עינוי דין

 

 

מקצוע עריכת הדין נועד בכדי להואיל, לתקן, להיטיב או להגן על אחרים. ישנם בעלי מקצוע ולהם ניסיון רב שמשתמשים במקצועם בכדי לעשות בדיוק את ההיפך, לפגוע, להתאכזר, לעכב, להתעמר ולרמוס שלא בתום לב ובכוונה מכוונת, באנשים כשרים שלא עשו כל רע לאדם ולסביבה.

 

חז"ל אמרו שיש להיזהר מ"רשע", בראשי תיבות זה רופא, שוטר ועורך-דין. האם חז"ל מזהירים אותנו מעורכי דין? להיזהר מעורך דין!? זה שאמור לחולל צדק במהרה, זה שחייב לעזור לחלש? זה שחייב לראות את טובת הכלל בעיניים שוויוניות? כנראה שכבר אז, חז"ל ידעו מה שלאחרים לקח הרבה שנים ללמוד.

 

סבי ז"ל, משה יצחק מטלון, היה עורך דין והשתמש בכישוריו לעזור, לקדם ולפתור בעיות אפילו בין יהודים וערבים. ההפך ממנו, אני מכיר קרובים ורחוקים קשיי לב, שלמדו את מקצוע עריכת הדין ועוסקים בהיבטים הפוכים מזה של סבי, הם עוסקים ביצירת ריב ומדון, ברמיסה, בעיכוב ועיקוב, בנקמה ונטירה.

 

יכול להיות שהשימוש במלל (משהו מופשט) בניגוד למעשים בחומר (משהו פיזי) הכשירו אותם, את עורכי הדין, לשנות כיוונים, לעכב מה שיכול להיות מהיר, לנצח במשפט אבל לפגוע באדם, להוביל במאבק אבל לרמוס אחרים, לגבור על המתנגד אבל בדרך להעליבו. בתרגילים ובתכסיסים הם יוצרים מלחמות התשה, על ידי עיוות המלל הם מתעללים, מטעים ומרמים בכוונותיהם. השימוש במילים מאפשר להם לבלבל, לתעתע ולזגזג, מעשים שעיקרם שיבוש, כפייה, עינוי והחלשה של האחר.

 

חלקם מעורכי הדין פונים לפוליטיקה, רמה גבוהה יותר של רמייה, עיוות וגניבה. אין ספק כי עריכת דין ופוליטיקה, מקצועות המלל חסרי ההחלטיות, סוללים דרכים עקלקלות בכדי להשיג את אשר לא ניתן להשיג בדרכים ישרות.

 

סוף סוף, קניון

 

זה לא יתרחש השנה ולא בשנה הבאה, אבל בעוד מספר שנים לא ידוע, הקניונים המלאים בחומר ואדם יהפכו לחללים נטושים, ריקים, מוזנחים. ככל שיבנו יותר קניונים, תהליך נטישת הקניון, יהיה מהיר יותר.

 

כבר עכשיו ברור לכולם כי ההצגה הזאת לא תופיע לנצח, רובנו מבינים כי התיאטרון המאולץ הזה, "הקניון", יפסיק לפעול וככל שיבנו יותר קניונים, כך נראה יותר ויותר קניונים שחדלו לתפקד וכמו בתרבות הקניונים, עזבו, קברו את הישן. לכן, הקניונים החלשים יותר, אלו  שאינם יכולים להתמודד מול החדשים והמפוארים יותר, ינטשו בתחילת התהליך.

 

היום ברור כי בכדי להציל את הסביבה שיש, צריך יותר "אדריכלות ירוקה", אדריכלות של שימור והגיון. לצערי, במציאות של היום אין כזה דבר "קניון ירוק", הקניון הירוק הוא השוק ומרכז קניות שכונתי פתוח. מטבעו הקניון הוא מבנה בזבזני בכל רובד אפשרי. הוא מבנה אופקי אטום שמבזבז עשרות דונמים, הוא מגביר את השימוש ברכב, במיזוג אוויר, בחשמל, בפרסומות ומאלץ צריכה לא נדרשת, לא נשלטת ואכילה אובססיבית לא נכונה. יתרה מכך, במישור החברתי/תרבותי הוא מגביר את המתח בין המעמדות, יוצר אילוזיה שהיא הצגה ולה מסכים רבים ומרוקן את האדם מחשיבה עצמאית נכונה.

