צביעות קונקרטית

 

כמעט מאז ומתמיד הבטון היה אחד מחומרי הבנייה הנפוצים באזורנו. הבטון היה זמין ובמשך שנים אף אופנתי, בעיקר כשהושאר גלוי למרחבים החיצוניים. באמצע המאה הקודמת הבטון היה חומר בקו הראשון, חשוף ללא "עור" ושידר אידיאולוגיה, חומר זול ונוח שלא קיבל חיפוי שמסתיר את נוכחותו. חומר זה היה מקובל מאוד בעיקר באדריכלות הציבורית, מרכזי קניות ובפרויקטים ציבוריים למגורים. כיום, שיטות הבנייה העכשוויות מתוכננות כך שהמבנה העכשווי יהיה תמיד מחופה באבן, עץ, פאנלים מאלומיניום ואפילו על ידי לוחות זכוכית.

 

בשנים האחרונות נצפת המגמה לצבוע את מבני הבטון החשוף שנבנו משנות החמישים ועד השבעים של המאה הקודמת. מבנים חשופים, החלו להתעטף בגלימות של צבעי הסוואה שמנסות להסתיר את חומר הגמר הראשוני. הבטון החשוף  נאטם על ידי שכבות של חומרים שפגעו באותנטיות של החומר, בעיצוב ובכוונתם של האדריכלים המתכננים.

 

 

מבנה צופי "קהילה" רחוב החשמונאים בתל אביב. צילום: יוסי מטלון

 

 

 

מבנה צופי "קהילה" רחוב החשמונאים בתל אביב. צילום: יוסי מטלון

 

 

באירופה, משנות החמישים ועד שנות השבעים תוכננו מבנים חשופי בטון. מבנים אלו, שלהם תכונות נוספות אופייניות, הוגדרו על ידי מבקרי אדריכלות כמבנים שעיצובם דומה לסגנון האדריכלי ה"ברוטאליסטי". הזרם העיצובי הזה הוכנס למילון האדריכלי על ידי האדריכל השוויצרי לה-קורבזייה שכינה אותם בשם  "béton brut" או כפי שכינה אותם מבקר האדריכלות ראיינר בנאהם בספרו ובשם הספר עצמו "The New Brutalism" .

 

מבנים אלו נחשבים כ"מבנים כנים", אמיתיים, הם מתאפיינים בחזרתיות צורנית בלתי מתפשרת שמבליטה את הטקסטורה הגסה של הבטון ומחדדת את ההרגשה של מבנה לא גמור, הרגשה של חסכון. הטקסטורה שנוצרה בגין העקבות של תבניות העץ ששימשו ליציקת הבטון, יצרה קווים המשכיים על קירות המבנים, הן החיצוניים והן הפנימיים. סגנון זה חושף את השיטה הקונסטרוקטיבית שתומכת שמייצבת את המבנה ואף מבליטה אותה כלפי חוץ.

 

 

 

מגדל משרדים ברחוב אבן גבירול בתל אביב. צילום: יוסי מטלון

 

 

 

מבנה משרדים ממשלתי בשדרות שאול המלך בתל אביב, צילום יוסי מטלון

 

 

 

המבנים ה"ברוטאליסטים" כבדים מאוד, חסרי תנועה והאסתטיות שלהם טמונה בחומר הבנייה, בבטון.  זוהי אנטיתזה לאדריכלות הקלאסית שציטטה, חיפתה, קישתה וציירה עולם שמח. מבנים אלו דרשו תחזוקה פשוטה שלא הכבידה על משתמשיה. למעשה, זוהי אדריכלות-רציונאלית כלכלית שהבינה את המצב הפוליטי-כלכלי והתאימה עצמה למצב הלאומי.

 

המבנים הברוטאליסטים מאופיינים ברובם על ידי אלמנטים וורטיקאליים חזקים , כמו מדרגות, או פסים אופקיים בולטים שבתוכם שקועים פסי חלונות מוצללים. גם קופסאות בטון בולטות וחללים מגושמים פורצים מהמבנה הברוטאליסטי המגושם. בנוסף לבטון, השתמשו במבנים אלו בחומרים אחרים כמו בלוקי בטון, זכוכית ופלדה.

 

 

 

בניין "אל על" ברחוב בן יהודה בתל אביב. צילום: יוסי מטלון

 

 

 

בניין ממשלתי ברחוב קפלן בתל אביב. צילום: יוסי מטלון

 

 

 

באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה,  עיצבו מבנים "ברוטאליסטים" תקשורתיים שניסו לחשוף לחלל החיצוני את מה נעשה בתוכם, לתת הרגשה שאינם מסתירים דבר. בארץ, הפתיחות הזאת לא נשמרה והדיאלוג עם החוץ היה מוגבל מאוד בעיקר בגלל הפעילות הפנימית שהייתה חסויה כבר בשנותיה הראשונות של המדינה.

