ארכיון חודשי: מאי 2006

שדה תעופה

כשחזרנו לארץ, מיד ראינו את "השטיח" של "נוקיה". בתחילה חשבנו שזה דגל ישראל, כחול ולבן. הוא מקבל אותנו בתנועה אופקית, חושב שמזכיר משהו לכל הנכנסים. לא, לא שכחנו שזוהי מדינת טלפונים ניידים, כי כבר במטוס הצלצולים של הטלפונים מודיעים לכלל הנוסעים כי חיים הם במדינת תקשורת מיידית, כי הקשרים חודשו והכול תקין, פועל ומוכן לפעולה, כולל חגור, נשק וקסדה. בפינלנד אין כל הרבה טלפונים מוביליים. אבל כאן, הכל מיידי, אבל מיד! באופן אוטומטי כולם מחוברים לאינפוזיות, לשידורים ולדיבורים צפופים וטריים, SMSים חסרי גבולות וזמנים.
 

מיד אחרי זה מחכה לנו הפתעה בחדר ההפתעות. מי שמכין בערב שבת אוכל בשבת, אמרו חז"ל. מחדר המתנות, אנחנו מקבלים בשמחה כשחיוך רחב על פנינו את אוסף המתנות שקנינו בדיוטי-פרי לעצמנו, לבני משפחתנו ולחברינו , עוד לפני המראתנו. באיזה מקום בעולם ישמרו לך את הקניות שלך? בשום מקום! ארץ זבת חלב ודבש. מקסימום, יביאו את הוודקה למטוס וגם זה בגלל בעיות בטחוניות. באנו למסע הקניות מוכנים, כאילו יוצאים להסתערות חסרת מעצורים, אנחנו ננצח, ישראלים, לא?! היו לנו רשימות מדויקות של דגמים, סוגים, קטלוגים, גדלים, צבעים, מודלים, מספרים, אחוזי הנחה, שנת ייצור, ארץ מוצא, מקום מפעל היצור ומידע סודי אחר הנמצא רק בידי הקונה הישראלי המסתער על הדיוטי-פרי. קנינו לכולם והכנו לעצמנו הפתעה, איזה כייף, כאילו לא צריך לשלם. לאחר דקלום מספר תעודת הזהות אנו מקבלים קופסה קרטון אדומה, שקופה בחלקה, דרך החלק השקוף, חלון המציאות, אפשר לראות בעיקר את פלטות השוקולד הארוכות שנמכרות בקבוצות של ארבע יחידות. לפעמים רואים גם סיגריות, אלכוהול או איזה בקבוק זכוכית מעוצב שמכיל בתוכו פרפיום העשוי מנוזל המופק מצמח אופנתי.
 

עכשיו מחפשים את המזוודות במדור המזוודות הנעות על מסלולים אליפטיים אלכסוניים, בודקים שאף אחד לא גנב לנו את העגלה כי כבר קשה לנו לסחוב מזוודות, בייחוד שהגלגלים שלהן נהרסו לאחר שהן נזרקו על ידי עובדי נמלי התעופה השונים.  לפתע פתאום מגיעה מזוודה, שלנו או לא? מהר מהר, תבדוק, זה נעלם, אנחנו לא זוכרים את הצבע שלה, אה כן, קשרנו חוט אדום על הידית בכדי שיהיה קל לזהות, או למזל טוב, בלי עין-הרע. לא, זו לא המזוודה שלנו. עוד סיבוב ועוד סיבוב והמזוודות מתמהמהות, טוב היה להן בחו"ל. כבר יש לנו סחרחורת מהסיבובים, רק חזרנו וכבר יש לנו כאב ראש הרוצה לפצח את ראשנו, חם, איזה חום פה, המזרח התיכון אמרו לנו. לא רק זה, גם הצלצולים המסוגננים בטלפונים הניידים נמשכים ללא סוף, אין להם קצה, שירים ללא הפסקה, שיגמרו כבר, פתאום כולם יודעים שאנחנו חוזרים, מה קרה להם, לא קנינו עבורם כלום, לא בדיוטי-פרי ולא בלונדון, מהזה יקר שם! אסור לגעת בכלום. אוהו, משהו קרה, בדיוק כשלא מחכים להן, הן מופיעות להן, בנינוחות וברוגע מדהים, כל המזוודות, אחת אחרי השנייה, יאללה תעמיסו אותן.
 

צילומים: יוסי מטלון

הגענו למסלולים, לא למסלולי ריצה חס וחלילה! אחרי השוקולד הזה כבר אי אפשר לרוץ יותר. אבל אנחנו, לא מוותרים, יש לנו את יכולת הסיבולת הישראלית ואנחנו, למרות משקלנו, אדם פלוס מזוודות, מגיעים ראשונים לכל מטרה, כמו בימי במחתרות. ברור לנו כי אנחנו כבר ראשונים, קיבלנו את מדליית הזהב. הגענו ראשונים לכל מקום, לתיקים שמעל למושבים, (לא חיכינו עד שהמטוס יעמוד, מה? פריירים?), הגענו ראשונים לדלת המטוס, לאוטובוס, לביקורת הדרכונים, ללשכת ההפתעות, למדור המזוודות, לטקסי והביתה, ממש אצנים. אבל כאן יש מסלולים מיוחדים, צבעוניים, אחד ירוק והשני אדום. אנחנו תמיד בוחרים בירוק, צבע טבעי, צבע אמיתי שלא משקר ולא מאכזב גם בנושאים שנוגעים במכס, צבע ט"ו בשבט. תמיד עוצרים אותנו ואומרים לנו להכניס את המזוודות למכונת השיקוף. אולי הברחנו משהו, מה צריך להבריח לארץ? הכול יש כאן, גם טוב וגם רע. הפעם הוא וויתר ונתן לנו לעבור ללא בדיקת רנטגן, ללא שיקוף, ללא MRI, ללא CT, ללא אולטרה-סאונד, כנראה שבכל זאת חזרנו בריאים לארץ למרות כל הטוב שיש מעבר לים האמצעי.

