"אוהל" גיאודזי ברוטשילד

מבין כל מאות האוהלים הפזורים בשדרות רוטשילד יש אחד שהוא מעל כולם. זהו אוהל כיפתי ,כיפה גיאודזית, המורכבת בצורה חזרתית מאותו גוף המתרבה ומתפתח לנפח מעוגל.

"האוהל" הגיאודזי בשדרות רוטשילד (צילום: יוסי מטלון)

מבנה זה דומה למבנים אחרים שהאדריכל, המהנדס והממציא ריצ'רד בקמינסטר פולר (Richard Buckminster “Bucky” Fuller 1895-1983)    פיתח בשנות הארבעים של המאה הקודמת והפך למוביל עיקרי בפיתוח מבנים ניסיוניים. פולר, שנולד בארה"ב מסצ'וסטס, התעניין בטכנולוגיה מתקדמת שתוכל לחזות ולפתור בעיות אנושיות.

כיפה גיאודזית במכון ויצמן למדע ברחובות (מקור: ויקפדיה)

"הכיפה הגיאודזית", מבנה כיפתי מושלם ומדויק, הייתה אחת מההמצאות החשובות ביותר של אדריכל בקמינסטר פולר. כדוגמת "האוהל" בשדרות רוטשילד, זהו מבנה הצומח מהאדמה ומורכב ממוטות ישרים וקצרים היוצרים מערכת גיאומטרית מרחבית של משולשים מחוברים היוצרים את מעטפת הכיפה.

עלות בנייתה של כיפה גיאודזית, לא גבוהה, חוזקה רב ודרושה טכניקה פשוטה וזמן מועט לבניית כיפה ראויה.

אופי האוהלים ברוטשילד

הגיאומטריה של סידור האוהלים, ביחד עם הצבע, גודל והארגון הפנימי של האוהלים, פורשים בפני המביט את התכונות והכוונות המאפיינות של בעלי האוהלים. בשדרות רוטשילד ניתן להבחין בהבדלים שבין האותנטי למבוים, בין האמיתי למלאכותי ובין החיים עצמם לבין ההצגה המתוזמנת.

ברור כי השדרה מכתיבה את הקו הליניארי של מיקום האוהלים, אין כאן מקום לזיגזוג או פניה בזוויות קהה, ישרה או חדה לכיכרות  ומקומות ציון אורבאניים אחרים. אולם, בקו הליניארי הזה אפשר להבחין בכמה עובדות.

 

בתחילה, או בסוף השדרה, האוהלים נראים כחדשים וכישנים, פתוחים לרווחה, חלקם בלויים וחלקם במצב טוב, הם מגוונים בגדלם, צבעם וצורתם, ממוקמים במרווח אנושי אחד מהשני ובצורה רנדומאלית. מיקום הכניסה הודגש והיה ניתן להביט פנימה, לראות חלוקה פנימית כלשהיא, ניסיון ליצירת אנושיות בחלל מצומצם. עובדה זו מציינת את האמיתיות של ההפגנה והספונטניות שבה, זה מדגיש את  הוויטליות הקיומית של המקום.

יום יומיים לאחר מכן, התחלנו לראות אוהלים חדשים סגורים שנראו כאילו הוצאו באותו יום מהניילונים, הם מבריקים ונקיים, ממוקמים שורות שורות, כמו חיילים, כמו חברי מפלגה, ללא כל מרווח חיים ביניהם, ללא כל הדגשה או סימון של מיקום הכניסה לאוהל, ללא סימן אנושי. עובדה זו מוכיחה שאין באהלים הללו חיים, אין נכנס ואין יוצא. למעשה רואים בקטע הזה תיאטרון חברתי שבא להציג בעיה או מחשבה אודות בעיה.

 

שעות לאחר מכן, עם נגיעות של הרגשה אמיתית, הונחו במקום אוהלים בגדלים וצבעים שונים שכביכול מאפיינים אותנטיות מסוימת וכוונה כנה. אולם, צמידות האוהלים אחד לשכנו, היותם סגורים וחוסר היכולת לתמרן ביניהם או לעבור ולהעביר משהו ביניהם, או לחילופין לחיות בהם, הציגה שוב רק כמעט חיים אמיתיים, כמעט חיים זה לא חיים. שוב, זוהי הייתה תפאורה מאורגנת בלבד ושום חיים לא היו יכולים להתקיים שם, גם בלי לקחת בחשבון את החום הלוהט בחוץ וזה שנוצר בתוך חלל האוהלים הסגורים.

