוב הזה!

רחוב שינקין, תל אביב צילום: יוסי מטלון

חנויות המותגים ניסו את הרחוב ולא הצליחו כי קניוני תל אביב, רמת גן, גבעתיים והרצלייה מושכים אליהם קהל רב יותר ולכן, יש להחזיר למקום את המספרה השכונתית, בית המאפה המקומי  וחנות בגדים עממית, חסרת מיתוג. יש להחזיר למקום את הרגשת "המעבדה" שהייתה פעם ברחוב הזה. בשינקין חסרה האותנטיות המקורית שחידשה בקביעות את האווירה ויצרה הרגשה של התחדשות מתמדת.

המשכיות בשדרות העיר תל-אביב

שדרות העיר ובכללן גם בעיר תל אביב-יפו  צריכות להיפגש, להתכנס, להצטלב ולתת אפשרות להולכי הרגל להמשיך ללכת,  לרוכבי האופניים להמשיך לרכב, לנוע ללא הפסקה. סוף שדרה או ציר עירוני צריך להיות התחלה של ציר או שדרה אחרת, שדרות לא מסתיימות בדרך ללא מוצא או במגרש חנייה, שדרות מאפשרות זרימה, המשכיות והתקדמות חסרת מעצורים ואם היא מסתיימת, היא חייבת לפגוש נקודת ציון אורבאנית בלתי נשכחת.

לאחרונה ניתן לראות בתל אביב עבודות בנייה המאפשרות להולכי הרגל, לרוכבי האופניים, להמשיך ללכת מציר לציר, משדרה לשדרה ללא הפסקה וללא עצירות לא מחייבות. מכשולים קיימים הוסרו, קטעי שדרה חדשים נבנו והתחברו לקטעי שדרה קיימים.

בסוף שדרות ח"ן הסירו מכשול פיזי, קיוסק פרחים שהיה "תקוע" בקצה השדרה. המבנה נהרס ביושר ובכך פתח את השדרה ואפשר את בניית המשך השדרה לאורך הדופן המערבית של כיכר רבין, רחוב מלכי ישראל,  בכך יצרה זרימה טבעית ללא מכשולים עבור רוכבי אופניים והולכי רגל. קטע השדרה החדש  מורכב ממסלול לרוכבי אופניים ומסלול מקביל להולכי רגל, צמחייה וספסלי ישיבה לנוחות הצועדים. חבל ששתלו עצי תמר ולא עצים מזן אחר או מהזן שקיים בשדרה, עצים שהיו יוצרים צל וצללית בחום הלוהט של הקיץ התל אביבי.

שדרת ח"ן והמשכה ברחוב מלכי ישראל, הצד המערבי של כיכר רבין. צילום: יוסי מטלון

קצה צפוני של שדרת ח"ן לפני הריסת "קיוסק הפרחים" שמנע את המשך השדרה. צילום: יוסי מטלון

שדרת בן-גוריון מסתיימת בצידה המערבי בהתרוממות והרחקה מהים. כיכר אתרים הידועה לשימצה, לא מספקת עניין או סקרנות, להיפך, הכיכר מרחיקה את האדם מהטבע ומעצמו ובולמת את התנועה הרגלית במרפסת מוזרה. זוהי דוגמא הממחישה כיצד לא מסיימים שדרה, איך לא מחסלים תנועה רגלית באמצעות אדריכלות פאטאלית.

קצה מערבי של שדרות בן-גוריון הניפגשת עם כיכר אתרים. צילום: יוסי מטלון

נקודת הקצה ונקודת המפרק שבמחברת שדרה לשדרה יכולות להיות נקודות ציון והתכנסות אורבאנית. הקצה הצפוני של שדרות רוטשילד הוא למעשה הכיכר שממול ל"הבימה" והיכל התרבות.  כיכר זו משמשת בשנים האחרונות נקודת התכנסות ומחאה כלפי גורמים המעצבים את חיי האזרחים. נקודת המפרק יוצרת מקום ומרחב לגיטימי להתבטאות המונית ולהפגנות רבות משתתפים.

המשכיות שדרות רוטשילד דרך כיכר "הבימה". צילום: יוסי מטלון

המשך שדרות רוטשילד דרך "גן יעקב" לכיוון שדרות ח"ן. צילום: יוסי מטלון

בקצה הצפוני של שדרת רוטשילד, מול היכל התרבות, היו שלושה עצים בוגרים השתולים על גבעה המורמת ממפלס השדרה, עצים  אלו חסמו את המשכיות השדרה לעבר כיכר התזמורת, לעבר "הבימה" והיכל התרבות. בעת השיפוצים ב"הבימה", הועבר עצים אלו למקומות אחרים, אחד מהם ממוקם בכיכר שלפני היכל התרבות, בצד דרום-מזרח, מעל לחניון והשניים האחרים הועברו לרחוב מרמורק הצמוד לשדרה.

הקצה הצפוני של שדרות רוטשילד והמשכה שמתפקד כנקודת התכנסות וציון אורבאנית. צילום: יוסי מטלון

הקצה הצפוני של שדרות רוטשילד ושלושת העצים שהועברו לכיכר ולרחוב מרמורק ובכך התאפשר המשכיותה. צילום: יוסי מטלון

בעיר תל אביב-יפו רואים תהליך של החזרת השטח  הציבורי לציבור, יש הבנה שהאדם קודם לרכב, למכונה.  בעיר ללא הפסקה מכווצים את הכבישים ומרחיבים את המדרכות, מוסיפים תאורה ציבורית וריהוט  לרחוב ולשדרה. במספר שדרות תל-אביביות אפשר לראות חיבור בין קטע שדרה קיים לבין קטע שדרה חדש.  בנוסף לקטע החדש שהוצמד לשדרות ח"ן, אפשר לראות קטע חדש שנבנה ומושלם בימים אלו שמתחבר לשדרת בן-גוריון מצד אחד ויתחבר, בהצטלבות הדרכים, לשדרות ח"ן (רחוב מלכי ישראל) מצידו השני.