עושר ועוני בניו יורק

 
 

 

אלו תמונות המייצגות תרבות. יכולתי לצלם גברים, יכולתי לצלם ילדים. פשוט קרה שמולי נעמדה הגברת החביבה. הצילום הוא אקראי אך הוא בהחלט מספר את סיפורה של תרבות שזולגת למרחבים אחרים ופוגעת גם בתרבויות אחרות, רחוקות. יכולתי גם לצלם דירות מלוקקות של עשירים ודירות של עניים שלא מתאימות למגורי אדם. הפערים עצומים והשכבה האמצעית נהלמת לה, לאחר ההלם, נעלמת לחלוטין. בכדי לגור במנהטן, במקום טוב, סביר ובטוח צריך להיות עשיר. קניית דירה או השכרת דירה הן פעולות שרק בעלי יכולות כלכליות יכולים לבצע. רק בעלי היכולות אוכלים אוכל בריא ומזין, השאר נספגים "באוכל המהיר" והופכים לחולים, האסתטיקה הופכת להיות דבר משני שאולי מכבידה ומקשה על ניהול חיים רגילים מלאים בבעיות של תנועה ויופי. העושר מטפח ומעצים את האסתטיקה המקובלת וממעיט מהאסתטיקה שנוצרת על ידי העוני ההורס. הארכיטקטורה היא הכלי שמשרת את בעל היכולת, גורם לעני להיסחף החוצה, לטפל בעצמו באופן שפוגע בחייו שלו ומכשיר את הנפח שנוצר מהעלמות השכבה האמצעית, להקמת מרחבים סטריליים מעוני ומרופדים בעושר מרגיז.

התרבות האמריקאית פוגעת מכל הבחינות בעני ומטיבה עם העשיר. האוכל הזמין והשמן פוגע במעוטי היכולת ובבריאותם. האוכל המעוצב והמטופח, נחלת העשירים בלבד, מעצב גם את גופם וגורם לפיגורות העשירות להישאר פרופורציוניות. העשירים יותר יכולים להרשות לעצמם מועדון בריאות מסווג. שכבת האמצע נעלמת מהר ונותר לראות רק קוטביות כלכלית-בריאותית, עניים ועשירים. הכוונה כאן להראות מה גורם העוני והתזונה הלקויה. אין כאן ניסיון להמעיט במשהו או לפגוע. הכוונה להציג תרבות אמריקאית שעשיר נעשה עשיר, בריא ומטופח יותר והעני נעשה עני, חולה ושמן יותר. כמו התמונות של ההומלסים בפוסטים הקודמים שלי, גם כאן אין רצון לפגוע, יש כאן רצון להראות עוולות של חברה עשירה ובלתי חברתית.

גם זה עוני.

וגם זה עוני.

 

 

צילומים: יוסי מטלון

 

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

אקטיביזם ארכיטקטוני

 

מתוך ירחון DWELL יוני 2006

 

לא האמנתי למראה עיני, קניתי את הירחון הזה רק בגלל המודעה הזאת, מודעה על עמוד שלם. בעיתונים ובמגאזינים בארה"ב, המכון האמריקאי של האדריכלים מפרסם מודעות בעיתונים. מודעות שמטרתן לחנך את האדם, לעורר את מודעות התושבים לחשיבות העצומה הטמונה בעיצוב נכון ומתאים למשתמש. אם יש לחץ, אם התפקוד לא תקין, אם הסביבה הפיזית יוצרת מתחים וחיכוכים, יכול להיות שתכנון חולני גורם לזה, ברור לכל כי תכנון בריא יותר היה מונע ויכוחים בלתי נחוצים בסביבות המשפחה והעבודה. ברור כי בכדי להשיג את זה צריכים אדריכל! ועדיף אחד טוב, כזה שאיכפת לו. בעזרת המודעה, המכון האמריקאי לאדריכלות תומך באדריכלים בארה"ב, בתושב ובאיכות החיים של הכלל.

במקום לשבת במסיבות ובוועדות של אדריכלים למען עצמם, במקום לארגן תערוכות של אדריכלים שרק אדריכלים מבקרים בהן, במקום לשבת ולהתבשם בריחם של אדריכלים בלבד – נסו להריח את ריח הרחוב. במקום רק לחשוב מה לעשות, צריך פשוט לקום ולעשות, לקדם ולפתח. הארגון שמייצג את האדריכלים בארה"ב, AIA או  The American Institute of Architects , משקיע משאבים רבים בכדי להסביר לכולם, כי כולם זקוקים לאדריכל, כי כולם זקוקים לאדריכלות בריאה, כי כולם חפצים להיות בתוך חללים בריאים שימנעו מחלות וסיבוכים. לכולם יש רצונות וחלומות ולכן כל אחד ואחת חייב שיהיה לו "אדריכל בית". מכון האדריכלים האמריקאי מחנך את אזרחי ארה"ב כי לאדריכל יש תפקיד, הוא לא רובוט בשליחות בעלי הממון, הוא לא פקיד שממלא טפסים ומקבל אישורים, הוא בעל תפקיד, הוא ראוי למקצוע, הוא איש מקצוע שאין לו מחליף.
 
(אני חייב לציין כי בעבר ניסיתי לעשות משהו ביחד עם עמותת האדריכלים, התמודדתי לתפקיד וגם כתבתי ב"פרספקטיבה",  ניסיתי לעשות משהו בעת הבחירות האחרונות לעמותת האדריכלים. בבחירות אלו, בסופן, התמודדנו שניים לראשות העמותה. אדריכלית ירושלמית שענתה לי בזלזול כאשר פגשתי אותה באוניברסיטת תל אביב, ואדריכל אחר שנבחר בשנית, לפני מספר שנים, לעמוד בראש העמותה. בעת מסע השכנוע שלו למען בחירתו, שהיה כאמור לפני מספר שנים, הוא התקשר אלי וביקש כי אבחר בו, שוחחנו ארוכות ומפורטות. הוא הבטיח לי מספר פעמים כי יתקשר אלי מיד בתום הבחירות. אתם שמעתם ממנו?! אני לא! )
 