 

אפשרי שהאוהלים הובאו למקום כסמל בלבד, הצגה, הפגנה או כדוגמא למה שאין, הצהרה למה שרצוי שיהיה לכל בעלי האוהלים, בית אמיתי במחיר מעשי. אולם, אם הכוונה הייתה להראות אוהלים מאוכלסים בצעירים, רווקים ורווקות, משפחות וילדים, הכוונה נכשלה והתוצאה משאירה עדיין שאלות ללא תשובות.

ניכר מאוד כי האוהלים שבהם יש נגיעות אנושיות כגון: צבע, שטיח או מרבד בכניסה, בקבוקי מים, בגדים זרוקים, שיירי אוכל ואפילו שלט מתוצרת בית ולא מתוצרת דעה פוליטית, הם הם האוהלים האמיתיים של המפגינים האמיתיים. אוהלים ללא סימן או מגע חיים אנושי, אלו הם האוהלים שיצאו ממכונה ארגונית פוליטית כלשהיא או ארגון מסוים, הם האוהלים שהונחו כאן בשרות מוסד, ארגון או עמותה.

צילומים: יוסי מטלון, אין לעשות שימוש בטקסט או בצילומים ללא אישור מוקדם.

רמטכ"ל במבנה איסלאמי

ביתו של המועמד (עדיין) לתפקיד ראש המטה הכללי של צה"ל מכיל הרבה סממנים אסלאמיים. המבנה הסימטרי והכבד משקף את תרבות האסלאם המסורתית. שמרנות אדריכלית  וציטטות היסטוריות מאפיינים את הבית של האלוף גלנט שבניגוד לביתו יהיה חייב, במידה ויקבל את התפקיד, להיות יצירתי,"לצאת מהקופסה", יוזם וחדשני בכל המישורים הקיימים בארגון שהוא יוביל וינהל.

 

צילום: טל כהן

אחד המאפיינים של האדריכלית האסלאמית היא הכיפה. הכיפה היא קרום בצורה של חצי כדור או בצורה המזכירה את גיאומטרית הכדור. הכיפות מקרות חללים רחבים ויוצרים אווירה של "טקס",  של משהו קדוש. במבנה של האלוף גלנט רואים ארבע כיפות, אחת בכל פינה דומיננטית של המבנה.

כיפה (מקור: ויקיפדיה)

גיאומטריה חזרתית אינסופית (מקור: ויקיפדיה)

בנוסף לכובד והסטטיות של המבנה, אנו יכולים לצפות בסימטריה נוקשה וגיאומטריה ברורה המאפיינים את המבנה הזה. יסודות תכנון אלו בולטים מאוד באדריכלות האיסלאמית. לעיתים המורפולוגיה הזאת מקבלת שיקוף, סיבוב והזזה כמו הגיאומטריה ההחלטית של המגן דויד, הנפוצה מאוד בסגנון אדריכלי זה.

מורפולוגיה איסלאמית (מקור: ויקיפדיה)

התפתחות תכנית של The Petronas Towers שממוקמים בקוואלה-לומפור, מלזיה

במבנה שבמושב עמיקם רואים קשתות,  קשתות מחודדות וקשתות פרסה. תפקיד הקשת הוא  גישור או קירוי בין שני סמכים בצורה של חצי מעגל או בצורות דומות אחרות, המסוגלת לשאת משקל רב. פתחים רבים בבית של האלוף גלנט מעוצבים במורפולוגיה מאומצת זו.

קשת מחודדת (מקור: ויקיפדיה)

המבנה הקשוח ושבמרכזו יש "פטיו" (חצר פנימית) מזכיר את ה"חאן", אחד מהטיפוסים הבסיסיים של המבנים המעוצבים בסגנון האסלאמי. ה"חאן" הוא  בית, אכסניה לשיירות, מקום שבו יכלו השיירות הנוסעות בדרכים לעצור למנוחת לילה ולהיות מוגנים מפני השפעות הטבע ושודדי דרכים. בדומה  למבנה המדובר, האכסניה הייתה בדרך כלל רבועה או מלבנית ולה שתי קומות ערוכות סביב חצר מרכזית מוצלת.