 

למרות היכולות הפיסוליות של הבטון, הוא משדר ומראה תכונות לא אופייניות ל- "new rich" . יש לו מראה בלתי מאופר שלא מאמץ סגנון עשיר או תדמית כלכלית עשירה. למרות זאת, בתל אביב ובמקומות אחרים בארץ, האדריכלות העממית הזאת נצבעה בצבעים המנוגדים לאופי המבנה, צבעים שבאים ליצור מחזה שווא, לשנות את האמת ולכסות לחלוטין את המסר הטבעי המחוספס של החיים, הטמון באופיו של המבנה הברוטאליסטי. מסכה מלאכותית, פעם בכל צבעי הקשת ופעם בצבעי "בטון", הודקה למבנים אלו. השימוש בגווני צבע "בטון" מדגיש יותר את הטעות, את הנסיון להסתיר, הצבע המזויף חושף את נסיון התרמית ולא את המבנה. בעזרת הצבע  ה"כאילו דומה" לגוון הבטון יש המנסים לשנות את האופי האמיתי של המבנה.השימוש בצבע יוצר תפאורה תיאטרלית מלאכותית בלתי מוצלחת.

 

 

ארכיטקטורה של רצח – מוזיאון יד ושם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביום ב' 25.1.10, במסגרת יום עיון לסגל הדיפלומטי בישראל תפתח  במוזיאון יד ושם במעמד ראש הממשלה בנימין נתניהו התערוכה: "ארכיטקטורה של רצח" בה יוצגו תוכניות הבנייה המקוריות של אושוויץ-בירקנאו. התוכניות נמסרו ליד ושם על-ידי העיתון "בילד" ("Bild"), שיוצא לאור על-ידי תאגיד התקשורת הגרמני אקסל-שפרינגר שרכש את התוכניות.

התערוכה, שאצרה מנהלת אגף המוזיאונים יהודית ענבר תציג את שרטוטי הבנייה ולצידם יוצג לראשונה בעולם אלבום הבנייה של אושוויץ המציג תצלומים מתהליך בניית המחנה. בנוסף יוצגו בתערוכה תצלומי אויר שביצע חיל האוויר הבריטי, דוח ורבה-וצלר (אשר כתבו שני אסירים יהודים שהצליחו להימלט מאושוויץ ב-1944), ציטוטים של אנשי אס-אס ואסירים יהודים המתארים את המחנה ואת ייעודו הרצחני ועותק של השיר פוגת המוות שחיבר פאול צלאן.

תאריך פתיחה: 25 ינואר 2010

תאריך סגירה: 25 מרץ 2010

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יו"ר יד ושם אבנר שלו: "השרטוטים המקוריים של אושוויץ מהווים סמל גרפי הממחיש את התכנון השיטתי והמתמשך של 'הפתרון הסופי' על-ידי הגרמנים, בחרנו להציג אותם ולהראות כיצד פעולות רגילות של בני אדם הביאו לידי בנייתו של מרכז הרצח הגדול ביותר של יהודי אירופה".

יום העיון המתקיים לציון 65 שנים לשחרור אושוויץ יהיה בנוכחות עשרות חברי הסגל הדיפלומטי בישראל וניצולי אושוויץ ובמעמד ראש הממשלה בנימין נתניהו. יישאו דברים: שר החינוך גדעון סער, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, ניצולת השואה רות בונדי, פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' משה הלברטל, היועץ ההיסטורי של התערוכה ד"ר דני עוזיאל, מנהל מוזיאון אושוויץ ד"ר פיוטר צ'ווינסקי, עורך "הבילד" קאי דיקמן, יו"ר מועצת יד ושם הרב ישראל מאיר לאו ויו"ר יד ושם אבנר שלו.

לציון יום הזיכרון הבינלאומי לזכר קורבנות השואה, תיפתח בבניין האו"ם בניו-יורק ביום ב' 26.1.10 גרסה נודדת של התערוכה "ארכיטקטורה של רצח". התערוכה תיפתח במעמד שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין, שגרירת ישראל באו"ם פרופ' גבריאלה שלו, יו"ר האגודה האמריקנית למען יד ושם אילי זבורובסקי ואוצרת התערוכה ומנהלת אגף המוזיאונים יהודית ענבר.

קישור למוזיאון יד ושם הקלק כאן!

 

 

מציאות ודמיון לצרכי שיווק

 

ללינק לכתבה בגלובס – הקלק כאן!

 

אודות ההשלייה הזאת כתבתי כאן!

מוניו גיתאי וינרויב, ארכיטקט באוהאוס בישראל

 

 

 

אדריכל מוניו גיתאי וינרויב היה אדריכל שעשה הרבה אך התפרסם מעט. אופיו השקט ובנייניו המדודים שיצרו קומפוזיציות שקטות לא הגיעו לידי פרסום נרחב בארץ. ספרו של ההיסטוריון ריצ'רד אינגרסול, "מוניו גיתאי וינרויב, ארכיטקט באוהאוס בישראל" שפורסם בשנת 1994 באנגלית עשה פה צדק. לאחרונה הספר תורגם בצורה ברורה ומובנת לעברית על ידי דפנה רז ויצא השנה לאור  בהוצאת "בבל". חובה על כל סטודנט לאדריכלות ולכל מי שרוצה לדעת אודות התפתחות האדריכלות בישראל לקרוא את הספר הזה. הוא חושף לפנינו בהיבטים חברתיים, כלכליים, תרבותיים את אשר התרחש פה וזאת תוך כדי בחינת השילוב הארכיטקטוני הבאוהאוסי בהתפתחות הראשונית של צורות הבנייה בישראל.