אם מבנה, סככה, מגדל או בניין מתוכננים בצורה נכונה הם יכולים לשפר את איכות החיים של אלו שגרים או עובדים במבנים אלו. זרימה של אנשים, התנועה שלהם, השטח הנתון לכל פעולה או פונקציה, מזג האוויר, אור, שירותים ועוד הרבה גורמים ושימושים שבני-האדם עושים בחללים, חייבים להיבדק ולהיות מתוכננים בצורה הטובה והיעילה ביותר. חיי האדם, איכות החיים שלו, תלויה באיכות התכנון והעיצוב. זה מה שאומרים לקהל, כך מחנכים בארה"ב את התושב והאזרח, זה מה שעושה שם הארגון של האדריכלים, את זה חייבים לעשות גם כאן. מכון האדריכלים האמריקאי הוא ארגון בעל עוצמה, יש לו יכולות שונות ורבות, ובעיקר הוא תומך באדריכלים החברים בו ולא רק באלו שיושבים "למעלה" ויוצרים לעצמם קשרים בצמרת הפירמידה.

קישורים:

לירחון DWELL לחץ כאן.

לאתר של AIA לחץ כאן. 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

ניו יורק ביום טוב! (1)

צילום: יוסי מטלון

ניו יורק ביום טוב! אפשר לראות גם כאן!

 

נכון – "כי חיים רק פעם אחת"

 

לא יכולתי לא לצלם את זה, נזכרתי בתאונה שהיתה בין ה-4X4 Touareg שנכנסה מאחור בפיאט הקטנה ויושביה.

"כי חיים רק פעם אחת", כמה שזה נכון , ומה ה-4X4 גורר בפרסומת?! רכב פגוע? את עצמו? והחץ מכוון לפנות שמאלה, לא להמשיך ישר.

 

צילום: יוסי מטלון

תקרה נמוכה

מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, בתכנונו של פרנק גרי (באדיבות photential.com)

מבחוץ, החזון האדריכלי נראה כאידיאל שמכוון את כל העוסקים בו לבנייה, להתחדשות, ליצירתיות, לנתינה לחברה, ובאופן כללי לעשיית טוב וצדק. העשייה האדריכלית נראת כמעט אוטופית, שלווה ומוקפת בהרגשה טהורה שאופפת את החיוביות והחיוניות המעשית של העוסקים בה. מבחוץ נדמה שהכול מאוזן ומבוסס, שואף למצוינות שתפיק את המקסימום בסביבה שלנו.

שכן, האדריכלות היא אולטרה־אומנות, היא פעולה שיוצרת חיים מחומר דומם. היצירה מביאה לידי ביטוי תחומים כמו מורפולוגיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה, פוליטיקה ועוד מרכיבים רבים המשפיעים עלינו בכל רגע ובכל מקום. המבנה האדריכלי הוא יצירה מורכבת, חיה ונושמת, כמעט כגוף האדם. גנרטור בבניין שעובד כמו לב בגוף האדם, צינורות מים חמים וקרים שעובדים כמו כלי הדם, ביוב שעובד קצת כמו מערכת העיכול, מצלמות לראייה, כמעט כמו עיני האדם, והכול עובד באופן סימולטני. האדריכלות יוצרת סביבה, משפיעה על חיים. לכאורה ברור כי תפקיד האדריכל צריך ויכול להביא איתו עוצמה מנהיגותית המכבדת את האדם, את הסביבה וגם את החוק.

אך לצערי, המציאות שונה ברובה. בעולם האדריכלות בישראל יש שאיפה בלתי מובנת לבינוניות ריקה מתוכן, דלילה ברעיונות ומתודלקת בעיקר באופיים הקשה של האדריכלים בעלי המשרדים (במשרדים הקטנים בעיקר), ומדלות החומר והתוכן המוכתבים על ידי יזמים חמדנים. כולנו רואים שידורים אינסופיים של זיוף, הטעיה והתחכמות בבניה למגורים, למשרדים, לתעשייה ומסחר. אין רצון ויכולת לעצב את המקום, אין לקיחת אחריות, אין כמעט כאלו שראויים לגודל התפקיד.

קשה לומר שאין אף צדיק בין האדריכלים, ואחטא לטובים המעטים אם אכליל אותם בין האדריכלים הבינוניים עד הגרועים. ראיתי ועבדתי במשרדים גדולים וגם בקטנים, אני בטוח שיש בין האדריכלים מתי מעט שאיכפת להם, אבל קולם לא נשמע בכיכרות ולא רואים אותם ברחובות העיר. כמעט כל מי שהעז להשמיע קול, להרים ראש, נקטם, לא שרד; ואולי הבעיה אינה רק ביכולות האישיות של רוב העוסקים במלאכה, אלא בהלך הרוח ובהתנהלות הכללית בארץ בה אם אתה משקיען, הגון, מוכשר והולך עם האמת שלך – אתה פראייר.

הייתי רוצה לחשוב כי בראש מעייניהם של האדריכלים נמצאת הדאגה לחברה ולסביבה שלנו. אבל לצערי, רובם דואגים אך ורק לעצמם ולמעגל הקרוב ביותר שלהם, שיכול להטיב עמם בעתיד (ואין הכוונה לעובדים שלהם). הפעולה למען האגו השביתה מזמן את פעולת המחשבה. הפרגמטיזם הפשוט והמוכר גבר על התיאוריה שחוקרת ושמחפשת דרכים ופתרונות יצירתיים לא מוכרים. המפגשים בין הלא מוכר לאדריכל מרתיעים מאוד את האדריכל חסר המעוף, והוא נכנע – הוא עושה שוב ושוב את מה שהוא יודע לעשות, או את מה שהיזם והקבלן אומרים לו לעשות. כדי למצוא חן בעיני כולם, הוא מסכים לכל דעה שחוקה. מרחב הפעולה שלו הצטמצם מרצונו שלו.