תכנית של חאן טיפוסי (מקור ויקיפדיה)

ביתו של גלנט

הגיאומטריה שחוזרת  על עצמה באה להקרין את כוחו האינסופי של הנביא, הוא חוזר וחוזר ובלתי נגמר. היופי של המבנים כדוגמת המבנים האסלאמיים, נמצא בעיקר בתוך המבנה, בחלקו הפנימי, הן בחללים הפנימיים, אלו המקורים (חדרים) והן בחללים שאינם מקורים (חצרות) אך מוסתרים. לכן, אדריכלות זו נקראת לעיתים "אדריכלות הרעלה".

הכיפה העוצמתית נועדה להפגין כוח, הגיאומטריה החזרתית מקרינה חוזק אינסופי והחצרות הגדולות נועדו לבטא עוצמה. הרמטכ"ל הבא יאלץ להפגין עוצמה ויצירתיות ביחד עם צניעות ופיקחות, תכונות שרק חלקן מרכיבות את האדריכלות האסלאמית, שממנה נשאב מקור ההשראה לתכנון של ביתו של המועמד (עדיין) לרמטכלות.

צלילי תרבות החניון

 

הפלסטיות התת-קרקעית מעיקה וחורטת בזיכרונו של המבקר את הדיסונאנס הוויזואלי שמדגיש ומפאר את הרכב, מצמצם את האדם ומתקמץ בהשקעה בו.

 

הרחבה שבין היכל התרבות ומבנה תיאטרון הבימה, הידועה גם בשם "כיכר התזמורת", הפכה למרחב גיאומטרי מינימליסטי, פשוט, המעוצב באלמנטים בסיסיים ומגוון בצבעים אדמתיים. מתחתיה, חלל תת-קרקעי מלוקק ונוצץ. ההבדלים הללו משקפים את ההבדל האידיאולוגי שראו בדמיונם  מעצבי המקום. ההבדל שבין היכל כלי-הרכב החפור במעמקי הקרקע לבין רחבת היכל התרבות שנועדה להיות נקודת ציון אורבאנית הוא מוחשי וברור לכל אדם. הגישה הזאת ממחישה לכל את ההבדל בין הגישה התומכת בהולכי הרגל לעומת זו שמקדשת את תרבות הרכב בהיכל ההיכלים, החניון.      

 

 

 

                  

הטיפול העדין והמלטף ברכבים החונים על בטון מצופה בחומרים היי-טקיים כהים ומבריקים, השלטים הצבעוניים, הסימונים בצבעים זוהרים ובפונטים ייחודיים, מבדיל בין היחס העודף לרכב והיחס החסר לאדם הצועד ברחבה שמעל למחסן המכוניות הזה. 

בשדרות רוטשילד הורידו את הגבעה שהייתה קיימת בקצה השדרה ובכך יצרו המשך טבעי לרחבה. למרות זאת, המעבר מהשדרה לכיכר מסורבל ואינו ידידותי להולך הרגל ולרוכב האופניים. בהמשך, ברחבה או בכיכר שמעל לחניון הרב-מפלסי והנוצץ יש קטעים זכוכיתיים שמאפשרים הכנסת אור לחניון ביום, ובשעות הלילה, תאורת החניון פורצת החוצה. הכיכר מעוטרת בצמחייה בתולית, צמחי חולות, עצי שקד ברושים ועץ שקמה, כולם ממוקמים בגיאומטריה ישרה וברורה. פסל שלושת העיגולים, ה"התרוממות" של מנשה קדישמן, הוחזר למקומו. 

מהצד הצפוני נוצר קשר טבעי וישיר מהכיכר לגן יעקוב המחודש. הציר בין שדרות רוטשילד, הכיכר, שדרות ח"ן ובן ציון ברור יותר וזורם בחופשיות.

ברחבה הפתוחה והגדולה יש חוויה קטנה, אריחים בצבעים אדמתיים ופסים שנבנו מאריחים עבים, מכוונים את הולכי הרגל שצועדים מהשקע האדמתי שברחבה לעבר הבריכה הרדודה והשטוחה ומשם בחזרה לספסלי אבן קרים. לחניון יש מספר כניסות להולכי רגל, הן למעשה השיא שבכיכר ובראשן כניסה אחת ראשית וגרנדיוזית.