נקודת מפגש של רחוב מלכי ישראל (המשך של שדרות ח"ן) והמשך שדרת בן-גוריון הנבנת בימים אלו. צילום: יוסי מטלון

המשך שדרת בן-גוריון הנבנת בימים אלו. צילום: יוסי מטלון

ההמשכיות הפיזית יוצרת המשכיות תרבותית וכלכלית. תיירות שמתחילה בשדרה אחת ממשיכה לשדרה אחרת ובכך יוצרת חשיפה ופיתוח עסקי לשדרות הפחות מבוססות.  הנגישות וקלות הגישה משדרה לשדרה ממגנטת עסקים, תיירות ובמיוחד את תעשיית האוכל והמסעדנות. במישור הנדלנ"י, רציפות השדרות משבחת את ערכם של הנכסים בשדרה הנחותה יותר ובכך יוצרת שוויון.

השדרות הקיימות ואלו החדשות או המחודשות מחברות מרחבים עירוניים שונים, מקשרות בין שדרה שנמצאת בסביבה סוציו-אקונומית אחת לשדרה שנמצאת במרחב תרבותי וכלכלי אחר. הקשר הזה מעביר את האדם מסביבה אחת לסביבה אחרת ובכך ממוסס את הפערים הקיימים בין השדרות השונות. המרחב התרבותי אינו מקובע או תחום בגבול, מרחב זה גולש משדרה לשדרה ובכך מקהה את החדות שבהבדלים בין השדרות השונות.

"מדרחוב רוטשילד"

"מדרחוב" יוצרים במקום שהדרך היא בעיקרה מסלול לכלי-רכב ויש מעט מקום להולכי-רגל. שדרת רוטשילד, בעיקרה מיועדת להולכי-רגל ויש מעט מקום לכלי-רכב. לכן, לא מפתיע כי מאז ששדרת רוטשילד נחסמה לתנועת כלי-רכב לאורך השדרה, מיום שישי בערב ועד יום שבת בערב, יש פחות ופחות הולכי-רגל בשדרה.

"מדרחוב רוטשילד" צילום: יוסי מטלון

"מדרחוב" רוטשילד הפך לשטח שומם. תושבי תל אביב בכלל, או אלו הגרים בקרבת השדרה בפרט, הם לא אלו ש"מציפים" את השדרה. רוב הצועדים בשדרה הם אלו שבאים ממרחק, בעזרת כלי-רכב. הצעידה עצמה בשדרת רוטשילד היא סוג של בילוי. לאורך השדרה, התחומה בכבישים, אין חנויות או אטרקציות מיוחדות . למעשה השדרה מבודדת מהשטחים המסחריים השתולים בבניינים. לכן, הצעידה כאן היא העיקר וצריכת הקפה בבית-קפה זה או אחר, היא הדבר המשני.

בעבר, רחוב דיזנגוף הפך ל"מדרחוב" מוצלח מאוד בסופי השבוע. בדיזנגוף יש חנויות ואטרקציות בשתי גדות הרחוב. שם, לכלי הרכב יש הרבה מרחב, להולכי הרגל הקציבו מעט מאוד ואז הולכי הרגל "פלשו" לכביש שהפך לחלל נטול כלי רכב בסופי השבוע. בשדרת רוטשילד, השדרה לא התמלאה באדם גם בימים שכלי הרכב מילאו את רצועות האספלט משני צידי השדרה, ברוטשילד אין נקודות ייחודיות לאורך השדרה שמושכות את תשומת לב האדם הצועד לאורכה, השקט ששורר בשדרה הזו הוא החלק הטוב שבה, וטוב שכך! גם מסיבה זו, שדרה זו לא צריכה להיות "מדרחוב" רועש וססגוני.

שדרות רוטשילד, צילום: יוסי מטלון

"מדרחוב" יכול להיות במרחב שבו כלי-הרכב שולטים במקום ואינם מאפשרים להולכי-הרגל להלך ברחוב בנוחות מתבקשת. רחובות תל-אביביים כמו רחוב אלנבי, בוגרשוב ודיזנגוף העמוסים בכלי-רכב והמון אדם שמנסה לפלס את דרכו במדרכות הצרות, מתאימים הרבה יותר להיות "מדרחוב" – חומר למחשבה עבור אדריכלי העיר.

תל-אביב/ניו-יורק – סביבות בערים (לא) מגוננת

מאז שהתחילו לתעד בניינים, היה ברור כי מטרת האדריכלות או בניית מבנים וסביבות, נועדה למען יצירת מתחמים לעבודת האל ובעיקר למטרת הגנה של האדם מפני איתני הטבע ומפני אויבים ופולשים אלימים[1] . בתנ"ך מוזכר, במקומות רבים, כי נבנו מבצרים, מצודות וחומות[2] שמטרתם הייתה מניעה כניסת פולש או אויב.

בעיר ניו-יורק, הפרמטרים והאינדיקציות של כל התרחשות מתבססים על גודל, גודל המרחב, גודל הסביבה ובהתאמה, גם גודל האירוע, גודל תוצאה. לכן, לאמצעי ההגנה האדריכליים על הסביבה מפני מעשה טרור יש יכולת להתמודד עם ומול אירועים בקנה מידה גרנדיוזיים, כאלו הדומים בהיקפם ועוצמתם לזה של 9/11[3], והזנחתם של אירועים "קטנים" בקנה מידה ניו-יורקי. האירוע המיניאטורי בסרגל הקנה מידה הניו-יורקי, לא ממש נחשב או דורש פתרון.

גושי בטון, הגנה על עמודי מגדל שלום, תל אביב, צילום: יוסי מטלון

ההכנה האמריקאית וזו הניו-יורקית, מפני הפולש, העצום והנורא, נמשכת זמן ארוך, היא מתוכננת, מסורבלת והציפייה היא להתקפה של פולש ענק ורב השפעה.[4] ההגנה מפני התקפות טרור מיועדת רק למרחבים גדולים, לסביבות עצומות מעורבות בשימושים שונים. מרחבי שוליים פרטיים נשארים לא מוגנים הן בגין סיבות חוקיות פוליטיות והן בגלל מנטאליות פאסיבית.