קרמיקה ונוירוטיקה
באוניברסיטאות של היום מלמדים, ובצדק, שיש לרכוש השכלה רחבה ככל האפשר, שיש להבין ולהתמצא בהרבה תחומים. בארגון, יחסי אנוש, ראייה רב־מערכתית, להקפיד על החוק ומעל לכל להיות אדם אמיתי וישר עם חזון מציאותי. נכון, העסק מורכב ומושפע מאנרגיות רבות ושונות. הבעיה היא שהאדריכל העכשווי, בעל המשרד הקטן והבינוני הוא אדריכל צר ראייה, הרואה הכול במישור אחד ללא עדיפויות ברורות. בעולמו אין מקום לשיפוט איכותי, אין תהליך של בחירות, הכול מתנהל בשפה של מנהלי עסקים, אין גיבורי תרבות או תרבות אותנטית, אין מטרות איכותיות לכלל. לכן, אין הוא מסוגל לתכנן ולעצב כפי שרצוי ולמען כולם.

רוב בעלי המשרדים הקטנים הפכו למנהלים נוירוטיים, אגרסיביים יותר או פחות ואינדיבידואלים שמתייחסים לאחר בזלזול בלתי נסבל. את עבודתו התכנונית, זאת שמעצבת את השטחים שבהם כולנו חיים, הוא לא מסוגל לנתח, לבדוק מראש, להציע קונספט ארכיטקטוני, ולבסוף להוציא לפועל. הסיפוק המקצועי לא נמצא כמעט. לא משנה האיכות, העיקר להוציא ניירת והרבה קווים ומידות. ואם יש רגעי סיפוק נדירים, בעל המשרד הקטן לוקח אותם לעצמו, לא נותן מחמאה או קרדיט לעובדיו – או לשאר היועצים שעובדים איתו.

יש מספר סיבות למצב הזה. ראשית, בעיני הציבור אדריכלות היא מקצוע שלא התקדם הרבה מבחינה טכנולוגית, זה לא היי־טק, יש אף אומרים שזה Low-Tech. כל אדם שיודע לקנות אסלה ולבחור צבע לקרמיקה במטבח חושב שהוא אדריכל, וכך גם מתייחסים בחוץ לאדריכל הקטן שלא מגן על עצמו ועובדיו, שלא שומר על כבודו. בעיקר נותנים את ההרגשה הזו בעלי הממון. הם חושבים שהם מבינים הכול ולכן הם גם שולטים באדריכל הקטן שהופך לשבשבת של היזם. מסתובב לפי כיוון מצב הרוח של היזם. בהמשך טבעי, האדריכל מוציא את כל עצביו ולחציו, על עובדיו המודאגים ליום המחרת.

ראיתי לא מזמן אדריכל צעיר, כחומר ביד היוצר, שרק סיים את לימודיו. בעל המשרד קלקל אותו, הרס את העתיד שלו. ייקח לו שנים להשתחרר מהרעל שהזריק למוחו בעל המשרד חסר הדמיון. זה האחרון הוביל אותו לתכנן משהו גרוע וחסר רעיון, וזאת בכדי להשביע את תאבונו של היזם, שהמתין ליד דלת הכניסה לתשובות מיידיות.

בחלק מהמשרדים הקטנים עדיין לא הבינו את חשיבותה של היכולת לשתף אחרים ולעבוד בצוות. הם עובדים ללא מחשבה קונספטואלית, ללא פרגון והבנה יסודית של התכנון. לא מוצאים לנחוץ לבקר במגרש שעליו ייבנה המבנה, לנתח את המקום ואולי להבין משהו מהשכבות ההיסטוריות והעתידיות של המרחב, לבדוק את כיווני ה
מש וזרימת האוויר. חבריי האדריכלים אומרים כי לבעלי משרדים רבים, בעיקר לקטנים והבינוניים שבהם, אין מושג בתכנון; הם אונסים את הסביבה על ידי תכנון לקוי המתבצע במהירות. יכולתם לנהל אנשים ברוגע ובנינוחות מבלי לדרוס אותם, שואפת לאפס.

כל זה נופל על כתפיו של האדם שעובד כל חייו בכדי לרכוש דירה בתוך יער של דירות דומות ומשוכפלות, ואינו יודע שהוא חייל (קטן) במשחק גדול. הזלזול במי שנמצא מחוץ למעגל הקרוב ביותר הוא גדול.

יכול להיות שהמציאות של העוסקים באדריכלות לא שונה מהמציאות הנוכחת בחייהם של אחרים העובדים מול יזמים או כסף גדול, כמו עורכי דין, בנקאים בכירים, קבלנים שונים ואפילו אנשי ציבור מסוימים. רוב הנ"ל דואגים לכסא מרופד וכיס נפוח, אשר באים על חשבון האדם – האזרח הפשוט שאינו "מקורב".

יש המצדיקים את האי־אכפתיות בזה שקשה לחיות ממשכורת ממוצעת. בעלי משרדים מעסיקים אדריכלים והנדסאים בשכר שהוא פחות מהמשכורת הממוצעת. ההשוואה לבעלי מקצוע אחרים, מכשירה מעשים שנעשים בכוונה תחילה, שלא בתום לב ושמגובים באתיקה פגומה.

אגף וואהל באוניברסיטת בר אילן, בתכנונו של דניאל ליבסקינד (צילום: יוסי מטלון).

פשרות, פשרות, פשרות
הכול מתחיל מבפנים – בגרעין ההתנהלות והאופי של האדריכל המצוי. בתהליך חיפוש עובדים, אדריכל מנוסה שיש לו גם דעה ויכולת עיצובית אינו מציאה גדולה – הוא גם רוצה שכר סביר, יש לו גם דעה אישית וידע נרחב, וחמור מכל, הוא לא תמיד מוכן ואוהב להתפשר על עיצוב מכוער, דל ברעיונות ובחומר. הסביבה הפיזית שבא האדריכל יושב ועובד, בעיקר במשרדים הקטנים, מביישת את המקצוע ואינה נוחה לעבודה. לרוב זה נעשה במרתפים לא מאווררים או בדירות קטנות שדחסו בהם אדריכלים רבים.