 

ספר זה הכתוב בשפה ברורה ומובנת לכל אדם, הוא מהבודדים שכתובים בעברית ומתאר בבהירות מוחלטת מצבים שונים ושיטות שלא היו מתקבלות בימינו, לא על ידי האוכלוסייה עצמה בכלל ולא על ידי המשתמשים בפרט. מסירת פרויקטים ללא מכרז או תחרות, חיבור של שיוך פוליטי לתכנון אדריכלי, חברויות שונות ועוד גורמים נוספים הכריעו את האדריכלות המקומית בארץ, בשנותיה הראשונות.

 

בלוק מטיפוס T רמת הדר, חיפה 1959-64, צילום: גבריאלה בזיליקו

אומנם, אפשר לראות בספר זה כתיאור אישי, פרטי, אודות אדריכל מוניו גיתאי וינרוב, אבל הוא גם הסיפור של האדם והסביבה במדינת ישראל בצעירותה והשפעתה נוכחת כאן עד היום הזה. הספר פותח בתיאור החינוך וההתנסויות השונות שהיו לאדריכל מוניו וינרוב בבית הספר המיתולוגי, "הבאוהאוס". דגש הושם על החוויות של הסטודנט הצעיר והאדריכלות האירופאית הגרמנית שהוא שאב לתוכו. אדריכל מוניו וינרוב גדל על הגישה הנקייה והפרפקציוניסטית, החשיבות של הפרטים והשלווה הפרופורציונית ביחד עם הצורניות הקופסתית, כל אלו השפיעו על דרכו בכל רובד אפשרי. וינרוב רכש בגרמניה סדר יום אידיאולוגי סוציאליסטי ביחד עם תרבות סגפנית ומינימליסטית מודרנית.

 

לדעתי, בנוסף לעושר האינפורמטיבי של הספר, ניתן לקרוא בו שתי נקודות מעניינות ובולטות עד מאוד. הנקודה הראשונה היא שיטת הזמנת פרויקטים מהאדריכל בעת ההיא. הנקודה השנייה היא הסגנון האדריכלי והקשר שלו לראייה סוציאליסטית צרה. ברור לכל כי אופי הצגת הסגנון האדריכלי או חוסר הסגנון הזה נבחנים תמיד בראייה של אדריכל חברתי שאולי לא העריך נכונה את התוצאות החברתיות העתידות להתרחש. בקונטקסט הזה נבחנת השאלה כיצד הוא הצליח לשמר את הגישה הזאת או שלא.

 

בנין בשיכון לדוגמא, רמת אביב, 1959

שיטת הזמנת פרויקטים מתוארת בספר ללא מסכי עשן או פירוטכניקה מילולית. התיאור הוא נאיבי וישיר, חשבו שהכול בסדר. השיטה הייתה ברורה ושקופה. אלו שהיו חברים במפלגת השלטון והיו החברים של ראשי עיר וארגוני עובדים שונים קיבלו את מירב הפרויקטים במדינה המתפתחת. לא נשאלו שאלות ולא התעוררו בעיות. החברה האנושית הייתה בחיתוליה וקיבלו את הדברים כמובנים מאליהם וזאת למרות שבאותן שנים היו בארץ עוד אדריכלים מוכשרים ומוצלחים.

 

האדריכלים וינרוב ומנספלד חברו יחד בצעירותם, לקראת סוף שנות העשרים שלהם. הם עבדו ביחד משנת 1937 ועד שנת 1959. לאורך הדרך הזאת הם הפיקו פרויקטים רבים ומשמעותיים. עיקר פועלם היה בצפון הארץ, קרוב למפלגה ולמקומות בתוליים שהיו זקוקים לאלפי דירות לעולים חדשים חלשים. הם מצעו מקום בטוח קרוב לאוכלוסייה ענייה שהמשפחה שהייתה או לא הייתה, שימשה לאותה אוכלוסיה כמקור אנרגיה לחיים – האדריכלים המתכננים כנראה לא חשבו כך או שזה לא עלה בדעתם.

 

מודל מתערוכה של עבודות אדריכל מוניו וינרוב. בלוק טיפוס T רמת הדר, חיפה, 1959-64

חיפה, עיר אדומה – "מפא"י ניקית", סיפקה עבודה לכל אלו שהיו קרובים ומקושרים, הרבה יותר ממה שקורה היום. האדריכלים וינרוב ומנספלד תכננו מבנים למוסדות המקומיים של תנועת העבודה. מגוון הפרויקטים שלהם היה רחב וארוך, הוא התחיל במבני תעשיה, בתי ספר, מבני תרבות, מפעלים, שיכוני עובדים, קיבוצים, בתים פרטיים, בנייני משרדים וגמור במתקני תעשייה. בספר יש סקירה של הפרויקטים בקרית חיים ובשאר הקריות, הם יצרו ביחד מספר ניכר של פרויקטים "מודרניים".