עמודוני מתכת לפני שגרירות ארה"ב בתל אביב, צילום: יוסי מטלון

בעת הזאת, ההכנות המדוברות בהרחבה בארה"ב, הן בעיקר בעקבות הפיכת הנושא הזה  ל"נושא חם" בקרב המועמדים הרפובליקנים לנשיאות ארה"ב, כל המועמדים דנו בעיקר בצורך להתמודד מול  cyber attack. נכון, הגודל והעוצמה שבאירועים מסוג זה, יכולים לשתק מדינה, עיר, אזור ומפעלים חיוניים. האמריקאים ממתינים למגה פיגוע, לגודל ועוצמה בלתי נתפסים ולכן מעגלי ההגנה שלהם מיועדים לעצור את הגורם הענק והאיטי לדעתם, שעומד לתקוף אינטרסים אמריקאים. באותה עת, הם מזניחים את יכולותיו של "הזאב הבודד" או את הקבוצה העצמאית הקטנה שאולי פועלת עכשיו לבדה ומונעת ממניעים אידיאולוגיים רדיקליים.

במערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, אחד הנושאים שהמועמדים הרפובליקנים דנו בו רבות הוא: [5]Racial Profiling. לדעתם הנושא חשוב במיוחד בכל הקשור לזיהוי טרוריסט בפוטנציה, זיהוי שיוצר מעגל בטחוני נוסף שיוצר אזורים נקיים מפיגוע, איזורים סטריליים, סביבה בטוחה, לפחות מבחינה ביטחונית. האמריקנים עדיין חוששים משיטה זו שמזהה טרוריסט בפוטנציה. לעומתם, בישראל יש הטוענים כי Racial Profiling  מותר והותר בעקבות מצב ביטחוני שונה לחלוטין מזה של ארה"ב ולכן  מומחים אומרים שיכול להיות שהשימוש בכלי זה יוצר סביבות או מעגלים ביטחוניים צפופים יותר.

עמודוני פלדה בפתח כניסה לרכבת תחתית במנהטן, ניו יורק, צילום: יוסי מטלון

עמודוני פלדה בכניסה למבנה ממשלתי, מנהטן, ניו יורק, צילום: יוסי מטלון

בישראל, בעיר כמו תל-אביב, ההגנה האזרחית[6] או שיטות ההגנה הדפנסיביות מפני התקפת טרור ידועות ונראות בכל מעגל סביבתי אפשרי. בכניסה לקניון, לחניון או לאולם הקולנוע יהיה מישהו שיפשפש בכלינו. בתל-אביב, בישראל, ההסכמה הקולקטיבית לחדירה של אנשי בטחון בכלינו, מאפשרת בדיקות ביטחוניות כמעט אינטימיות. שמירת החרות האישית האמריקאית והניו-יורקית במפרט, מונעת התקרבות אמצעי ההגנה למעגלים קרובים, אישיים. הניו-יורקר לא ייתן שיפשפשו בכליו לפני שהוא נכנס למועדון, לקניון או שיבדקו את רכבו לפני כניסה לחניון. ילידי ניו יורק והמהגרים החדשים לעיר הזו, לא יאפשרו חדירה אישית ל"אזורי הנוחות" שלהם, לא בחדרי חדרים ולא בפרהסיה. רק בשדה התעופה הם מוכנים להקריב מעט מהפרטיות שלהם, מאפשרים יצירת מרחבים סטריליים. לתושבי ניו-יורק יש ניסיון לא מוצלח עם מטוסים ומגדלים.

מגדל משטרתי נייד, ניו יורק, צילום: יוסי מטלון

ברחובות העיר ניו-יורק ניתן לראות שורות שורות של עמודונים ממתכת שאולי ימנעו כניסת רכב ממולכד למבנה חשוב או לתחנת רכבת מרכזית.  בתל-אביב, רואים עמודונים דומים אבל  כאן הם נועדו למטרה אחרת, למניעת חנייה של כלי רכב על המדרכה. בניו יורק, לעיתים מציבים תצפית משטרתית בולטת על מגדל מתכתי נייד. מידי פעם מושמעות ברכבת התחתית ובאוטובוסים הודעות ידידותיות שמזכירות לנוסעים כי מותר לבעלי תפקיד בטחוני לבדוק חבילות גדולות במיוחד הנישאות על ידי הנוסעים. לעיתים רואים קבוצת שוטרים עומדת בכניסה למבנה ממשלתי ייצוגי. כל זה לא ימנע את הפיגוע הקטן, את הפיצוץ הקטן שיגרום לנזק אדיר.

כניסה לבנין עיריית תל אביב, כיכר רבין, צילום: יוסי מטלון

בודק בכניסה לדיזנגוף סנטר, תל אביב, צילום: יוסי מטלון

לפני מספר חודשים נתפס תושב ניו-יורק שהכין פצצה. אמרו כי הוא היה "זאב בודד" (Lone wolf)[7] שרכש ידע בהכנת פצצות מאולתרות באמצעות אתר אינטרנט. למזלם הטוב של הניו-יורקים, הוא נתפס מבעוד מועד, אבל יש הסוברים שיש עוד מאות כאלו שמסתובבים בחופשיות מוחלטת בעיר ניו-יורק. בעיתונות האמריקאית, הנושא הוזכר רק במדינת ניו-יורק והאירוע, שיכל היה להיות קטסטרופאלי, טופל במסגרת עירונית בלבד. הנושא לא טופל ברמות פדראליות וזאת כי לדעתם, היה מדובר שם בהתארגנות ספוראטית ולא בארגון עוצמתי, גדול ורב זרועות.