הכניסה הראשית לחניון אינה מביישת כניסה לקתדראלה קדושה ודומיננטית שמכילה מכוניות. החומרים בגימור עשיר מבריק, המדרגות היורדות השחורות, (בניגוד לאלו העולות בקתדראלות המיתולוגיות), המדרגות האוטומטיות הנעות (דרגנועים), הזכוכית והגימור הבוהק, מציגים כניסה "אלוהית" למקדש הרכב.

המרחב הציבורי התת-קרקעי, חניון ארבעת המפלסים המלוטשים שתוכננו לאחסן מאות כלי רכב, מבייש את המרחב הציבורי העילי. משאבים רבים הושקעו בחניון המלוטש הזה, היחס בין ההשקעה לרכב לבין ההשקעה באדם, מאכזבת וגורם לאדם לחשוב לאן זורם כספו.

מקדש תרבות הרכב תוכנן בצורה שנועדה להזמין ולהשאיר רושם חזק על בעלי הרכב, הרבה יותר מאשר הרחבה שנועדה להרשים את הולכי הרגל. אסתטיקת החניון עשירה ומושקעת הרבה יותר מאשר האסתטיקה שנועדה להולך הרגל שקיבל בסך הכול גג עם שקעים מעל לחניון. 

למרות מיקומו הפיזי הנחות של החניון התת קרקעי, הוא נישא למרומים על ידי המתכננים ומקבל חשיבות יתר הגוברת בקלילות על מקומו של האדם במשוואה הזאת. הפלסטיות התת-קרקעית מעיקה וחורטת בזיכרונו של המבקר את הדיסונאנס הוויזואלי שמדגיש ומפאר את הרכב, מצמצם את האדם ומתקמץ בהשקעה בו.

צילומים: יוסי מטלון

החיים שיוצרים מקום

ברור כי הדחיסות השמרנית מקבעת את היצירתיות ומאלצת לתכנן פעם אחר פעם את המוכר ואת המקובל.

בכל סביבה, הקשר בין המבנה למקום ולמסורת שבו, הינו חזק מאוד, בעיקר במקומות שבהם המסורת תופסת מקום חשוב המשפיע על חיי האדם.  בביקור מקצועי בטורקיה עברתי באזורים הפחות מפותחים, באזורים שאינם מאמצים את הרוח המערבית או את הפלורליזם הנמצא בערים. מחוץ לערים הראשיות רואים את האותנטיות הטבעית של החומר והאדם, את הקונטקסט הדתי, החומרי וההרכב המשפחתי שמכתיב אורח חיים וסגנון מקומי בלתי מתפשר.

 

בצד המערבי של תורכיה, בעיירות לאורך החוף, במרחבים ציבוריים ופרטיים, ניתן לראות את התרבות המקומית השמרנית מהולה באדריכלות מודרנית מקושטת שמתפקדת ככלי תקשורתי בשרות המסורת. מבנים הוקמו בצורה אקראית, גובהם לא הוכתב מראש ויער של צבעים וגיאומטריות יצרו מרחבים מוזיאליים, צעצועים ארכיטקטוניים.

הרבה קישוטים אופקיים ואנכיים מודבקים על כל בנייני המגורים בעיר Milas. הקישוטים לא משקפים את פנימיות המבנים, הם לא מייצגים את חלוקת החללים הפנימיים והפעילויות שנעשות שם. הקישוטים מתנגשים ונעצרים במקומות שאולי היו צריכים להמשיך. הצבעוניות הזאת קצת ילדותית, ציורית ודו-ממדית.

המבנים בעיר Milas יכלו להיות נמוכים יותר, אך הטורקים הבינו כי מבחינה כלכלית כדאי  להתחיל לבנות לגובה, הם הבינו שיש לבנות לגובה בכדי שיהיה מקום לכולם. לעיתים המבנים קרובים אחד לשני ולעיתים מרוחקים, אבל המעגל המשפחתי נשמר היטב בתוך הבניין למרות הפריחה הוורטיקאלית.