 

 

מרכז קניות שכונתי בנווה שרת. צילום: יוסי מטלון

 

 

ישנם מספר קריטריונים להערכת איכות אורבאנית. אחד מהם הוא  מגוון, Diversity. קריטריון זה נוגע בדרכים השונות ובנוחיות להשגת תכלית ושונות בסביבה העירונית, כלומר, האם יש בסביבה דרכים שונות לספק לאנשים את כל צרכיהם (כמו אכילה, קנייה ועוד). בקריטריון זה בודקים האם לתושבים יש את המגוון הנחוץ לחיים איכותיים.  קריטריון נוסף הוא היכולת לסיפוק צרכים עצמית, Self Sufficiency , כלומר, זהו בדיקת היחס בין המשאבים הנתונים האזוריים הקיימים לבין המשאבים שהאזור צריך כדי לקיים את עצמו. איזור יכול להיות אוטונומי, עצמאי או תלוי באזורים חופפים, גובלים ו/או המשיקים לאזור האורבאני הנבחן. חיי התושב יהיו נוחים יותר ככל שיהיו יותר דרכים לסיפוק צרכיו וככל שהשכונה תתפקד בצורה עצמאית יותר.

 

כבר כתבתי כי הסוף יתרחש במהרה, נראה כי הוא מתרחש מהר יותר. במתחם YOO העשיר מקימים בימים אלו מרכז קניות שכונתי, כן, שכונתי. גם אלו בעלי המכוניות האירופאיות השחורות והנוצצות לא רוצים לבזבז את זמנם ואת האנרגיות החומריות שיש להם, גם הם רוצים לרדת למטה ולרכוש את מה שהם צריכים. הגישה ההמונית לא חביבה יותר אצל ההמונים. כולם מחפשים את האינטימיות האנושית, להיות אדם ולא מספר.

 

 

מרכז קניות שכונתי בשלבי בנייה במתחם YOO. צילום: יוסי מטלון

 

 

גם בפרויקט אחר, בשכונת הר חומה בירושלים, מקימים מרכזים מסחריים שכונתיים ולא קניונים נוצצים. מחקרים שיווקים הוכיחו שהדיירים רוצים מרכזי קנייה שכונתיים קרובים למקום מגוריהם. גודל המרכזים שיבנו שם הוא בין 180 מ"ר ל- 400 מ"ר.

 

לדעתי, בתי הספר לאדריכלות צריכים כבר מעכשיו להתחיל לאתגר בנושא זה את הסטודנטים, האדריכלים של העתיד. צריך לבקש מהם לתכנן פרויקטים שימצאו שימוש חלופי אלטרנטיבי לקניונים הרבים הפזורים בארץ. יש לאפשר לסטודנטים לתכנן פרויקט גמר שיתבסס על קניון כושל, לתת להם להשתמש באחד הקניונים הפזורים בארץ ולמצוא לו שימוש אחר, חיובי יותר ופחות בזבזני.

 

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .

אלימות, חורבן ואומנות ברוטשילד

 

תערוכת צילומים פתוחה "לפני" ו"אחרי" בפינת הרחובות החשמונאים ורוטשילד. צילום: יוסי מטלון

 

 

הבניין ברוטשילד פינת החשמונאים, צילום: יוסי מטלון

 

לפני מספר ימים נשרפה דירה שלמה של שני צעירים שנמצאת בתל אביב בפינת שדרות רוטשילד ורחוב החשמונאים. ימים לאחר מכן שוכרי הדירה השרופה הציגו מסביב לבניין השרוף צילומים של הדירה "לפני" החורבן  וצילומים של "אחרי".המטרה כנראה נועדה ליצירת הד שיביא סוף לאלימות – "די לאלימות". המסר שמוצג מסביב לדירה אולי מאשר שהייתה כאן פריצה ושריפה בכוונה תחילה, ביד מכוונת. לא קל לראות דירה שרופה! קשה להאמין למראה דירה שרופה!