ה"טרור הקלאסי" המוכר לנו, לא ממש מוזכר בעיתונות האמריקאית. לדעתם של רוב האמריקאים, אין עדיין עדות שתומכת בדעה כי פאניקה הנוצרת כתוצאה מפעילות טרור "קלאסית" הפוגעת באופן פיזי באדם, יכולה להיות שווה בעוצמתה ואולי אפילו גדולה יותר מפאניקה הנוצרת מפיגוע קיברנטי (סייבר טרור).

תחנת TV CNN בניו יורק, בשידור, נתפס אדם יחיד עם מטען נפץ מאולתר. צילום: יוסי מטלון

הטרור הקיברנטי או הלוחמה הסייברית תאלץ את המתכננים ואלו השולטים בתשתיות להכין חלופות קיברנטיות לאלו הקיימות. מערכות שליטה ממוחשבות אלטרנטיביות ו"אבטחת מיידע" יתוכננו במרחבים ייחודיים. מתכננים יאלצו להכין "תרופה" לנזקים שיגרמו מפיגועים קיברנטיים, "התרופה" תהיה בצורת מרחבים מקבילים שיהוו תחליף למרחבים פיזיים פגועים.

לעומת הטרור "הקלאסי" או הטרור "הרגיל" (אם יש כזה דבר) המוכר לישראלים, המרחב הקיברנטי[8] בלתי מוגדר וחסר גבולות. מיקום הפגיעה לא יהיה תחום במרחב או סביבה מוגדת. התקיפה תהיה על מחשבים ואלו יפגעו בכל הקשרים של המחשבים, בכל סביבה או מרחב רחוק או קרוב שקשור למחשבים שנחשפו לפגיעה הקיברנטית.

הגישה הניו-יורקית תמיד הייתה ותמיד בדקה האם כדאי מבחינה כלכלית לטפל בבעיה מסויימת, האם ראוי להוציא סכום כסף לטפל בבעיה שאם, במקרה הגרוע ביותר, יהיה אסון קטן שהטיפול בו יעלה פחות ממניעתו. לפי הגישה הכלכלית הזאת, לפי הניו-יורקים, לא כדאי לטפל בבעיה! – האסון יעלה למשלם המיסים פחות דולרים מההוצאה למניעתו.

עמודוני מתכת בכניסה לתחנת רכבת במנהטן, ניו יורק, צילום: יוסי מטלון

אי ההבנה או החוסר רצון להבין שדווקא האירועים הקטנים, כאלו שמוכרים לכל אזרחי ישראלי, אלו ה"מתבשלים" בתוך רחבי ארה"ב, באזורים עירוניים ובמרחבים פרטיים, הם אלו שיכולים לגרום לדה- מוראליזאציה בארה"ב. דעה זו מונעת מהאמריקאים לטפל טיפול כירורגי מקדים באלו שזוממים להתקיף את החברה האמריקאית בפיגועי טרור קטנים. מנהיגי ארה"ב וראשי הביטחון הפדראלי כנראה מתכוננים רק לטרור קיברנטי או להתקפת טרור בקנה מידה עצום ואינם מבינים כי פיצוצים במקומות הומי-אדם כגון: קניונים וחנויות ענקיות, בתי קולנוע, בתי חולים או אוטובוסים ורכבות, יגרמו להיסטריה ביטחונית בכל רחבי ארה"ב ולנזק קולוסאלי עצום שייפגע בגוף, בנפש ובעיקר, מה שמאוד חשוב לממשל האמריקאי, בכלכלת ארה"ב.

הערות שוליים:

[1] "האדריכלות התפתחה לראשונה מהדינמיקה שבין הצרכים (מסתור, ביטחון, דת ופולחן, מגורים וכדומה) והאמצעים (חומרי בניין קיימים וכישורים)". מקור: ויקיפדיה

[2] כמו חומות ירושלים:  וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם סְפַרְתֶּם, וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה –  ספר ישעיהו כב .

[3] התאומים שלי/יוסי מטלון https://archinote.wordpress.com/2007/09/11/%d7%94%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%99/

[4] כדוגמת ההכנה האמריקאית לפלישה/מלחמה בעירק.

[5] " אפיון גזעי ( Racial profiling) היא טקטיקה שנויה במחלוקת בה גורמי אכיפת החוק משתמשים בגזעו של אדם או בקבוצה האתנית אליה הוא משתייך בתור קריטריון מהותי בהחלטה לתחקר ו/או לעצור את האדם." מקור – ויקיפדיה

[6] " הגנה אזרחית היא הצעדים הננקטים בקרב האוכלוסייה האזרחית (להבדיל מכוחות הביטחון) לשם התגוננותה מפני תקיפה, במסגרת מלחמה או פעולת טרור".  מקור: ויקיפדיה

[7] http://en.wikipedia.org/wiki/Lone_wolf_(terrorism)

[8] "מרחב קיברנטי הינו מרחב מטפורי של מערכות מחשב ורשתות מחשב בו נאגרים נתונים אלקטרוניים ומתבצעת תקשורת מקוונת ואינטראקטיבית ללא תלות במיקום הגאוגרפי של המשתמשים בו. המרחב הקיברנטי הוא קונספט חוזר ונשנה בספרות המדע הבדיוני." (ויקיפדיה)

בתי מלון אורבאניים – לאן?

מספר רב של מבנים בלב העיר תל אביב עומדים לקבל "מתיחת פנים" אדריכלית וייעוד אחר, מבני מגורים לשימור יוסבו לבתי מלון חדשים. השילוב הקונטקסטואלי שמכיל: מגורים, מסחר קל ואירוח הוא שילוב מנצח, פורה ומפרה. למרות זאת, יש לבדוק את המינון של מספר מבני הארחה שיוספו ללב העיר, הכרחי לבדוק שהמרקם הקיים יוכל להמשיך להתקיים ללא מפגעים סביבתיים שונים ואולי, עדיף למקם בתי מלון אורבאניים צנועים  דווקא במקומות אחרים בתל אביב, במעגלים הרחוקים מלב העיר, במקומות חלשים מבחינה כלכלית ולא במרכז העיר המבוסס.