 

השימוש בבטון נפוץ ביותר, חומרים אחרים כמעט ולא נראים במקום ועדיין, היה קשה להתעלם מהאינדיבידואליות הצבעונית הייחודית של כל בניין ובניין. הבנייה לגובה יכולה להיחשב כתרומה שמקורה בטכנולוגיות מתקדמות ולא במסורת המושרשת באנשי ואבני המקום. המפגש עם הקרקע ברוב המקרים נשאר מוזנח ובלתי מפותח, המבנים הצבעוניים רועשים בהשוואה לסביבה הטבעית הדלה והשקטה.

 

בשלל עיירות לאורך החוף, רואים שפע של אדריכלות מקומית שקשורה לאופי האדם. כוח הצבע ועוצמת הצורה המחויבת למקום, משמשים גם כסמל משפחתי, כדגל והצהרה ציבורית. מסיבות של צניעות, רואים מרפסות שהודבקו על החזיתות ושכל יושביהן לא נחשפו למרחב החיצוני.

 

אלמנטים אדריכליים מיובאים לא נראו בבתי המגורים בערי הפריפריה. השפעות מהסגנונות העכשוויים המובילים כמו דה-קונסטרוקטיביזם, ניאו-מודרניזם או כל מוטציה של סגנון עכשווי אחר לא נצפתה במרחב. אולם, אם נגרד, נקלף את הקישוטים מעל מעטפות המבנים נראה סממנים של אדריכלות מודרנית, נבחין במבנים הנושקים לקרקע  ללא עמודים חשופים, גם המרפסות הבולטות שמסביב לחזיתות יוצרות אנרגיה וויזואלית אופקית.

ההתלהבות הקולקטיבית מהמורפולוגיה הציורית הדו-ממדית ומהצבעים האדמתיים העזים, הוכיחה שיש משהו וויטאלי באדריכלות וורנקיולארית ( vernacular), זוהי אדריכלות מרתקת המופצת על ידי האמונה והחומר. ברור כי הדחיסות השמרנית מקבעת את היצירתיות ומאלצת לתכנן פעם אחר פעם את המוכר ואת המקובל. ניסיון לפריצה אדריכלית לא יהיה במקום שבו רק ההיסטוריה זורמת בעורקי האדם. 

 

צילומים: יוסי מטלון, אדריכל 

 

פורסם לראשונה באתר מכון קווים – מכון לעיצוב ואדריכלות

http://www.cavimbanamal.co.il/gallery-select.asp?p_id=107

חזות העיר ב"העיר"

ב"עכבר העיר" שפורסם בתאריך 30-12-2010 , פורסמו כתבות בנושאים שונים הקשורים לעיר והמשותף בכולן הוא "המדריך למהפכה" שיש לבצע בכל שכבה משכבות העיר. בסדרת הכתבות, מוצעות הצעות שונות הקלות יחסית לביצוע, הצעות פשוטות שלא דורשות תקציבים גדולים.

העיתונאי יואב בורוביץ' הכין כתבה "המדריך למהפכה – חזות העיר". בכתבה זו יש מספר נושאים שהעליתי ואני חושב שהם חשובים לאיכות החיים בעיר, לטיב החיים המסופקים לתושבי העיר תל אביב -יפו ולמבקרים בה,  על ידי הרשויות השונות.

להלן כמה מההצעות שלי.

יופי פיננסי

 

האור הלילי החיצוני מבליט את חיצוניותו ובאותה מידה מדגיש את ריקנותו הפנימית.

רבים מגורדי השחקים היוקרתיים שבתל אביב נראים ממרחקים בעזרת תאורת לילה דקלרטיבית המודבקת למעטפת העליונה של המבנים. הם דומים למגדלי אור המזהירים את הנווטים הימיים מפני קו היבשה. המגדלורים המיתולוגיים לאורך החופים, הזהירו את הנווטים הימיים מפני הקו היבשתי המסוכן, לעומתם, המגדלורים האורבאניים מבחינים בין קו העושר לקו העוני, בין "השופוני" לקלאסי ובין מה ששונה בנמוך לעומת הגבוה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תאורת המגדלים הצפון תל אביביים מכוונת את מבטנו כלפי מגדלים זוהרים המבליטים את העושר הקוסמטי שהושקע בהם, היא מבליטה בעיקר את תפקידו של המגדל כנקודת ציון אורבאנית לילית בשטח הטופוגראפי, כביכול נקודת יופי פיננסי שכל תושב חייב לדעת את מקומה.