בנוסף, כישורים וניסיון אינם נכס חשוב מספיק בתהליך בחירת העובדים. חלק ניכר מבעלי המשרדים בורר את המועמדים והמועמדות בתהליך של רדוקציה וסינון לא הגיוניים. במשרדים כאלה גם מכינים הסכם העסקה דרקוני שכובל את המועסק הן בעבודתו והן בחייו הפרטיים, ושמאפשר להעיף את העובד החדש בקלות. מעסיקים מאלצים עובדים לחתום על הסכמי העסקה שמשחררים את המעסיק ממחויבות סוציאלית. העובד מסכים לקבל על עצמו תנאי עבודה המנוגדים לחוקי המדינה.

אדריכלים המועסקים כשכירים, שבויים בתוך תדמית מטפורית, בתוך מעגל קסמים שלא מאפשר להם לעשות את אשר למדו, את אשר חשקה נפשם. בעלי המשרדים מעסיקים אנשי מקצוע שעות רבות, מעבר למה שהוסכם, וללא תשלום או מילה טובה. מי שרוצה לעבוד חייב להסכים לתופעה הזאת. למרות שהמצב הכלכלי השתפר ואין מחסור בעבודה, קל למעסיקים להשתמש בנושא זה וללחוץ עובדים, כל עוד העובד מאפשר זאת.

אדריכלים והנדסאים העובדים במשרדים הפרטיים הקטנים, נאלצים כמעט להקריב את חיי החברה והמשפחה שלהם. בנוסף, בעלי המשרד הנכלוליים יותר מזכירים להם מידי יום שהם נותנים להם משכורת ועל כן הם חייבים לחיות בתחושת חובה ותודה למעביד (יש עובדים בהתנדבות?). אם עובד מעיז להתמרמר, או לסתור את המעביד מבחינה מקצועית, הוא לא ישרוד הרבה. אדריכלים והנדסאים אחרים מחכים מעבר לדלת, ברעבונם הם מוכנים לעבוד בשכר אפס ועוד לומר תודה למעסיק שלא מקפיד על החוק.

ואם לא די בכך, המקצוע הזה מאוד אמוציונאלי ולכן רמות הוויכוחים מאוד גבוהות. זה מקצוע יצירתי, שבו אם אחר מעביר ביקורת כלשהי או זורק הערה קטנה, היא תמיד מתקבלת כמשהו אישי כנגד המתכנן, האומן. מצב זה יוצר חיכוכים בלתי פוסקים ואווירת אנטגוניזם. התחרות מאוד גדולה ומלחמת ההישרדות קשה מאוד. דורכים אחד על השני, לא מפרגנים, שמים רגליים. ולבסוף, אין עתיד לשכיר – כשיגמר הפרויקט הוא יפוטר, ללא כל היסוס. תחלופת העובדים במשרדים הקטנים היא עצומה, מה ששוב מוביל להרעה בתנאים ("נעלה לך את המשכורת בעוד שנה", אז מן הסתם כבר תהיה במשרד אחר) ולחוסר השקעה מוחלט בעובד (מבחינת השתלמויות ומבחינה כלכלית).

על רקע זה, רגעי התענוג והשמחה במקצוע מעטים מאוד, ורבה העבודה הסיזיפית. ואם לא די בכך, תנאי העבודה של האדריכל השכיר לא משתנים במשך השנים. אדריכלים מתחילים ואדריכלים מנוסים חותמים על הסכמי העסקה "חונקים" ומבזים. אין כאן ויתורים – להיפך, מעסיקים מחפשים צעירים בכדי לשלם שכר אפס, בכדי לנצל אותם ולהחליפם בצעירים רעבים אחרים. אדריכלים צעירים מתנדבים לעבוד ללא תשלום בכדי שיהיה להם משהו לכתוב בקורות החיים. אדריכלים ותיקים מתנדבים לעבוד שלושה חודשים עד חצי שנה חינם, בכדי להוכיח את עצמם, ולאחר מכן מקווים לקבל משכורת רעב. אדריכלים שכירים עובדים בשביל לשרוד ולא בשביל להתעשר. לאדם המנוסה, בעל הדעה והידע, קשה למצוא עבודה. רק עשרה אחוזים מבוגרי בתי הספר לאדריכלות נשארים במקצוע לאורך זמן: הרוב נוטשים אותו מייד, או לאחר כמה שנים של תעסוקה במקומות "חולניים" מבחינת היחס לאדם והמלאים באירועים מבישים.

כשהאתיקה נמדדת במ"ר
בשנה הראשונה שלי בבית הספר לאדריכלות, אמר לי אחד הפרופסורים בביטחון רב, כי כדי להצליח כאדריכל צריך רק שני דברים: צריך חברים עשירים, בכדי שתוכל לבזבז את כספם. ורצוי שגם אתה תהיה עשיר, כי מאדריכלות רק שורדים, לא מתעשרים. אז, לפני שנים, לא רציתי להאמין, פשוט סירבתי לקבל את העובדות כמו שהוא תאר אותן, היום אני יודע שהוא צדק. כבר שנים רבות ברור לי כי בכדי לקבל פרויקט, לא צריך כישרון או כישורים – עדיף שיהיו קשרים מתאימים. שוב, אני מכליל, ומדבר בעיקר על המשרדים הבינוניים והקטנים המשכירים את שירותיהם (בדרך כלל) ליזמים חמדנים ו"מקורבים" למיניהם. אם לא צלח בידם לקבל פרויקט, הם מנסים בדרך "עוקפת קולגה": מורידים מחירים, מבקשים מינימום, מתכננים מבנים זולים וירודים, רק כדי להיות נוכחים.