 

לאורך הספר מוסבר כיצד הפרויקטים הגיעו למשרדם של וינרוב – מנספלד. אמנם הם זכו גם בתחרויות (שלא ברור כיצד הן התנהלו) כמו זו שהייתה בשנת 1951 – תכנון האתר של משרדי הממשלה ותחרויות רבות אחרות. אדריכל מוניו וינרוב היה בקשר מתמיד עם תנועת העבודה, הקיבוצים ומוסדות חינוך שונים. קשרים אלו הובילו לפרויקטים רבים כמו מוסד שיקומי בגיל-עם.

 

"חיפה האדומה" הייתה גם בסיס של אידיאולוגיה סוציאליסטית שחרטה על דגלה את נושא העבודה לעולים החדשים. הבנייה הייתה סגפנית, רק המינימום הנדרש, זה ניתן לעולים החדשים שרצו לעבוד בכדי לחיות. בחיפה היה אפשרי להגשים חלומות אוטופיים אדריכליים כמו בלוקים אינסופיים שהכילו דירות מאוד קטנות ונועדו לעולים שלא יכלו להתלונן. שם, בחיפה אדריכל וינרוב, בגישה טהורה בדלנית שכזאת, יכול היה להגשים תיאוריות חברתיות שרצו לספק לאדם רק את המינימום ההכרחי. שם הוא היה מסוגל לתכנן כראות עיניו ללא מגבלות שיש בערים אחרות כמו ירושלים ותל אביב.

 

הזמנות עבודה הרבות שהגיעו מההסתדרות כללו מפעלים, קיבוצים ומוסדות חינוכיים. ההסתדרות הפכה ליצרן של חברות כלכליות שסיפקו עבודה. "סולל בונה" הייתה חברה אחת מתוך חברות רבות. "שיכון עובדים" ו"נווה-עובד" היו אף הן חברות בבעלות ההסתדרות שסיפקה עבודה לאדריכלים קרובים. וינרוב ומנספלד תכננו בשביל ההסתדרות ובנותיה בחיפה וסביבתה. המבנים הללו כללו את בית האריזה של "תנובה" באזור הנמל (1953), מתקני הקירור של מחסני קירור לארץ ישראל, בחיפה ובתל אביב.

 

שיכון לאנשי צבא הקבע בקריית ים בתכנון וינרויב ומנספלד

בספר מתואר כי בשנת 1938 פנה אבא חושי, ראש העיר של חיפה ומנהיג העובדים, בשם מועצת פועלי חיפה, לאדריכלים וינרוב – מנספלד בבקשה שיציעו הצעות לתכנון "תוספות למבנים הראשונים של בית הפועלים, לשם הכלת המנגנון הבירוקראטי המתרחב". וינרוב את מנספלד תכננו גם את בניין המחסנים והמשרדים של "המשביר המרכזי". גם אחרי פירוק השותפות עם מנספלד, הוזמן אדריכל מוניו וינרוב לתכנן עוד מבנה חשוב עבור ארגון העובדים בחיפה (1964). אין ספק שהסוכנות היהודית, שהייתה הבעלים של רוב שטחי הקרקע בפרברי חיפה ובקריות שמצפון מערב לחיפה, סיפקה עבודה רבה לאדריכלים וינרוב את מנספלד.

 

אדריכל מוניו וינרוב היה תומך נלהב של הניסוי החברתי פוליטי המכונה "קיבוץ" ולכן, החל משנות השלושים של המאה הקודמת, הוטל עליו לתכנן עבור הקיבוצים למעלה ממאה פרויקטים. בנוסף, "קריית חיים" הוקמה על ידי תנועת העבודה כ"אוטופיה פועלית" בעזרתם של וינרוב את מנספלד. וינרוב ומנספלד ראו בחזונם מדינה שהיא "רפובליקת עובדים חסרת מעמדות" ובכך חברו גם רעיונית לתנועת העבודה, ההסתדרות וחברות בנייה אחרות שהיו בשליטת המפלגה. במשך שנים ניסו בתנועת העבודה להשאיר את פרברי העובדים בתחומה של "העיר האדומה" – חיפה, בכדי לא לאבד גוש יציב של תומכים פוליטיים.