גופי התאורה יוצרים כובעים בולטים, צעיפים מסובבים ופייטים נוצצים שנתפרו על גורדי שחקים מעוצבים. העיצוב המלוקק במגדלים המושקעים טוב בעיקר לשעות היום, לשעות שהפעילות הפנימית אינה משתקפת החוצה. בשעות החשיכה המגדלים שנשארים חשוכים, זקוקים לאלמנט בולט נוסף , אלמנט שיצהיר לכל שאכן הם קיימים, אבל לא בטוח שהם ממש חיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למרות הניקיון האדריכלי, הגישה האדריכלית שמובילה את הסגנון העכשווי, החליטו המעצבים ביחד עם המשווקים הכוחניים, להדביק גופי תאורה ליניאריים ונקודתיים. הקישוטים הנכונים לסגנון הפוסט מודרני נראים כגופים זרים קיטשיים שננעצו על המגדלים הפריזמתיים.

 על המגדלים השחילו נצנצים בצבעים שונים, בכדי שאלו יהממו את הצופים בו ויימשכו כלפיו את תשומת הלב והעין, ירתקו אותנו מבלי שנדע למה. זהו אפקט שמעורר את הסביבה החשוכה באמצעות פירוטכניקה חשמלית, סוג של מפגן כוח כלכלי וויזואלי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גורדי השחקים המתגרים בגובה וכאילו מנסים כשמם, לגרד, לגעת בשמיים, בעננים , נעצרו לפתע על ידי קווי תאורה עליונים אופקיים שהושקעו בתוך מעקה הגג. אלמנטים אלו עוצרים את תפיחת המגדלים ומונעים מאינספור הקומות להזדקר כלפי מעלה, מונעים מהם להתרומם כלפי הבלתי מוגדר וחוסמים את האנרגיה של גורדי השחקים המושכת את נפחם יותר ויותר כלפי מעלה.

הקישוט באמצעות תאורה לילית מתאים למכוניות נוסעות, לעצים, למגדלים באירועים מסוימים, בחגים כמו: יום העצמאות או ראש השנה. כשזה הופך לקישוט קבוע, זה מוסיף שכבה שאינה שייכת למגדל, שכבה שפוגעת במורפולוגיה האמיתית של המגדל החי ונפחו המיוחד. האור הלילי החיצוני מבליט את חיצוניותו ובאותה מידה מדגיש את ריקנותו הפנימית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פסי תאורה עליונים מחקים מצודות, יוצרים תפאורה של מבצרים או חומות, "ביתי הוא מבצרי". נקודות התאורה מחקות תכשיט יפה על בגד, אך הבגד והגוף לא נראים בלילה. הכוונה של המתכנן הייתה להפיק "מותג". בסופו של תהליך נראה כי הכול ביחד מנסה לייצר אילוזיה של  "סטאטוס" חברתי, בטחון, שפע כלכלי ועוצמה מעט דמיונית.

צילומים: יוסי מטלון, אדריכל

 

פורסם לראשונה באתר מכון קווים – מכון לעיצוב ואדריכלות

http://www.cavimbanamal.co.il/gallery-select.asp?p_id=107

אריה שרון במעונות העובדים בת"א, שיכון וויסנהוף והשפעות הבאוהאוס

בעבודה הזאת  תיבדקנה עבודותיו של אדריכל אריה בשרון בקונטקסט של מבנה מעונות העובדים  בתל אביב, ונבדוק את  הסיבות, אם בכלל,  שהביאו לאימוץ של אדריכלות הבאוהאוס במעונות העובדים שתכנן אדריכל אריה שרון. רבדים כגון: אידיאולוגיה, אורח-חיים, סמל וזהות, דת, פוליטיקה, טכנולוגיה  וכלכלה יבדקו ונראה אם אכן הם השפיעו וכיוונו בצורה, בתכנון ובגישה המודרנית, המאופיינת באנונימית ו סטריליות.  נבדוק האם הייתה כאן טוטאליות "באוהאוסית" או רק מספר מרכיבים בסיסיים ביחד עם השפעות אחרות.