דוגמה אחת: בגלל חישובי שטחים ומבנה המיסוי על שטחי מגורים, סגירתן הפיראטית של המרפסות הרגילות אינה חוקית. החוק, בעזרת אדריכלים הנמצאים במערכת השלטונית, יצר "חיה" חדשה. הם החליטו עבור כולנו כי מוטב שנבנה מרפסות מדלגות וקופצות, ואז לא יהיה ניתן לספחן לחדר המגורים. כך שלמעשה, המרפסות המדלגות נוצרו בעקבות עבירות על החוק. אך אל דאגה, התחמנים מצאו פרצות חדשות לגניבת שטחים ושינו מעט את האסטרטגיה בכדי להרגיש "מנצחים" ו"לא פראיירים". היום הם מצמידים למטבח "מחסן" – חלל צר וארוך שיתאים בבוא היום לסיפוח לשטח המטבח. התכנון מזמין את בעל הדירה להרוס את הקיר שבין המטבח ו"המחסן", ואיזה פלא – הדייר הרוויח עוד כמה מטרים רבועים אשר עליהם הוא אינו משלם מסים. אדריכל המתכנן כך נחשב כמצליח בעיני היזם והמשך עבודתו מובטח. איכות עבודתו והאיכויות הארכיטקטוניות שהוא מציג אינן נ
דקות כמעט, בוודאי לא ביחס לכלכליות (או הזולות) של הפרויקט הנבדקות היטב.

במקרה אחר בו חזיתי, המליץ אדריכל חנפן ליזם לבנות חללים שמלכתחילה אינם חוקיים, בתקווה שאולי לא יתפסו את זה ברשויות הבודקות, ולא ישימו לב. גם סגירות עתידיות, חלוקה דירה אחת למספר דירות, ושינוי חזיתות המבנה, הן דוגמאות נפוצות שאדריכלים חוטאים בהן. בכדי להיטיב עם מזמין העבודה מוצאים האדריכלים פתרונות יצירתיים, שיעזרו לספח שטחים נוספים למבנה הבנוי באופן לא חוקי או בתחום האפור, מתוך תקווה שלא יתפסו או שהקנס אותו ישלמו יהיה קטן מהרווח העתידי. במקום להשקיע זמן ומאמץ ליצירה עצמה, ליצירת מבנה איכותי ומרשים שמתאים למשתמשים, שאינו כולל עבירות על החוק, וגם משתלב בחיי הסביבה הקיימת, משקיעים בתרגילי אקרובטיקה מסובכים בכדי ל"סובב" את החוק ולהרוויח מהיכן שרק אפשר.

"המלפפון החמוץ" – מגדל Swiss Re שתכנן נורמן פוסטר בלונדון (מקור: ויקיפדיה).

צריך לזכור כי אדריכלות יוצרת את כל מה שאנחנו רואים ולא רואים. היא יוצרת סביבות טובות ורעות, מרחבי חיים לעניים, זרים ואחרים במקום אחד, כמו דרום תל־אביב. היא מתכננת מרחבי מגורים סלקטיביים לבעלי ממון בצפון ה"יוקרתי". בכוח האדריכלות לתת את רצועת חוף הים רק לאלו שיש להם, ולמנוע דריסת רגל לאלו שאין להם. אלו הטובעים בממונם נכנסים דרך כל דלת, בייחוד דרך הדלתות הנעולות בפני חסרי הממון. אדריכלות מוגבלת עושה סלקציה, מבדילה בין אדם לאדם ומבודדת בין קבוצה לקבוצה. היא יוצרת מרחבי תרבות, בידור ומסחר ייחודיים לעשירים (כיכר המדינה, קניון רמת־אביב) ובמקביל מקימה מרחבי תרבות, בידור ומסחר ייחודיים לעניים (התחנה המרכזית החדשה בתל־אביב, קניון בתחנה המרכזית, שווקים פתוחים). אזורי מגורים נבנים בצורה טובה ומתוכננת עבור אוכלוסיה עשירה, ובצורה נחותה, בכדי "לעשות קופה", עבור אוכלוסייה ענייה. אדריכלות נחותה יוצרת אזורי מגורים פגומים שאינם מחוברים לחשמל, מים ותשתיות ביוב ראויות למגורי אדם. מותגים ארכיטקטוניים, תכנונים של "מעצבי על", נמכרים במקומות עשירים בבעלי ממון; ואילו אדריכלות עממית רדודה בחומר וברעיונות לא נועדה לעשירים. אנשים מרובי ממון קונים מותגים ארכיטקטוניים מוזמנים.

המתכננים, אם כך, עושים משהו שיוצר בצד אחד צדק ובצד השני את האי־צדק. פינוי־בינוי, פרוטות לעומת מיליונים, רווח ישיר לקופת בעלי הממון וקברניטי העיר. בונים גדר שחוצה כפרים ומשפחות. האדריכלות מקימה אלפי דירות במקום שהיה ראוי להיות פארק, ריאה ירוקה, אוויר לתושבי הסביבה. מהות אדריכלית חסרת הצדק היא יצירת שכבות חברתיות, מעגלים סגורים, מעמדות, הפרדות וחלקות נעולות המוגנות על ידי משטרה פרטית. אדריכלות חסרת מחשבה מתוכננת לחסר כל. זו העשירה מעדיפה את הכבדים והעמוסים, היא בוחרת את הקליינטים שלה בעיניים סובייקטיביות. העניים – שיגורו בדרום תל־אביב, במקום הפחות מפותח, אולי בדרום הארץ. הדשֵנים, לעומת זאת, זוכים לפיתוח הסביבתי המושקע בצפון התל־אביבי המלוקק, או בשרון הירקרק.

תשאלו, מה רע בצורה הקיימת של בניית בתים למגורים? התשובה היא ששימוש חוזר, שיכפול גנטי, מיקרו־אדריכלות, הוא קונספט נכון באופן חלקי בלבד. כולם זקוקים לשירותים, חדרי שינה או מטבח. אבל ההבדל טמון בתכונות העוטפות את החללים והפעולות הנעשות בחללים אלו. ההבדלים הם בגודל, בכמות ובצורה, במקרו־אדריכלות. ישנה הנחת יסוד שדירה צריכה להראות כמו שהיא נראית בכל רחוב ועיר בישראל, וכמוה מייצרים אלפי דירות דומות. השכפול הגנטי הלקוי הזה מעביר מחלות ממקום למקום, מעיר לעיר וממשפחה למשפחה. למרות שאנו שונים, למרות שלכל אחד מאיתנו יש צרכים שונים, רקע שונה, זהות שונה ורצונות שונים, כולנו גרים ביחידת בסיס דומה. מדוע אנו חייבים לרכוש דירה או בית בשכונה שיש בה עשרות ומאות בתים דומים ובתוכם אלפי דירות דומות? איך נגור באותה דירה, באותו סידור "עובד", למרות שאנחנו מאוד שונים מהשכנים שלנו? אנחנו לא עצים, לא פרחים ואפילו לא בצלים. הבצל דומה מאוד לבצל השכן לו בגינת הבית. המבנה המורפולוגי שלו ושל שכנו, דומים מאוד, העתק מושלם, זה לא אנחנו.