שדרות רוטשילד 96, (עוד מעט יהיה מלון "בוטיק"), צילום: יוסי מטלון

שינויי ייעוד מתבצעים למבנים רבים המחויבים לשימור בלב המבוסס של תל אביב. בסביבות יציבות מבחינה כלכלית  כבר קיימים מעט מלונות "בוטיק", אליהם ייתוספו בתי מלון נוספים. מול התיאטרון המחודש, "הבימה", יוסבו בתי מגורים קיימים לבית מלון עירוני המשלב בתוכו גם מרכז תרבות, בשדרות רוטשילד 96, מבנה קיים יוסב לבית מלון אינטימי, ברחוב נחמני 25 במבנה מגורים גדול, יוקם מלון אותנטי גדול ומתחתיו חניון רחב מימדים.

בערים רבות ומוצלחות ברחבי העולם, ניתן לראות עירוב שימושים מרתק בסביבות ושכונות שונות. רואים את התופעה הזאת הן במרכז ההיסטורי של אותן ערים והן במעגלים החיצוניים של העיר. שימושים שונים ביחד עם נגישות מירבית, יוצרים פעילות אינטנסיבית וויטאלית בכל שעות היום, פעילות שגורמת למפגש של אוכלוסיות שונות ולא משאירה למרחב הציבורי שעות ריקות מתוכן, שעות שבהן לא מתקיימת פעילות כזו או  אחרת. מינון הפעילויות הללו וניתובן לשעות נוחות לכלל האוכלוסייה, כבר מוסיפות תוכן איכותי למרכז העיר תל אביב ועכשיו רצוי להרחיב את האירועים האדריכליים/חברתיים הללו למרחבים רחוקים מהמרכז השוקק.

מבנה לשימור, (עוד מעט יהיה בית מלון), נחמני 25, צילום: יוסי מטלון

מבני מגורים בכיכר הבימה, ממול ל"הבימה", יהיו בעתיד בית מלון אחד גדול, צילום: יוסי מטלון

בעיר ניו יורק, משתמשים בבתי מלון ככלי להחייאת אזורים מוזנחים. אזורים שלמים עוברים תהליכי ג'נטריפיקציה (Gentrification) לאחר שמובילי העיר השכילו להבין שיש להשקיע דווקא באותם אזורים, אזורים חלשים כלכלית. בגין השקעות כלכליות רבות  ופיתוח מואץ,  תושבים מהמעמד הבינוני עברו לגור שם, הגיעו אזרחים שחזרו לטפח את הסביבה המתחדשת. במנהטן, בצד המערבי התחתון, בדרום העיר, בצ'לסי, אזור שהיה שנים רבות נטוש ומוזנח,  יצקו בסיס כלכלי יציב, הקימו מבנים חדשים עכשוויים, מבני ציבור, שווקים חדשים בעלי זהות אותנטית  ( Chelsea Market ) ובתי מלון שמושכים קהל חדש ותיירים שביחד, גרמו להחייאת המקום. דוגמה מוחשית לכך ניתן לראות בבניית  ה- High Line  ביחד עם בית מלון"בוטיק"  The Standard, שיצרו אטרקציות ותשתית מעולה לפריחה שכונתית חיובית.

בית מלון "בוטיק" בניו יורק צ'לסי The Standard ממוקם מעל ל High Line, צילום: יוסי מטלון

שוק בתוך מבנה בניו יורק צ'לסי, Chelsea Market, צילום: יוסי מטלון

בתל אביב, רואים ניסיון ליצירת תהליך כזה ב"דרום העיר", בפלורנטין, שם זה נעשה ללא בתי מלון ואולי עכשיו אדריכלי העיר יבינו שחובה להקים שם בית מלון מקומי שיעוצב ברוח המקום, בית מלון איכותי וצנוע שיאיץ את תהליך ההתחדשות. בשכונת פלורנטין גיבשו מדיניות של טיפוח שימושים שונים ובנייה מחודשת משקמת, אך "המלון" עדיין לא  הוקם. בתל אביב, השקעה בסביבות  לא חזקות כמו:  כרם התימנים, שכונת שפירא או שכונת התקווה והקמת בתי מלון מוצלחים דווקא במקומות אלו הזקוקים לחידוש כלכלי, ימגנטו לעברם קהילות חדשות ותיירים שיפריחו את המסחר והמגורים בסביבה, ובכך יהפכו את הסביבות הללו לאטרקטיביות יותר.

בכל עיר, בכדי ששתילת בתי מלון צנועים בלב הסביבות החלשות ותהליך הג'נטריפיקציה יהיה מוצלח, יש לבצע סקרים בשיתוף עם האוכלוסייה ובדיקות מקדימות שיבחנו את הפעילות והאופי של בתי המלון הללו. בית מלון בעל אופי מתגרה, בעיות לוגיסטיות, תחבורה בעייתית ותחזוקה לקויה, יכולים לשבש את האיזון העדין והשביר הקיים בכל הסביבות החלשות. חובה לדאוג לאוכלוסייה המתגוררת במקום,  יש להבטיח שהחברה החלשה מבחינה כלכליות לא תפגע או תדחף אל מחוץ למקום מגוריה. לכן, תחילה יש לתכנן ולבצע בדיקות כירורגיות מקדימות, בדיקות שיאבחנו את הדרך היעילה ביותר לחידוש הסביבה ובמהלכן ימצאו את המקום המתאים ביותר להקמת בית מלון אותנטי שיעשה את השינוי המצופה.

הדה-קונסטרוקציה נעלמה בשחקים

הזרם הדה-קונסטרוקטיבי צעד את צעדיו הראשונים במבנים קטנים, כעבור מספר שנים, כשהפופולאריות שלו גברה, האדריכלים הסוגדים לזרם הזה התחילו לתכנן מבנים גבוהים יותר וכיום רואים במקומות רבים גורדי שחקים המעוצבים רק עם נגיעות של הזרם הזה ובגרסה דיגיטאלית מעודנת .