 

 

תערוכת רחוב "די לאלימות". צילום: יוסי מטלון

 

דיירי הדירה מצד אחד יצאו באשמה כלפי מחוללי האלימות  ומצד שני הפכו חוויה שלילית לאירוע חיובי. הצילומים מראים דירה מעוצבת (במידת האפשר לשוכרי דירה) מפורטת בפרטים משמעותיים לדיירים ומאוכלסת באמצעים נוחים לשוכרי המקום. הפיכת הפינה השרופה לגלריה פתוחה מוכיחה שכל סוף זה התחלה של משהו חדש, מכל רע אפשר ללמוד גם טוב.

 

תל אביב נחשבה כעיר של חולות לעומת ירושלים, עיר של חורבות. לחורבה יש ייצוג באמנות שנוצרה בארץ ישראל, בתחילה לחורבה הייתה התייחסות ציורית פיוטית, לאחר מכן החורבה קבלה גוון פוליטי. במסורת היהודית החורבה לא זכתה למעמד אהוד. פסיקת האיסור להיכנס לחורבה נוסחה בישיבה בבלית והיא חלה על חורבות ארצישראליות שלאחר ההרס והגלות.

 

 

השריפה בדירה, צילום: יוסי מטלון

 

הגעגועים לארץ-ישראל נידונו לדימוי החורבה.  ב"ציון הלא תשאלי” שנכתב בספרד במאה ה-12 תיאר יהודה הלוי, "הלא את אבנייך אחונן ואשקם" או "הכואבים את שוממותך ובוכים את שברייך".  המפעל הציוני נדרש למעשה של גאולת החורבות שבסימן "לבנות ולהבנות בה".

 

חורבן זה אבדון, אסון, תבוסה, כיליון ואולי כישלון. המשמעות של "מחורבותייך אבנך" מקבלת כאן במה פרטית שתגרום לדיירי הדירה השכורה לשקמה למה שהייתה ואף מעבר לכך.

 

 

"מפגש זכרון ומחאה", צילום: יוסי מטלון

 

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .

דגל ישראל – דגל רב-גווני

 

 

 

צילום: יוסי מטלון

 

דגל ישראל הוא נושא רגיש, יש כאלו שטוענים שאסור לגעת בו ויש הטוענים שצריך לעשות לא רוויזיה. למרות שאותי לימדו שיש דברים שלא משחקים איתם, נראה שדגל ישראל לא נכלל בין הדברים הללו. ישנם שרוצים למתג אותו מחדש, למכור אימאג' חדש. בכבישים המהירים אפשר לראות כי על הלבן הוסיפו שברים צבועים בצבעי "גלידה".

 

דגל המדינה מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה וכל אזרחיה, בכל מקום שהוא. לדגל יש רקע לבן, ועליו שני פסים אופקיים בצבע תכלת כהה, וביניהם מגן דוד בגוון זהה. רבים מקרב התושבים היהודים במדינת ישראל, ומהיהודים שחיים במדינות אחרות, רואים בדגל הלאומי סמל לעצמאותה של מדינת ישראל.  חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הבין את משמעותו של דגל כסמל לאומי. ב-1895 הוא כתב במכתב: "בדגל אפשר להוליך בני-אדם לכל מקום. למען הדגל בני אדם חיים, ועליו הם נהרגים".

 

השברים שעל הדגלים שהוצבו לאורך הכבישים הראשיים לכבוד יום העצמאות ה-61 למדינת ישראל, שונים, אך גם הרמוניים! הם אולי מתוקים ומזכירים טעמים סוכריים, אך נראה שהם עוצבו בכדי ליצור את השלם הנפלא, את "המוזאיקה" היפה שהיא האלמנט הרב-תרבותי האנושי בישראל. או אולי להיפך, להראות את השוני החד שבחלקים שמרכיבים את העם היושב בציון, או את העמים היושבים בארץ זו. יתכן ויש כאן רצון להדגיש את השבירות היום יומית שמקיפה אותנו בכל נדבך ונדבך. השברים הללו מחלקים גם את שני הפסים הכחולים שבדגל, מה היה קורה עם היו מנפצים את המגן דויד?