אדריכלות היא מקצוע שמשפיע על כלל הסביבה. במבט כללי, בכדי להקים חברה בריאה ומפותחת, הכישורים חשובים יותר מקשרים. החברה נוצרת מהסביבה, וסביבה מקולקלת, שנוצרת על ידי אדריכלות בינונית, יוצרת אנשים לא בריאים; אדריכלות חולנית יוצרת חברה גוססת. זוהי השפעה כמעט קולקטיבית, בניגוד להשפעות אינדיווידואליות של רואה חשבון או עורך דין. האדריכלות שולטת בהמונים, היא גורמת לנו לחייך, לצחוק, לשמוח, או להיות עצובים, עצבניים, מדוכאים. הכל תלוי בטיב העיצוב והתחשבותו בתפקודו ובתפקידיו של האדם. בעבר היו פרויקטים שלמים שנמחקו לחלוטין כי תושבי המקום חלו כתוצאה מהסביבה החלשה והמרקם החברתי הרופף. התכנון הראוי מחלק את המרחב לתת־מרחבים שונים, עם דפוסי התנהגות המשתנים ממרחב למרחב: למשל, באצטדיון מתנהגים אחרת מאשר ברחוב או בבית. המתכננים מחליטים האם הסביבה הנבנית תהיה סביבה פוליטית או א־פוליטית, תרבותית או מסחרית, צבאית, שלטונית או יצירתית. האווירה נוצרת מהסביבה, וסביבה טובה נוצרת מתכנון איכותי.

להרים את הלפיד ולהתארגן
היום, האדריכל שרוצה להשפיע צריך להביט אחורה, לראות מה הייתה מהות תפקידו בעבר. אז היה אדם משכמו ומעלה שמסוגל להשתמש ביכולת שלו להיות המאסטרו, המנצח על העבודה .הייתה לו השפעה חיובית ועוצמה בכל מישור ומעגל. נוכחותו ומקומו בחברה היו בטוחים. פעם היה האדריכל מכוון ומדרבן, ודעתו היה מתקבלת ולא רק נשמעת. הוא הוביל בכל החוגים, בדעות ובמעשים, ולא נגרר אחרי תאבונם של אחרים. דעותיו ותפיסותיו התקבלו בקשב ובאהדה. "אדריכל הניצחון", "ארכיטקט הרעיון", הם שמות שנועדו לתאר מנהיג מוביל, אדם שסוחף אחריו אחרים ורבים.

באדריכלות העולמית העכשווית יש עדיין כמה "אדריכלים קונבנציונאליים" שמשמרים את תפקידו של האדריכל כפי שהיה בעבר, שעדיין עושים את זה כראוי ומחזיקים היטב את דגל המקצוע. אלו אדריכלים עם חזון ואומץ, שאינם מפחדים לעשות דבר שלא נבנה או לא נעשה לפניהם. כאלה הם למשל דניאל ליבסקינד ופרנק גרי מארה"ב, ז'אן נובל מצרפת, נורמן פוסטר מאנגליה ועוד. אלה הם נושאי הלפיד שמעיזים ובונים יצירות בעלות משמעות וחידוש.

החזון האדריכלי מחבר בתוכו
את התפקיד ההיסטורי של האדריכל המנהיג, כפי שהיה פעם, עם נתינת כבוד לאדם ולסביבה שבה הוא ואחרים חיים. ביחד עם כל זה, צריכה להיות לו יכולת של מנהיג מוביל, מקובל ומכובד, מורה משכנע, מסביר ומכוון שמוביל את החברה, ללא מורא, ובהסכמה כוללת, אל הכיוונים והרעיונות כפי שהוא רואה אותם בדמיונו. הרעיונות הם במישור הפיזי, דהיינו אדריכלות, וגם במעגלים הכלכליים – חברתיים – פוליטיים.

לצערי, כיום, רוב האדריכלים אינם בעלי חזון או תפישה ייחודית. אדרבא, רובם חסרי דרך יצירתית ומעוף. הפחד משתק אותם. הם עושים למקצוע הנפלא הזה רדוקציה מוחלטת. מוותרים על תפקידם היכן שיש מקום להתעקש, לא מאורגנים ולא מסודרים בארגון־גג בעל עוצמה, חזון ורמה. הם כמו עלה נידף ברוח, עפים לאן שהרוח נושבת, לאן שהיזמים וה"מקורבים" לוקחים אותם. הם שבויים מרצון בידי אחרים. את עצמם הם לא מסוגלים להנהיג, אז איך יוכלו להנהיג אחרים?

אולי אם ישכילו האדריכלים בארץ להתאגד באופן רציני, מקצועי ומכובד (כמו הרופאים, עורכי הדין וכולי), יוכלו לשנות את הגישה הלא מקצועית השוררת בענף. עד אז נסתובב סביב עצמנו ללא השפעות ממשיות: הרצאות ותערוכות לא באות במקום עוצמה וקול רם ונישא; ועדות פנימיות ומסיבות לא באות במקום כוח חוקתי. האדריכלים יכולים לתפוס שוב את מקומם הטבעי והנכון. הם יכולים, אם רק יעמדו על דעתם, יציגו את דעתם בביטחון וינסו להשפיע בכל מעגל ובכל עומק חברתי־כלכלי־פוליטי.

קישורים:
ז'אן נובל
נורמן פוסטר
דניאל ליבסקינד
פרנק גרי
מנהלים נוירוטיים

פורסם לראשונה ב"האייל הקורא"

לעדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר לחצו כאן.