במבנים קטנים ובינוניים, לדה-קונסטרוקציה יש את היכולת למוטט את הקונסטרוקציה ובכך ליצור נפחים פרגמנטאריים שביחד יצרו את המבנה המנופץ. במבנים גדולים או בגורדי שחקים, חוקי הסטטיקה לא אפשרו לאדריכלים לבצע מניפולציות ראדיקליות באלמנטים קונסטרוקטיביים ובשיטת העברת עומסים בין אלמנטים נושאי עומס.

Gehry House · Santa Monica, California מקור צילום: אתר GREAT BUILDINGS

בגין מגבלות החומר וההמשכיות הקונסטרוקטיבית הבלתי מתפשרת, חזרו אדריכלי הדה-קונסטרוקציה בתכנון גורדי שחקים, למבנה נפחי  שיטתי, ברור ומגובש, ללא שברים נפחיים ופריצות קונסטרוקטיביות. גם עלויות כספיות גדולות וקשיי ביצוע רבים הדפו אחורה את המגמה הדה-קונסטרוקטיבית בתכנון מגדלים. גורדי השחקים אילצו את המתכננים ליצור שברים מעודנים ושקטים יותר, לעצב את הגלים המעטפתיים או את הנפחיות המשתנה של המגדלים באמצעים אחרים. האדריכלים חזרו לנפחים קונבנציונאליים קובייתיים מקובלים ובכך פתרו את בעיית היציבות של המבנה. מסיבה זו, חומרים אחרים שיצרו אשליה נפחית הודבקו על מעטפות המבנים, תחפושות הולבשו על המגדלים, תקרות ושטחים אופקיים נמשכו החוצה וקישוטים מתכתיים אחרים נוספו למגדלים. כל זאת בכדי ליצור אילוזיה של מגדל שבור או תנועה גלית כלשהיא של "עור" (skin) המבנה. באופן אירוני, הקישוטים הללו מזכירים את הקישוטים שהודבקו על כל המבנים שתוכננו על ידי אדריכלים מהזרם הפוסט-מודרני המושמץ שהספיק להעלם ממשרדי האדריכלים.

IAC Building ניו יורק, אדריכל: פרנק גרי, צילום: יוסי מטלון

בביתו שבקליפורניה, האדריכל היהודי אמריקאי פרנק גרי (Frank Gehry), מראשוני ומובילי הזרם הדה-קונסטרוקטיבי, התחיל בניסיונות שבירת מבנים. כעשור לפני פריצת הזרם האדריכלי הזה, בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, עסק פרנק גרי בשיפוץ ביתו הקטן בסנטה-מוניקה.  בבית חד-משפחתי הקטן, לא היו לו בעיות גדולות לייצר מבנה שבור. לאחר מכן, כשזרם אדריכלי זה הפך למותג, הוא תכנן מבנים בגודל בינוני שיכלו לשאת את האילוצים העצוביים. המבנה IAC  שבניו יורק ושבנייתו הסתיימה בשנת 2007 מדגים יפה שאפשר לעשות מניפולציות סטטיות במבנה בגובה בינוני. אולם, בהגיעו לתכנן גורדי שחקים, השברים הארכיטקטוניים היו חייבים להתעדן, להתאחות וכמעט להעלם. מה שנשאר מניפוצים אלו, הם לא יותר מאשר גלימות מתכת שעוטפות, חובקות את המגדל, כפי שניתן לראות בגורד השחקים  8 Spruce Street, מבנה שמכיל דירות, משרדים ומסחר, גורד שחקים שבנייתו הסתיימה השנה והוא ממוקם בדרום מנהטן ליד בית העירייה .

8 Spruce Street ניו יורק, אדריכל: פרנק גרי, צילום: יוסי מטלון

8 Spruce Street ניו יורק, אדריכל: פרנק גרי, צילום: יוסי מטלון

מגדלים וגורדי שחקים מתוכננים היום באמצעיים דיגיטאליים מתוחכמים שמאלצים את האדריכלים לבצע תרגילי אקרובאטיקה קונסטרוקטיביים שאינם אהובים על ידי מהנדסים שמרנים. למרות הניסיונות הללו, נסיונות שיוצרים באמצעות המחשבים תחכום נפחי בולט, במציאות, מגדלים אלו לא התגברו על כוח המשיכה ולכן היה צורך לדבוק בתכנון סטאטי שמרני. השמרנות הזאת הובילה את המעצבים הדה-קונסטרוקטיביים לאמץ שיטה ששנים רבות הם עצמם לעגו לה והיא, הדבקת חלקים מלאכותיים למבנה, חלקים שאין בהם כל צורך קונסטרוקטיבי והם למעשה לא יותר מאשר קישוט רדוד ומאולץ, כפי שניתן לראות בכל מבנה המאופיין כפוסט-מודרני ועכשיו גם על מעטפות גורדי השחקים הקרויים, מגדלים דה-קונסטרוקטיביים.

פרסומת אלימה

המרכז לעיצוב הבית ("One Design Center "), שנפתח בראשון לציון בחר להיות אלים. הפרזנטור שלו, האדריכל אילן פיבקו, הפך באמצעות קונספט שיווקי מוזר, למשחית מוצרים הקיימים בבית ובמשרד, זה ששורף, חותך ומרסק כל מה שלא נבחר על ידי אדריכל או מעצב, כל מוצר שאינו לטעמו האנין של המעצב או האדריכל. מה נאמר לזה שאין לו שולחן, מה נספר לזאת שאין לה ספה, מה נאמר לילדינו? כיצד נסביר את ההרס הזה?