 

שכונת ועד הכרמל, חיפה 1951-53, תכנית

הנקודה השנייה, החשובה והמעניינת יותר היא הסגנון האדריכלי של וינרוב את מנספלד. הסגנון האדריכלי היה פשוט ובלתי נוכח ולכן היה בלתי מתגרה. הוא היה אינדודואליסטי בפשטותו. הגיאומטריה הפשוטה לא יצרה עומס וויזואלי (בניגוד לאריך מנדלסון שאהב דראמות ארכיטקטוניות מתעגלות). אין ספק שהרקע המקצועי של מוניו וינרוב שאותו רכש בגרמניה, היה הגורם המכריע לאדריכלות השקטה מבחינה מורפולוגית וזו שיוצרת רק מה שצריך, ללא עומס חומרי. הגישה שאומרת שרצוי לתכנן משהו שקל לבנות, יצרה מבנים פשוטים, מתונים ומוגבלים בחומריות שבהם.

 

אדריכל מוניו וינרוב הצליח להכיר את האקלים המקומי ויצר מבנים שעובדים היטב עם הטמפרטורות המקומיות. חצרות פנימיות ו"האכסדראות" היו מוצר שימושי במיזוג האקלים הלוהט.

 

מודל מהתערוכה של מבנה לשכת המס של ההסתדרות, קרית אליהו, חיפה 1960-64

 

וינרוב היה היחיד שניסה לתכנן בעקבות מורו, מיס ואן דר רוהה, למרות שזה הפך לאדריכל בשרות הקפיטליזם בניו יורק. וינרוב תכנן גגות משופעים העשויים מרעפים. הוא הבין שגגות אלו עובדים טוב יותר. אולם, בגין אי יכולתו לנטוש לחלוטין את הרקע שלו, תמיד הכין תכנית מדף שנייה ולה גג שטוח. הוא היה מומחה בפתרון בעיות טכניות. אומרים שהמבנים של וינרוב היו מבנים שהכילו מחשבה לצרכי האדם והחברה, פונקציונאליות הומניסטית. הוא דאג לרווחה של המשתמש ביחד עם רווחת הסביבה עם הבניין החדש, לי יש ספק גדול בהצהרות של אחרים. כל מה שצריך לעשות זה פשוט לשוחח עם כמה דיירים שגרים ברכבות הבלוקים הללו. אולי הבלוקים נראים תמימים ויפים בעין ארכיטקטונית, אך בעיני המשתמש הם בודאי לא תוכננו לרווחת הדייר.

 

מאמצע שנות החמישים, ההשפעות מחו"ל החלו לחלחל לתודעה של האדריכלים וינרוב את מנספלד. התחלנו לראות קצת יותר אקספרסיביות וקצת יותר פיסוליות נפחית של לה קורבוזיה. חומרים חדשים כבטון חשוף וטכניקות בנייה אחרות חוברו לתכנונים והעיצובים השונים. גג "הגלים" (המסור) בבניין המכון ההידראולי בטכניון (1956) והגשר הדרמטי בבלוק T"" ברמת הדר בחיפה (1964), הציגו תפנית ושינוי מעשי לאדריכלות הביישנית הקודמת.

 

בית העם בקריית חיים בתכנונם של וינרויב ומנספלד

בנו עמוס  גיתאי מסביר: "מלבישים על אבי ציונות, וזה מוגזם בעיני. אם היטלר לא היה עולה לשלטון, מוניו היה שמח להמשיך לעבוד אצל מיס ון דר רוהה בברלין. בניגוד לאמי, אפרתיה, שהייתה בשר מבשרה של הציונות, ממשפחה שרצתה להקים כאן חברה חדשה – אבי נמלט על נפשו לכאן בלית ברירה. הוא נאלץ להמציא סביבת חיים חדשה ולבנות בתרבות החומרית הדלה בארץ את הארכיטקטורה העילאית שלמד אצל מיס. מוניו היה אימיגרנט עד יומו האחרון. אסתט, מנומס, אנדרסטייטד, זר למקום. הוא היה חבר בשומר הצעיר בנעוריו ועניין אותו לבוא לארץ ישראל, אבל הוא לא היה ציוני פעיל. כל האמירות הדיכוטומיות האלה, ציוני, פוסט-ציוני, הן כלליות וכבר לא רלוונטיות כיום. רוב הישראלים היום לא באו לישראל בגלל אידיאולוגיה".

 

למרות הזרמים הארכיטקטוניים השונים שחלחלו ארצה, הצליחו וינרוב את מנספלד להתייחס לרעיונות החברתיים והפוליטיים ולא נטשו את הגישות המחמירות הללו. הגישות המודרניסטיות שהיו גם מאוד קונסטרוקטיביות באזורינו, לא ננטשו עד היום. הקופסה הסטרילית הייתה הצגה על ניטראליות תרבותית, אולי היה צריך להיות פחות ניטראלי ויותר קשוב, מתחשב ואנושי בכל הקשור לעולים החדשים ולבוני הארץ. הגישה הנקייה אולי ניסתה להפוך את כולם לאחד, גישה שאולי הייתה מוצלחת בחברה הומוגנית ולא בחברה הטרוגנית כמו שלנו אז ואפילו היום.

