(פורסם לראשונה בתאריך: 27.8.2001 באתר Archijob)
לפני יותר מחמש שנים העם אימץ את כיכר מלכי ישראל והביא לשינוי שמה לכיכר יצחק רבין. הוא עשה זאת לבדו, בספונטניות סוחפת. ראש העירייה ומועצת העיר רק הטביעו חותם רשמי על החלטה שכבר נעשתה למעשה. ילדים וילדות, נערים ונערות הם שהחליטו על השינוי באופן טבעי, תת-הכרתי וכל כך דמוקרטי.
את הרגשת הבקע והתהום שנפערה מתחת לרגלינו לאחר רצח ראש הממשלה, לא יוכלו שום כיכר, שכונה או רחוב למתן ולעדן. אבל את כיכר יצחק רבין נוכל לשפר על ידי עיצובה במגוון הכלים הארכיטקטוניים העומדים לרשותנו. בעזרת השפה האדריכלית והמילון התלת-מיימדי אפשרי להפוך את הכיכר לנווה מדבר תרבותי שבו יתחולל רנסנס אורבני. זהו המקום החשוב ביותר בהתהוות המרקם האורבני החי והכיכר צריכה להיות מתוכננת באופן פרופורציוני למספר המשתמשים המתוכנן בעת שיגרה ובעת התרחשות אירועים חד-פעמיים. הכיכר חייבת לשדר רעיון, לשקף את צרכי הציבור ואת השאיפות האקספרסיביות שלו. זהו מקום עם נוכחות המסוגל לשנות את נקודת מרכז הכובד התרבותית האורבנית של העיר או להתחבר למרכז כובד אחר קיים. אזרחי ישראל, ובהם תושבי תל אביב, רוצים כיכר שתשדר תחושה של שלום ודמוקרטיה, של קווים עדינים, של אחדות וחירות – של נפחים מקשרים. כיכר של אהבה ותמיכה – של מעברים מתאחדים, מתעגלים ומשלימים. ובעיקר כיכר של ילדים שיכולים לשחק בביטחון, להביע את רגשותיהם בחופשיות טבעית, לגלות את הנסתר ולכסות את הגלוי בעת הצורך, לשמוע קול ציפורים, לגעת באדמה, להריח פרחים ואולי גם לשמוע את קול המים הזורמים.
מקום הניתן לתפיסה
הכיכר צריכה להיות נקודה מרכזית, סוג של מגנט שמושך אליו אנשים ולאחר מכן מאפשר להם להמשיך ולעזוב בדרך אחרת. גיאומטריה שנחרטת בזיכרון, ברורה, החלטית, מובילה את המשתמשים ונותנת להם את האפשרות לבחור בציר המשכי אחד ואולי אפילו תוביל את הולך הרגל לכיכר אחרת בצירים אחרים. הכיכר צריכה גם למצוא נקודות ציון או נקודות חיבור אחרות שיקשרו בין אלמנטים דומיננטיים עכשוויים ועתידיים בעיר לבין הכיכר המתוכננת. כלומר, יצירת לינקים פיזיים וויזואליים למרכזי התאספות אחרים ובסדר חשיבות הגיוני. בינוי חדש המורכב ממבני ציבור בעלי שקיפות אידיאולוגית ואוריינטציה אורבנית, מרכז תרבות קטן ופופליסטי שיציג אומנויות שונות, בתי קפה עדינים שלא נופחו בסטרואידים ארכיטקטוניים, יקטינו את החלל ואת השטח הנטוש ויהפכו את האתר למקום הניתן לתפיסה בפרספקטיבה אנושית. מבנים בגובה נמוך כמקובל בקונטקסט הקיים, אינטימי, לא מאיים, בצרוף קולונדות ופרגולות בתכנון פיסולי, יזרימו את הנפח אל עבר מרכז הכיכר וייצרו הרגשה של חלל חיצוני מגן וסגור אבל פתוח בכיוון הצירים. כך תושג המשכיות אקטיבית שתזריק דינמיקה למרכז הדליל והפסיבי.