הכוחניות וההרס המוצגים בפרסומות הטלוויזיוניות הללו, מנוגדת לגישה שאומרת שאפשר לעצב מבלי להשחית, שאפשר לקחת את הקיים ובעזרת יצירתיות ויכולת תמרון עיצובית להשתמש בקיים ואפילו לשבחו, שאפשר להפיק משהו טוב ומשמעותי מהחומר הקיים.

פיבקו שורף ספה, צילום:מיכאל שטיין

לעצב טוב מחומר חדש בלבד או ממוצר עכשווי בלבד, משמעות הדבר לייצר קיצורי דרך, להימנע מאתגר. רכישת מוצר חדש יקר או זול, הוא תמיד הפתרון הקל. להשחית את הנוכח ובמקומו לרכוש משהו חדש ועכשווי, הוא פתרון קל למעצב, הוא גם פתרון שיש בו עלויות משמעתיות ליזם, לבעל המקום. בכלל, לבזבז את כספו של בעל הנכס, זה תמיד יותר קל מאשר למצות את הפוטנציאל של מה שנוכח, של מה שקיים וניתן לשימוש חוזר.

השיטה שמעודדת השמדת מוצרים שאינם נרכשו על ידי מעצב או שאינם לטעמו של האדריכל המתכנן, גורמת נזק כלכלי וסביבתי, ממריצה שימוש חד פעמי, "לבש וזרוק". במקום לנצל את מה שקיים, לחסוך בזמנים טובים ובעיקר באלו הקשים, משדרים לנו פרסומות המעודדות בזבוז וסחיטה של משאבי הטבע.

פיבקו חותך שולחן, צילום: מיכאל שטיין

הקונספציה השיווקית הזאת שבוייה בגישה שדוגלת ברכישה עקבית של מוצרים עכשוויים "מעוצבים" וזריקת ה"ישן" , שהוא, לטעמו הבלעדי של המעצב, מוצר לא טוב . הקונספציה השיווקית הזאת מעודדת  ביטול כל מוצר חדש שלא נרכש בהסכמת המעצב.  גישה זו משדרת שיטה שפותרת מחלוקות באמצעים כוחניים, אלימים. גישה זו משנה סביבות בכוחניות וממריצה שימוש יתר באוצרות הטבע. כל אלו ביחד מייצרים חברה שערכיה חולניים וגישתה העכשווית, שאינה מכבדת את האותנטית של הישן או את סגולותיו של המוצר הלא "מעוצב", בודאי שאינה דואגת לעתיד טוב ובריא יותר.

להחזיר לציבור את השטח הציבורי

מרחב ציבורי בניו יורק, צילום: יוסי מטלון

בערים רבות בעולם החופשי הבינו שיש להחזיר את השטח הציבורי לציבור. אדריכלים ומתכננים עירוניים הבינו שיש לאפשר גישה להולכי רגל גם בשטחים ציבוריים שמבוזבזים לצרכים שאינם מיועדים לטובת הולכי הרגל השונים.

בניו יורק, במרכז העיר הסואנת, לקחו שטחים שהיו מיועדים אך רק לכלי רכב (לנסיעה וחניה) והפכו אותם לשימושם הבלעדי של הולכי הרגל. בנוסף, בכדי להפיק את המכסימום ממרחבים אלו, חידשו את הריצוף, צבעו את הבניינים והוסיפו בכל מקום ראוי ואפשרי ריהוט ציבורי כגון: ספסלים, שולחנות, כסאות, צמחייה, פחי אשפה ותאורת לילה מתאימה.

מרחב ציבורי בניו יורק, צילום: יוסי מטלון

מרחב ציבורי בניו יורק, צילום: יוסי מטלון

שטח ציבורי מבוזבז בת"א (בר גיורא/בוגרשוב) צילום: יוסי מטלון

בכדי להכניס תוכן ופעילות באזורים אלו, אפשרו בשטחים המסחריים שבקומת הקרקע של המבנים שמסביב להקים במקום צורות מסחר שונות, הגמישו מגבלות עירוניות (כגון: שעות פעילות מסחרית, חופש הבעה והופעה) ובעיקר יצרו גוף עירוני שדואג לניקיון במקום ואכיפת הסדר הציבורי הראוי.

המרחבים הציבוריים נושקים וחופפים למרחבים המסחריים. עובדה זו יוצרת פעילות אנושית חיובית. מרחבים אלו הפכו לעמוסים בבני אדם, ביום ובלילה. תושבים, מבקרים בסביבה וסתם אזרחים שעוברים במקום מנצלים את המרחב הדמוקרטי הפתוח למפגשים חברתיים לאחר שעות העבודה, למנוחה, לאכילה ושתייה ואפילו לישיבות עסקיות בסביבה ניטראלית.

מרחב ציבורי בניו יורק, צילום: יוסי מטלון

בארץ בכלל ובתל אביב בפרט יש סביבות מבוזבזות שמנוצלות בעיקר על ידי כלי הרכב לצורכי נסיעה ו/או חניה. במקומות רבים רואים שהולכי הרגל נדחסים ונדחקים לפינה ולמכוניות יש מקום בשפע. יש לשנות את סדרי העדיפות, ראוי לספק יותר לאדם ופחות למכוניות ובכך לשמר את הסביבה ולשפר את איכות החיים של כל התושבים.

האגף החדש של מוזיאון תל אביב

האגף החדש של מוזיאון תל אביב. צילום: יוסי מטלון

היה קשה לעזוב את האגף החדש של מוזיאון תל אביב (Tel Aviv Museum of Art). החומרים המעולים, העבודה המדויקת, הצל והצללית, האור והחושך והזויות הבלתי רגילות הפנטו אותי, כאילו סנוורו אותי ולא אפשרו לי להאמין כי בלב תל אביב בנו מבנה – מוזיאון – כזה מפורט, כזה יקר, אני יודע כמה עולה כל מטר רבוע של חומרי חיפוי או כל מטר אורך של זכוכית, עץ או אלומיניום.