היכל "נוקיה" ביד- אליהו מול SAZKA ARENA בפראג

מקור: אתר אוהדי מכבי תל אביב

היכל הספורט "נוקיה", על-שם יוסף בורשטיין, נבנה בשלבים. SAZKA  ARENA  , אולם ספורט שבו שיחקו בפיינל – פור, נבנה בשלב אחד. רצו אולם ובנו אותו ללא עיכובים והשתהות. "נוקיה" היא חברה פינית שמייצרת טלפונים ו-SAZKA , היא חברה בורסאית שמוכרת כרטיסי לוטו בצ'כיה. חברות אלו, כל אחת לחוד, מוציאות כספים מאנשים עבור מוצר שאפשר, אולי, לחיות גם בלעדיו. אחת מהם מתפרנסת מכסף ממקורות גלובאליים והשניה מכסף צ'כי, מקור אותנטי.
 

היכל "נוקיה", אייקון ארכיטקטוני המזוהה עם קבוצת מכבי תל אביב בכדור – סל, היה פעם "אולם ספורט" בשכונת יד-אליהו, לאחר מכן הוא הפך ל"היכל הספורט", ומשם ל"היכל יד-אליהו" וכיום הוא "היכל נוקיה". בשנת 1964 הוא היה מגרש פתוח ללא קורת גג. מגרש ישן, שהיה מרוצף באריחים, והכיל בתוכו כ-5,000 מקומות ישיבה על יציעי בטון. בסוף שנות השישים הוא עבר שיפוץ נוסף, שיפוץ רציני שכלל גג ותוספת של עוד 5,000 מקומות ישיבה. בשנת 2005 הוא עבר מתיחה פלסטית נוספת ובסופו של דבר יש בו כ-12,000 מקומות ישיבה. היום הוא עובר ניתוח רציני נוסף ואולי אחרון, כמה אפשר למתוח את האליפסה הזאת.  SAZKA ARENA תמיד היה SAZKA ARENA. זה לא שלא יכולנו לבנות לפני שלושים שנה היכל ספורט מעולה בתל אביב, היכל ההיכלים שיכבד את ספורטאי ותושבי המדינה, פשוט, אצלנו עובדים אחרת. עובדים בשיטת "הסלאמי". הפעם, במקום לחתוך, בפשטות כירורגית, מוסיפים חלק ועוד חלק, ובסוף של דבר, מקווים שיצא משהו פוטוגני. זה אולי כמו להכין תבשיל, קשה לנחש מה יצא בסוף. זה כמו דיון בבית משפט, קשה לנחש לטובת מי תהיה הכרעת הדין. 
 

ולהשוואה: זהו  Madison Square Garden, במנהטן, האולם של New York Knicks , צילום: יוסי מטלון 

בצ'כיה החליט ובנו אולם רב-תכליתי חדיש. הוא יכול לשרת מופעי בידור, הצגות, אירועי ספורט, אירועים חברתיים ופוליטיים, תערוכות ומופעים רבי משתתפים. במשך לילה אפשר להפוך אותו מאולם למשחקי הוקי קרח רועשים לאולם קונצרטים שקט ואינטימי, ולאחר לילה נוסף אפשר להופכו לאצטדיון אתלטיקה אלגנטי. בנייתו הסתיימה בחודש אפריל בשנת 2004 , כשנתיים לאחר תחילת הבנייה. מתי תסתיים התוספת הנכספת להיכל "נוקיה"? קשה לדעת, זוכרים נתב"ג 2000, מתי הסתיימה הבנייה שם? כמתוכנן? האולם הצ'כי מכיל 18,000 מקומות ישיבה, ולפי הדיווחים, אין שם מקומות שלא רואים את המגרש, או זה שיושב לפניך מסתיר לך חצי מגרש, חצי אולם.

מקור: אתר SAZKA ARENA

שניהם יהיו חשופים, מעטפת זכוכית עוטפת את  SAZKA ARENA ומעטפת אחרת מתחילה כבר לעטוף את "היכל נוקיה". בשניהם יש שקיפות, תהיה חשיפה כלפי חוץ, אורות בצבעים שונים ישטפו את האזור שמסביב, יאירו את היקף המקום בגיאומטריה אליפטית. האולם בפארג לא חושף בברור את הקונסטרוקציה שלו, מסתיר קצת, אולי מבפנים אפשרי לראות. ב"נוקיהו", כפי ששדרי הרדיו מכנים אותו לעיתים קרובות, הקונסטרוקציה בולטת, מוצאת מקום של כבוד, אומרת בהצהרתיות "אני כאן", אני "חשופה וברורה", אין מקום להסתיר אותה. רואים את השלד של הבנין, מניפה כזאת של עמודים משופעים וקורות אלכסוניות. על ראש הגג של האצטדיון הצ'כי יש כובע מחופה בלוחות אלומיניום, יש מפגש בין אלומיניום וזכוכית. לעומת זאת, ב"היכל נוקיה" הכובע ובעיקר הצלעות היוצאות ממנו עשויות מבטון חשוף, זיכרון מימי שנות השישים כאשר ה"אדריכלות הברוטאליסטית" כבשה כל אדמה חופשייה ואולי זיכרון ממלחמות ישראל. הקשר והמגע בין הבטון והזכוכית שתעטוף את "היכל נוקיה" יכול להיות מעניין ויחודי.
 
למעשה, יש כאן מבנה אחד שנבנה לאחרונה, מהר וביסודיות, ומבנה שני שהתחיל להבנות בשנות השישים של המאה הקודמת, ועדיין נבנה לסירוגין גם במאה הנוכחית, בהפסקות לא מתוכננות מראש. מיקום "היכל נוקיה", המורפולוגיה שלו, האזור עצמו והשטחים הפתוחים שמסביבו מאפשרים גידול וצמיחה טבעית למבנה ישן שמעדכן ומתאים את עצמו כל כמה שנים לדרישות פונקציונאליות עכשוויות.

צילומים: יוסי מטלון