 

מה רואים בדגל הזה? יהודים ומוסלמים ואולי גם נוצרים, דרוזים וצ'רקסים? עניים ועשירים? אשכנזים ומזרחיים? צפוניים ודרומיים? לבנים ושחורים? תל אביבים ואלו מחוץ לתל אביב? קרובים ורחוקים? דתיים וחילוניים?עובדים ועובדים זרים? סטרייטים והומואים? חיילים ואזרחים? מתגייסים ומשתמטים? מה רואים כאן?

 

בויקיפדיה נכתב כי:"הדגל הינו סמל חשוב ביותר והוא עשוי לשמש ליצירת מוקד הזדהות וגאווה בקרב אלה המניפים אותו. שימוש זה בדגלים גדל בעקבות עליית הלאומיות כביטוי לפטריוטיות. הדגלים הלאומיים עשויים לעורר אסוציאציות צבאיות עקב מקורם והשימוש הצבאי הנרחב בהם". עוד נכתב שם כי: " לפי מקורה האטימולוגי של המילה, משמעות השם "דגל" היא פלוגה צבאית גדולה, והוא נזכר בפקידת בני ישראל במדבר סיני ‏‏. רק בתקופה שלאחר המקרא, קיבל השם "דגל" את משמעותו כפיסת בד מתנוססת, לפי הסמל שהיה לאותן קבוצות צבאיות." לקראת הקונגרס הציוני הראשון נבחרה הטלית, שמתעטף בה היהודי בבית הכנסת, כדגל ההסתדרות הציונית והוסיפו לה מגן -דוד.

 

בדגלי ישראל הצבעוניים שהוצבו לאורך הכבישים הראשיים, החלקים מרכיבים כאמור את השלם, האם השלם הוא רב-תרבותי? האם הוא אוסף? אוסף של מה? אולי זה מרקם חומרי פשוט ומתאחד, או מרקם מורכב שנוצר עי ידי חומרים שונים שלא מתחברים, כמו מים ושמן. אולי יש כאן רצון להודות שהימצאותם והצבעונית של השברים אחד ליד השני לא גורמת לאסונות ומלחמות. ברור לכל כי בציון, גם כשהחומר דומה, יש מאבקים בלתי פוסקים. מה באמת מייצגים השברים, אולי רקעים? אולי דעות? כוונות? גישות? שפות? דתות? לאומיות? האם החומרים הללו יהפכו פעם לחומר אחד או יתלקחו ויתרחקו אחד מהשני?  יבוא העתיד וידאג לעתיד.  

 

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .

אדריכלות וקולנוע – מוניו גיתאי-וינרויב ועמוס גיתאי

אדריכל מוניו גיתאי וינרויב היה אדריכל שעשה הרבה אך התפרסם מעט. אופיו השקט ובנייניו המדודים שיצרו קומפוזיציות שקטות לא הגיעו לידי פרסום נרחב בארץ. בנו, איש הקולנוע, עמוס גיתאי פתח אתמול (יום שישי, 15.05.2009), במוזיאון תל אביב לאומנות, בשנת מאה השנים להולדתו של אביו, תערוכה מרתקת, מעניינת משולבת שכבר הוצגה במינכן, תערוכה מעולה של אב ובן, אדריכלות וקולנוע, דיאלוג בין אדם לאדם ובין אדם לסביבתו.

 

 

טקס פתיחת התערוכה "אדריכלות וקולנוע – מוניו גיתאי-וינרויב ועמוס גיתאי" במוזיאון תל אביב. צילום: יוסי מטלון

 

 

אוצר התערוכה , הפרופסור וינפריד נרדינגר ועמוס גיתאי בפתיחת התערוכה במוזיאון תל אביב, צילום: יוסי מטלון

 

אוצר התערוכה , הפרופסור וינפריד נרדינגר, אמר כי:  "האב מייצג את הגשמתו האדריכלית של הרעיון הציוני במולדת החדשה בפלסטינה, בעוד הבן מאיר בסרטיו את התוצאות על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבט פוסט-ציונית". הבן שלמד אדריכלות אבל החליט לעסוק בקולנוע, הפך להיות סוכן הזיכרון של האב. ". אני, בנו, שקיבלתי הכשרה כארכיטקט, פועל כקולנוען בסביבה החזותית שהדור של אבי ייצר ורואה בה רקע לסרטי", אמר בענווה, הבן עמוס גיתאי.