חלל פנימי של האגף החדש. צילום: יסי מטלון

אבל, הסיבה העיקרית שלא יכולתי לעזוב את המוזיאון זה הבלבול המוחלט שהיה לי, לא הבנתי היכן אני נמצא יחסית לכניסה/יציאה, לא הרגשתי שהייתי בכל המקומות/התערוכות, לא יכולתי למקם את עצמי. כך זה היה  בביקור הראשון במוזיאון,  אני מניח שבביקור השני אמצא את דרכי יותר טוב. לא לשווא יש בכניסה לאגף החדש של המוזיאון "מפת התמצאות", את המפה ראיתי כמובן רק כשיצאתי.  אני יודע לקרוא תכניות ושרטוטים,  לצערי גם "מפת  ההתמצאות" לא ממש ברורה. אם לא ניתן להכין מפת התמצאות ברורה, אני מניח שהבניין עצמו לא יכול להיות ברור למבקר. יתכן שלא רצו שמסלולי ההליכה במוזיאון יהיו ברורים, גם בקניונים מנסים לבלבל אותנו בכדי שנשאר ונקנה כמה שיותר, פה כנראה לא רוצים שנעזוב.

"מפל האור". צילום: יוסי מטלון

מבחוץ, נראה כי לאגף החדש שנפתח השבוע לקהל, יש אופי נפחי שטוח ואופקי, מעטפת המבנה מורכבת מחזיתות מרחביות מבטון אדריכלי, בזויות שונות ובחתך משתנה בכל היקף המבנה. מבפנים, ההרגשה מתהפכת, זהו למעשה מבנה אנכי ולו חמישה מפלסים ויש בו חלל אנכי פתוח, חלל מרכזי דינאמי.  החלל המרכזי של האגף החדש  מתפקד כציר מרכזי שסביבו פזורות גלריות, הוא נראה כמו "מפל אור".  במופע האדריכלי הזה, האור שוטף את הקירות, מתיז אור ויוצר צלליות וצללים.  האור הזה נשאר ב"מפל" ואין לו כל שימוש בגלריות. המעברים והחלונות הייחודיים בגיאומטריה שלהם שמקיפים את המפל, יוצרים מבטים וזוויות לא רגילות ואט אט נדמה כי זוהי יצירת האומנות המוצגת במוזיאון, כי זוהי "היצירה". העיצוב האורגאני, המתמשך והמתעגל של הבטון, מכיל בתוכו "אומנות", זוהי אומנות.

הצורה הגיאומטרית השולטת במבנה היא המשולש, התכנית של המבנה היא בצורת משולש, החלונות משולשים ולמרות זאת, מבחוץ המבנה נראה אמורפי, זורם ונמרח. השילוב של הקירות הלבנים ביחד עם לוחות עץ, זכוכית ובטון יצרו קומפוזיציה  שמאפילה על כל מה שנמצא במוזיאון. אולמות התצוגה הפכו למשניים, התאורה שם מלאכותית, הגיאומטריה שלהם מוכרת לנו ובחללים הללו אין כל ניסיון לפריצת דרך.

דרגנועים באגף החדש. צילום: יוסי מטלון

גשר שתוכנן  בעבר על ידי האדריכלים של האגף הישן, מחבר בין האגף הישן שתוכנן בסגנון מודרני לבין האגף החדש שתוכנן בסגנון דה-קונסטרוקטיבי מתון. רק באמצעות גשר ניתן לגשר בין האסכולות התכנוניות השונות מאוד אחת מהשניה. מסביב לאגף החדש המתכננים יצרו רחבות בהירות, מקום להפגנות ומחאות כלכליות ומחר אולי פוליטיות. אזור ההמתנה בכניסה ברובו נמצא תחת כיפת השמיים, שמש בקיץ לוהט או גשם בחורף, לא יספקו חווית כניסה ויציאה נעימה וחלקה. מצער עד מאוד שלא השאירו את ספסלי העץ והעצים שעמדו בצורה ישרה במקביל לספריה, ממול לחזית הכניסה של האגף החדש. קצת ירוק היה עוזר, באמצעות טיפת צל, להתגבר על השמש היוקדת, על הלבן המסנוור והאור הבוהק בקיץ הישראלי, המזרח תיכוני.

מדרגות פנימיות באגף החדש. צילום: יסי מטלון

נראה כי היה כאן ניסוי אדריכלי מקומי, מישהו ניסה לבדוק האם אפשר להקים מבנה שתוכנן באמצעים דיגיטאליים מתקדמים, באמצעות תוכנות מחשב עכשוויות. הניסוי הצליח, החללים הפנימיים המורכבים והמעטפת הפיסולית, הפיתולית, יכולים להעיד על כך.

האגף החדש של מוזיאון תל אביב. צילום: יוסי מטלון

הביצוע של האגף החדש שתוכנן על ידי האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן ביחד עם האדריכל עמית נמליך מישראל ,מרשים בכל סיבוב ופינה. כנראה שזו הסיבה שהמתכננים לא רוצים שהמבקרים ימצאו בקלות את הדרך החוצה. לאור התוצאות המדהימות, נראה שהאדריכלים  השקיעו שעות רבות בהפקת תכניות ובביקורות קונסטרוקטיביות בכדי שהמוצר הסופי, המוזיאון, יהיה איכותי וישמר כך לשנים רבות.

"מפל האור". צילום: יוסי מטלון

מודל של האגף החדש והסביבה. צילום: יוסי מטלון

החללים  המרכזיים שבהם מתקיימת תנועת המבקרים, מצטלמים יפה מאוד. זהו מוזיאון של צלמים ועבור צלמים. ב"מפל האור", במסלולי ההליכה סביבו,  המוארים בתאורה טבעית, יש הרבה אנרגיה וויזואלית שסוחטת רגשית את המבקר וגורמת לו להרגיש שאיכות האומנות המוצגת בחללי התצוגה המוצמדים אליו מסביב, פחותה באיכותה בהשוואה לחוויה הממגנטת סביב ה"מפל".