 הסקירה תשווה בין מעונות העובדים של שרון בתל אביב שנבנו בשנת 1935 למבנה שיכול שהיה מקור השראה רב עוצמה, שיכון וויסנהוף שנבנה בשטוטגרט, גרמניה בשנת 1927 ושתוכנן על ידי האדריכל מיס וואן דה רוהה.  נבדוק האם אכן יש כאן "אימוץ" סגנוני בלבד או שיש גם מוטיבים חברתיים – כלכליים מופשטים. כמו כן, תבחן השאלה: האם האדריכלות הזאת הפכה לאדריכלות וורנקיולארית ציונית שהצליחה להשריש את עצמה במקום השונה מאוד ממקום שבו היא יצרה את עצמה. האם הייתה כאן כוונה לייצר "אדריכלות ישראלית"?!  אכן, נשאלת האלה מה יש בסגנון הזה שנוצר באירופה ולחבל ארץ  שלנו.

 נשאלת השאלה האם המוטיבים של הסגנון המודרני אומצו כמו שהם או  שנוספו להם רמיזות ארכיטקטונית אחרות. נעמיק בדרך שהוא ביקש לסלול, דרך שפותחת  דף חדש ואוונגארדי שאותו הוא ראה באירופה. שרון חשב שבישראל אפשר ורצוי, וגם ישנם תנאים לתכנן ולבנות משהו אחר, דבר אחר בכל שכבה ושכבה. בהקשר זה נבדוק אם הוא חבר להשפעות אירופאיות אחרות ומה היו התוצאות האדריכליות מחבירה זו, אם בכלל.

יש לזכור כי "בריאת" מקום חדש, מקום למגורים הוא לא רק עניין אדריכלי פרופסיונאלי,  בנוסף לחומר וחלל יש ערכים נוספים הקשורים ביצירת נפחים למגורים. את הערכים הללו נבדוק בעבודה זו. בכל תכנון אדריכלי, גם זה של מיס וואן דה וזו של אריה שרון, התכנון אינו רק רכיב אחד בתהליך מורכב, כאן יש מקום חדש השזור בהרבה אלמנטים מופשטים נוספים, אותם נסקור.

להלן המאמר:

אריה שרון במעונות העובדים בת"א, שיכון וויסנהוף והשפעות הבאוהאוס

אדריכלים צעירים ומבוגרים

לוגו עמותת האדריכלים ומתחתיו לוגו של סניף הצעירים

אם אין להם קשרים משפחתיים קודמים או מגעים עסקיים קודמים, בהרבה מקרים אדריכלים צעירים חייבים לפלס בקושי רב  את דרכם בשדרות השבעות של אדריכלים מבוגרים ומנוסים. למרות התעוזה היצירתית, לאדריכלים צעירים קשה לתפוס מקום בולט ומשפיע, כל זאת בזמן שלאדריכלים מבוגרים קשה לעזוב את מקום ההשפעה המרופד שהם תופסים.

 

מצד שני, עוד יותר קשה להרבה אדריכלים מבוגרים לא מקושרים וכאלו שלא תפסו מקומות "פנסיונריים" בעמותות או במוסדות ציבוריים אחרים, להישאר ולשרוד למרות ניסיונם המקצועי וגילם, כגורם משפיע ומוביל.

 

הכוחות הצעירים, לאחר שנים של חוסר התייחסות מצד המבוגרים שמובילים שוב ושוב את עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, יצרו גוף בתוך גוף, גוף חדש וצעיר בתוך גוף כבד וישנוני. מהלוגו  של עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, התפתחה מוטאציה גראפית חדשה, דראמטית ונוגעת. הצבע הכחול של הלוגו הפך לשחור וממנו יוצאת האות "א" בצבע אש אדום ובגיאומטריה אלכסונית מתמוטטת ולהבה בוערת יוצאת ממנה. במקום השם "עמותת אדריכלים" הם כתבו "אדריכלים צעירים" . זוהי מציאות כואבת שמדגישה את אי יכולתם של הצעירים להתמקם בין פנסיונרים, להשאיר את תרומתם הצעירה מחוץ לעמותה המבוגרת, מבלי אפשרות להשפיע ולהטביע חותם על הסביבה הישראלית.

 

בניגוד לסניפים אזוריים גיאוגרפיים שמרכיבים את העמותה, הצעירים פתחו לעצמם "סניף צעירים", להדגיש כי הגיל הוא זה שקובע ולא המיקום. הצעירים חיפשו ומצעו מקום נוח שבו הם מעלים את החוויה האדריכלית הצעירה וגם מוצאים אוזן קשבת. במקום שהמבוגר השאיר דלת אטומה, הם הקימו "סניף" ואוזן מקשיבה.