 

המכון ההידראולי, הטכניון, חיפה, 156 / גבריאלה בזיליקו

עבודותיו של וינרוב אינם קלות לעיקול על ידי המשתמש. הבלוקים, הקוביות והבטון החשוף של וינרויב מתקשים להתערבב, להיות מובנים. בתל אביב, ה"עיר לבנה" של היום, גרו אז רבים במה שמכונה היום "בתי הבאוהאוס" שהיו ועדיין מבנים רחבי מידות ותוכננו לספק איכות חיים גבוהה. יש לי ספק אם אלו שהוכנסו לקוביות הבטון באזור חיפה והקריות, גברים, נשים וטף סולחים לאדריכל ולאדריכלות שהוא קבע כנכונה ובריאה עבורם. למרות זאת, אין ספק כי האדריכלות של מוניו וינרוב הייתה צנועה עד מאוד ולכן אין היום רבים שמעריכים את האופי שלה. המבנים ששרדו ברוטאליות תחזוקתית נשארו מנומסים ומשתלבים, הפרטים שבהם נשארו מעשיים ונקיים והחללים שבתוכם, פונקציונאליים.

 

שנה טובה

סגנון "היי-טקי" או לא היי-טקי?

הסגנון ה"היי-טקי" שמוזכר לעיתים קרובות בשגגה על ידי מעצבים, סטודנטים ואפילו  "מבקרי אדריכלות", נועד לתאר בטעות מבנים חסרי אופי המחופים בחומרים כמו מתכת וזכוכית, כמבנים "היי-טקיים". חומרים המכונים בפי העם כ"חומרים היי-טקיים", הופכים בטעות כל מבנה חסר ערך למבנה רב ערך. בעקבות חומרים אלו, המבנים שלרוב הם ערבוב של סגנונות פוסט- ג'ורנאליסטיים, נקראים ללא כל סיבה מעמיקה, מבנים "היי-טקיים". למעשה, למבנים אלו אין מאפיינים בולטים היכולים להשתייך לזרם אדריכלי זה או אחר. 

 

אדריכלים: רנצו פיאנו וריצ'רד רוג'רס מרכז ז'ורז' פומפידו, פריז, 1971 צילום: יוסי מטלון

אדריכלות היי-טקית החלה להתפתח בשנות השישים של המאה הקודמת במקביל להתפתחות הפוסט-מודרניזם. למבנים ההיי-טקיים יש מאפיינים בולטים מאוד. המבנה ההיי-טאקי הוא מבנה תקשורתי, הוא מקרין החוצה את מה שנעשה בתוכו. הסגנון המוחצן הזה מאופיין בחומרים קלים וחדשניים שייצגו את זמנם. הטכנולוגיה היא למעשה האדריכלות, הנשמה והגוף של הבניין. במבנים המועטים שנבנו בסגנון הזה, נעשה שילוב מרתק בין חומרים מסורתיים לבין חומרים "טכנולוגיים" ובכך פיתחו שיטות בנייה ופרטי חיבור מתקדמים. במבנים אלו מודגשת ונחשפת בכוונה תחילה שיטת הבנייה ומערכות המבנה מודגשות, מתערטלות למעשה לפני הציבור, סוג של הצגה אנטומית. למבנים ההיי-טקיים יש סטרוקטורה מוחצנת ופרטים עתירי טכנולוגיה המובלטים גם הם ללא בושה או צניעות. 

לצופה מבחוץ, המבנה ההיי-טקי הוא מבנה אמיתי ופתוח שמגלה מה נעשה בתוכו, הוא למעשה מבנה שמתחבר לחוץ. בגלל היותו ערום, במבטיו התמימים, הוא מזמין פנימה את הולכי הרגל, את הסביבה. הבניין מעוצב כך שכל מערכותיו תלויות בחוץ, המערכות למיזוג אוויר, מים, חשמל, ביוב תקשורת וגז וכן גרמי מדרגות ומעליות תלויים על הקירות החיצוניים ואינם מוצנעים בתוך הקירות כפי שעושים בשיטה הקונבנציונאלית גם כיום.

 

אדריכל ריצ'רד רוג'רס בניין לוידס, לונדון, 1979-84 צילום: יוסי מטלון

המבנים ההייטקיים הם מבנים שהם הצגה שמבליטה מה נעשה על הבמה ומאחוריה, הם מבנים פתוחים, חשופים ועובדים בהרמוניה תקשורתית עם הסביבה. הקשר בינם למבנים שאנו רואים היום בכל פינה פנויה הוא מקרי בהחלט. חומרי חיפוי מתכתיים או זכוכתיים לא נותנים למבנה זה או אחר איכויות ייחודיות משמעותיות הנמצאות בברור בסגנון ה"היי-טקי".

חניון לאופניים באמסטרדם

מאה מטרים אורכו ושלושה מפלסים משופעים גובהו של מבנה פתוח המאכלס לא פחות מאלפיים וחמש מאות אופניים. בכדי לחסוך בשטח ליד התחנה המרכזית של אמסטרדם, הקימו בשנת 2001 מעל למים מבנה "ארעי" שכבר עומד שמונה שנים. מבנה זה הוקם במקום כמה  מחסנים ישנים שנהרסו ושבהם אוכסנו אותם אופניים. 