נגישה ואנושית
הכיכר היום היא כיכר אפרורית, מחוספסת, עם המרפסת התלויה והבריכה הרדודה. מקום למצעדים ולנאומים וחסרת כל פעילות הקשורה לחיי שגרה או דיאלוג עם המשתמשים. לצידה ניצב בנין שתלטני, מונוטוני וחסר סיפור. קשיחות, דחייה וחוסר פעילות הם עיקר מאפייניה. בכדי להיכנס לבית העירייה יש לטפס במדרגות כאילו עולים לאוהלו של שוכן מרומים, תרגיל שחוק שהושאל ממבני דת ובתי ספר חונקים. פסי האספלט הלוהטים והבטון הדוקרני המתוח מסביב יוצרים מעין מחסום, גבול. בכדי להגיע לכיכר יש לעבור מסלול מכשולים המורכב מזיהום אוויר, רעש וכלי רכב דורסניים. אין גישה זמינה לכיכר ואין משהו מעניין שממתין שם להלכי הרגל, אין פרס או תשורה עבור המאמץ. יתרה מזאת, עדיף להגיע לשם נעולים נעליים צבאיות מגושמות ולא עם עקבים עדינים ושבירים. הריצוף הגס גורם לשחיקה ובלאי מיידי. חובה לשנות את פרופורצית השטחים הניתנים לתנועת רכב לעומת שטח פתוח להלכי הרגל. עדיף לצמצם את השטח סביב הכיכר המוקדש לתנועת כלי רכב ולהגדיל את הרצועות הניתנות לצמחיה, בריכות או מזרקות ומעברים להלכי רגל שהם למעשה הגנרטור המניע כל כיכר בריאה. את הטבעת המוטורית יש להרחיק מהמרכז ועדיין לאפשר דרכי שרות לבינוי החדש. כיכר צריכה להיות נגישה, אנושית בממדיה ובטקסטורה שלה, בכדי שתתמלא בבני אדם.
דיאלוג ודמוקרטיה
מותר לנו לפזול אל העבר האדריכלי הרחוק הנוגע באותם נושאים וללמוד משם, לאמץ שפה שתעבוד בשיתוף פעולה מתוחכם עם האופי הישראלי, מעין תהליך אבולוציוני מקומי שייצור ארכיטיפ חדש. טיפול רגיש ואחראי באור, בקול, בחומר וצבע יבליטו את הקשר הפיזי בין האדם לסביבתו הטבעית. החומרים האורגניים מקשרים בין האדם לסביבתו ובסיטואציה הזאת הם עדיפים על אפליקציות רב-שכבתיות של סדיני ההיי-טק הסינתטי, המקררים את הרגשות ויוצרים אווירה, הלכי רוח ודפוסי התנהגות תקיפים שלא מתאימים למקום. המבנים סביב הכיכר והכיכר עצמה הם מקומות של דיאלוג ודמוקרטיה הנמצאת בפעולה. שם העם מביע את דעתו ודעת אחרים, תומך,מתווכח ומוחה. השפה האדריכלית צריכה להיות מיזוג של פשטות אבסטרקטית ייחודית השוברת גושים לתתי-גושים ועם זאת מעניקה תחושה של הרמוניה והמשכיות. כיוון שהדמוקרטיה מקבלת את כוחה מהעם – העם צריך להיות במרכזה, כפי שעשה בעת ששינה את שמה של הכיכר שאולי איננה כיכר. בכדי לחזק את אושיות האי הדמוקרטי שלנו, על הכיכר לתרגם את הדמוקרטיה לאופי ארכיטקטוני. לשון אחר, להקרין פתיחות ושיוויון לכל. הדמוקרטיה אינה דת. היא מקובלת על ספקטרום רחב של בני אדם, על מאמינים ואנגוניסטים כאחד. במרחב הזה אנשים מופיעים, מתאספים כהמון ונתונים לחשיפה עצמית, כעין מקום תיאטרלי שבו הוויכוח הפומבי, השקט והרועש, היחיד וההמוני, הווקלי והוויזואלי, האפור והצבעוני, הרגיל והחריג מעניקים סיפוק למשתתפים ולצופים.
הכיכר זקוקה לחיים. חיים יתרחשו רק אם נחדיר חמצן אל תוך המרחב הזה, ניצור מקורות אנרגיה שיהפכו את פיסת האדמה הזאת למרחב פעילות מרתק, למרכז שיספק במה לביטוי האספירציות התרבותיות של העם ובאותה עת יקרין וינציח את הרעיונות המשקפים את אישיותו של רבין, שהכיכר נקראת על שמו.
צילומים: יוסי מטלון (לא הופיעו בפרסום הראשון)
לאתר Archijob:
http://www.archijob.co.il/index_asp.asp?showpage=aj-home/aj-articles.htm
יוסי מטלון - רשמים ומחשבות - Archinote's Blog 