מוזיאון העיצוב בחולון – החוויה נשארה בחוץ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מוזיאון העיצוב שבחולון שעוצב על ידי האדריכל הבריטי –ישראלי, רון ארד ושנפתח לקהל לפני מספר ימים, מרשים מאוד בחיצוניותו המעוגלת. הוא מכיל שני אולמות תצוגה מלבניים. לראשון והקטן יותר צריך לרדת במדרגות ואל השני הגדול והמרכזי יותר צריך להגיע דרך מישור חיצוני משופע (רמפה) או לעלות במדרגות פנימיות צרות.  

מסתבר באופן מפתיע, כי המקום היחידי שבו אפשר לחוות את חווית המעגליות האנרגטית שעוטפת את המבנה, זה דווקא מחוץ למבנה וברחבת הכניסה שליד משרד רכישת כרטיסי הכניסה. רק בחוץ יש את התנועות האליפטיות הללו והן למעשה דקורציה חיצונית יקרה שאינה קשורה כלל למעטפת של החללים המלבניים הפנימיים. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חללי התצוגה הפנימיים חסרי כל ייחוד למעט החלל המרכזי העליון שבו יש טיפול מפורט יותר בתאורת יום טבעית. מסביב לאולם הקטן יש מסדרון מעגלי חשוך שמוביל לשום מקום למעט שבדרכו יש את השירותים. 

המוזיאון מצומצם בשטחו ויש להניח שיבוא היום ויהיה צורך להרחיבו. הקישוט הפיסולי החיצוני שמבחוץ, שעוטף את הבניין למעשה ימנע או יקשה בעתיד את הרחבתו. 

לדעתי, אדריכלות מייצרת נפחים, חללים ומרחבים פתוחים וסגורים. אדריכלות מייצרת נפחים וסביבה שנמצאת בין נפחים וחללים אחרים. במוזיאון העיצוב שבחולון הנפח החיצוני, לא אולמות התצוגה, הוא זה שמעניין. התהליך שהמבקר עובר עד שהוא דורך בתוך המוזיאון, הוא החלק המעניין ביותר, שם יש את האקטיביות הדקורטיבית הזורמת. אדריכלות צריכה ליצור נפחים שבהם המעטפת יוצרת את גבולות החלל הפנימי, כאן המעטפת היא אורנמנטציה ואינה מגדירה בגיאומטריה שלה את החללים הפנימיים, שהם כאמור מלבניים. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האנרגיה וההתלהבות של המתבונן מתבזבזת בחוץ. במרחב החיצוני אין תחרות, המוזיאון מוביל. בשני חללי התצוגה הפנימיים, לא תהיה תחרות בין האדריכלות לעבודות האומנות שיוצגו וטוב שכך. הנפחים הבנאליים משאירים, בניגוד להרבה מוזיאונים מפורסמים אחרים, את כל תשומת הלב העיקרית לעבודות האומנות. אבל ולמרות זאת, אנחנו מצפים שהפנימיות תהיה המשך לחיצוניות או לפחות תרמוז לנו מה באמת קורה בחוץ. יש כאן דיסוננס, כשאנו נמצאים בתוך המוזיאון, יש הרגשה שאנחנו נמצאים לא באותו מבנה שראינו בחוץ.

 

 

אופן הצגת העבודות באולמות אלו חשובה ביותר, כרגע אין סדר מסוים בשלביות תנועת המבקר בחללים אלו, אין היררכיה הגיונית וחייב להיות קשר בין גודל העבודות לחלל שבו הן מוצגות. בתערוכה הנוכחית באולם הגדול, העבודות מוצגות כאילו הייתה זו חנות למכירת גאג'טים.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ברור לכל מביט כי הצבעיים האנרגטיים נוגעים בו וברגשותיו, ברור לכל הולך רגל,  שהמבנה הזה מוגדר כלפי חוץ בצורה אורגאנית ותזזיתית מעניינת. לעומת זאת, מה שקורה בחללים הפנימיים לא קשור למעטפתיות של המבנה ומעט מאכזבים.

צילומים: יוסי מטלון