המבנה שמבוסס בקרקע שמתחת למים ושטחו כ-3000 מ"ר, נאלץ לתמרן את מקומו במים בכדי לא לפגוע בפסי התנועה הימיים הנמצאים מתחתיו. המתכננים התבקשו לעצב מבנה שלא ישען או יגע במבנים אחרים במקום. 


מפלסי החניון מכיוון המים, צילום: יוסי מטלון

 

החניון לאופניים מכיוון תחנת האוטובוסים, צילום: יוסי מטלון

המבנה שהוקם ותוכנן על ידי VMX Architects מהולנד, נראה כאלמנט משופע ולו שלושה פסים, פלטות אופקיות, שעליהם חונים אלפי אופניים. כשהוא נתמך באמצע על ידי עמודים, הבניין נראה כאילו הוא מרחף מעל המים. בגין בעיות של בטחון, המבנה נשאר פתוח וחשוף לכל.

ליד התחנה המרכזית  באמסטרדם הקימו חניון לכל נוסעי הרכבות והאוטובוסים. האופניים שלהם מחכים להם, לעת שובם מהעבודה בערב ובכך נמנעת מהם החוויה שיש לנו בארץ מידי יום, פקקים של כלי רכב, זיהום בלתי נשלט ורעש מלווה בעצבנות יתרה. יתרון נוסף, האופניים מאפשרים לתושבי העיר לעשות קצת פעילות פיזית לפני החזרה הביתה, לבית על הקרקע או על המים.

 

חתך דרך מבנה החניון


מפלסי חניון האופניים, צילום: יוסי מטלון

 

שבים הביתה לאחר יום עבודה, באופניים. צילום: יוסי מטלון

 

תערוכת 40/40

כתמים שחורים

 

 

כבר בדרך מורגשת האלימות, יש לה ריחרע, עיפוש ומראה של צבע שרוף. כתמי הצבע השחור על הקירות, בתחתית המבנים, הצבע השחור שעוטף את מוטות הברזל המחוספסים, מחסומי הפלדה יוצרים גבול פרוץ של פורענות, מתחם של אלימות. לוחות ברזל יוצרים נתיבים שמובילים לאסון, לחורבן. זוהי ההרגשה כשמגיעים לאתר המועדונים שבדרום תל אביב, לאזור שבו בליינים משתכרים מתארחים בבארים ובבארים מאלתרים.

 

 

בניגוד לצבע הלבן שאומץ על ידי הזרם המודרני, צבע שמשדר נקיון, טהורות ושפיות, הצבע השחור מסתיר שם כל זיהום אפשרי, הוא הצבע הדומיננטי בסביבות אגרסיביות. פעם הצבע השחור היה צבע שחובר למוות, צבע של בגדים שלבשו בהלוויות, כאן הוא הצבע שלעיתים מוביל להלוויות.

 

בסביבת המועדונים נמצא הצבע והחומר שהפך לסימן ההיכר של המועדונים, סוג של "לוגו" המתאר פעילות יחודית המלווה בשתיה ולעיתים גם אלימות. במרחבי הבילוי, הצבע השחור מתחבר לחומרים ספוגים בריח חריף, ריח של אי-שפיות. בקבוקים מנופצים ביחד עם החומר הסביבתי החד יוצרים מרחב שהוא מלכודת המקרינה את כוחה עוד לפני שנכנסת לתוכה. במרחב הציבורי הפתוח מורגשת התוקפנות נוסח "התפוז המכאני" שחודרת דרך שערי הברזל לתוך אולמות חשוכים אפופי עשן ואלכוהול. יש כאן סביבה ומרחבים חולניים שיוצרים אירועים קשים.

 

הצבע השרוף, השחור מייצג כאן משהו, הוא משקף תרבות לוקאלית, תרבות של צעירים חסרי רסן. בעזרת כלים  שמכילים סמים, אלכוהול ואלימות למען האלימות, נוצרות אנרגיות אגרסיביות שמתרכזות בכניסה, יוצרת חורים שחורים סתומים, מתעצמות בחלל הפנימי ויוצאות החוצה בעוצמת יתר, כמו שחרור בלתי נישלט של טיל בליסטי. האווירה שם מאפשרת אלימות ומגבה את עצמה בחומרים אלכוהוליים. האדם והחומר יוצרים מרחבים פרטיים וציבוריים המשיקים אחד לשני ומעבירים ביניהם, בחיכוך תמידי, חומרים דליקים.

 

דווקא שם הצבע הלבן הוזנח, כנראה שלא כתוב בחוק התכנון והבניה איזה צבע לבחור, לא הוחלט על ידי הרשויות המקומיות חוק ברור שמסדיר את נושא הצבע, גם בתכניות בניין עיר (תב"ע) שהוכנו על ידי אדריכל כלשהוא, לא מוגדר נושא הצבע של המבנה. מי בעירייה מאפשר לייצר את הכתמים השחורים הללו על חזיתות הבניינים? מי מאפשר יצירת אווירה שתוביל לרע?

 

קירות שחורים בולעים את האור, את הצל והצללים. אין הסבר אדריכלי הגיוני לצבעים הכהים שנבחרו לקשט מקום שאמור לבנות קשרים ולא להרוס חיים.  ברור, יש שיגידו שהצבע הבהיר דורש תחזוקה קבועה, יש שיקצינו וייאמרו שזה קשור לרקע האנושי שמבקר במועדונים הללו. השומרים שרובם ממוצע רוסי מנסים לעשות סדר או לא בהיררכיה האנושית המאולצת הזאת, הם מנסים או לא לבנות סולם של חשיבות אנושית, אולי לסווג, לארגן, לאטום ולפתוח, גם הם לא יודעים מהם הקריטריונים.

 

החיזור בין המינים מקשה על השומרים, הריקוד האלים הוא לפעמים החיזור הגורלי של זה המבקש להיכנס וזה שמונע זאת ממנו. הכבוד האישי, האגו הגברי גובר על כל הגיון בריא, הגיון שיוצר תגובות שאין חזרה מהן, שאין סיבה שיתרחשו.

 

בלילות החשוכים, שוטרים סמויים וכאלו על סוסים מנסים לשמור על הסדר, לאתר הת הפיגוע החברתי הבא. אדם וחיה שומרים על השפיות. בלילות החופשיים, דווקא כוחות השמירה מגבילים את התנועה ומונעים אוסמוזה אנושית, הם האינפוזיה, האנטיביוטיקה המקדימה למקום חולה.

 

 

 

 

בין אם יש קשר בין השחור הזה לבגדים שלובשים הרבה אדריכלים, נראה כי מרבית האדריכלים המובילים כיום נוהגים ללבוש שחור. נראה שאין קשר אבל, בניינים שחורים לחלוטין כמעט שאין, אפשר למצוא פה ושם חנויות או מסעדות שמבקשות לייצר את האפקט הדרמטי, הרגשה של מועדון.

 

במועדונים השונים, הצבע השחור העכשווי מסתיר את הכתמים האדומים העתידיים, את החורים. הצבע השחור, גם אם הוא נקי,  יוצר לגיטימיות לאווירה מלוכלכת, אווירה שהלכלוך, גם זה התרבותי, הוא למעשה הכוח ששולט בסביבה.

 

 

צילומים: יוסי מטלון

 

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .

עינוי דין

 

 

מקצוע עריכת הדין נועד בכדי להואיל, לתקן, להיטיב או להגן על אחרים. ישנם בעלי מקצוע ולהם ניסיון רב שמשתמשים במקצועם בכדי לעשות בדיוק את ההיפך, לפגוע, להתאכזר, לעכב, להתעמר ולרמוס שלא בתום לב ובכוונה מכוונת, באנשים כשרים שלא עשו כל רע לאדם ולסביבה.

 

חז"ל אמרו שיש להיזהר מ"רשע", בראשי תיבות זה רופא, שוטר ועורך-דין. האם חז"ל מזהירים אותנו מעורכי דין? להיזהר מעורך דין!? זה שאמור לחולל צדק במהרה, זה שחייב לעזור לחלש? זה שחייב לראות את טובת הכלל בעיניים שוויוניות? כנראה שכבר אז, חז"ל ידעו מה שלאחרים לקח הרבה שנים ללמוד.

 

סבי ז"ל, משה יצחק מטלון, היה עורך דין והשתמש בכישוריו לעזור, לקדם ולפתור בעיות אפילו בין יהודים וערבים. ההפך ממנו, אני מכיר קרובים ורחוקים קשיי לב, שלמדו את מקצוע עריכת הדין ועוסקים בהיבטים הפוכים מזה של סבי, הם עוסקים ביצירת ריב ומדון, ברמיסה, בעיכוב ועיקוב, בנקמה ונטירה.

 

יכול להיות שהשימוש במלל (משהו מופשט) בניגוד למעשים בחומר (משהו פיזי) הכשירו אותם, את עורכי הדין, לשנות כיוונים, לעכב מה שיכול להיות מהיר, לנצח במשפט אבל לפגוע באדם, להוביל במאבק אבל לרמוס אחרים, לגבור על המתנגד אבל בדרך להעליבו. בתרגילים ובתכסיסים הם יוצרים מלחמות התשה, על ידי עיוות המלל הם מתעללים, מטעים ומרמים בכוונותיהם. השימוש במילים מאפשר להם לבלבל, לתעתע ולזגזג, מעשים שעיקרם שיבוש, כפייה, עינוי והחלשה של האחר.

 

חלקם מעורכי הדין פונים לפוליטיקה, רמה גבוהה יותר של רמייה, עיוות וגניבה. אין ספק כי עריכת דין ופוליטיקה, מקצועות המלל חסרי ההחלטיות, סוללים דרכים עקלקלות בכדי להשיג את אשר לא ניתן להשיג בדרכים ישרות.