 

עמוס גיתאי מסביר: "מלבישים על אבי ציונות, וזה מוגזם בעיני. אם היטלר לא היה עולה לשלטון, מוניו היה שמח להמשיך לעבוד אצל מיס ון דר רוהה בברלין. בניגוד לאמי, אפרתיה, שהייתה בשר מבשרה של הציונות, ממשפחה שרצתה להקים כאן חברה חדשה – אבי נמלט על נפשו לכאן בלית ברירה. הוא נאלץ להמציא סביבת חיים חדשה ולבנות בתרבות החומרית הדלה בארץ את הארכיטקטורה העילאית שלמד אצל מיס. מוניו היה אימיגרנט עד יומו האחרון. אסתט, מנומס, אנדרסטייטד, זר למקום. הוא היה חבר בשומר הצעיר בנעוריו ועניין אותו לבוא לארץ ישראל, אבל הוא לא היה ציוני פעיל. כל האמירות הדיכוטומיות האלה, ציוני, פוסט-ציוני, הן כלליות וכבר לא רלוונטיות כיום. רוב הישראלים היום לא באו לישראל בגלל אידיאולוגיה".

 

מודל בתערוכה של בלוק טיפוס T רמת הדר, חיפה 1959-64

 

 

בלוק מטיפוס T רמת הדר, חיפה 1959-64, צילום: גבריאלה בזיליקו

 

מודל בתערוכה של בלוק טיפוס T רמת הדר, חיפה, 1959-64

 

אדריכל מוניו גיתאי-וינרויב ועמוס גיתאי

אדריכל מוניו וינרויב (1909-1970) נולד בפולין ולמד בבית ספר הבאוהאוס בדסאו ובברלין. ב-1934 היגר לארץ ישראל והשתקע בחיפה. במשך 22 שנים, מ-1937 ועד 1959, היה שותף לאדריכל אל מנספלד (1912-2004), מהשותפויות הפוריות באדריכלות בישראל.  לאחר פירוק המשרד המשיך כאדריכל עצמאי. במשך שנים, משנות ה-50 ועד למותו, לימד בטכניון.  

 

האדריכלות של  וינרוב מפתיעה בפשטותה הנפחית הפרופורציונאלית  ובחוכמת פתרון בעיות טכניות. המבנים שלו נועדו לשימוש פונקציונאלי, ללא פס או קו, שאין בו שימוש, ללא צעקה ראוותנית. אלו מבנים מנומסים עם הרבה מחשבה לצרכי האדם והחברה, פונקציונאליות הומניסטית. הוא דאג לרווחה של המשתמש ביחד עם רווחת הסביבה עם הבניין החדש. בניגוד לאריך מנדלסון שהעריץ סיבובים דרמטיים, בניגוד לחסידי לה-קורבוזיה הוא העדיף פתרונות פרגמטיים וזויות ישרות. אפילו המרפסות היו חלק מהנפחים ולא הזדקרו אל מחוצה להם וזאת בכדי לא לפגוע בגיאומטריה הפשוטה ולא ליצור עומס לא רצוי.

 

 

כשרואים את המבנים התמימים שמוצגים בתערוכה, מתגעגעים לעבר הטהור המנותק מספקולציות נדלניו"ת, כשרואים את שיטת השרטוט של המבנים, הנייר, העפרון, המידות וצורת התקשורת הארכיטקטונית, מתחילים להבין את הנזק שהמחשב עושה לאלמנטים האנושיים שלמענם בונים מבנים. התערוכה מעוררת רגשות של נוסטאלגיה, אמוציות חיוביות שהיו בעבר ובעיקר רצון לבנות אדריכלות נקייה, אמיתית וטהורה. חבל מאוד שחלק מהמבנים הושחתו, על אחרים נבנו תוספות מוזרות ולחלקם נעשו ניתוחים כירורגיים שפגעו באופיים האמין של המבנים של אדריכל וינרוב.

 

 

 

שכונת ועד הכרמל, חיפה 1951-53, תכנית.

 

 

בנין בשיכון לדוגמא, רמת אביב, 1959

 

מוניו וינרויב (שעיברת את שמו לגיתאי כמה שנים לפני מותו) דגל בעקרן "האובייקטיביות החדשה",  זרם של פונקצינאליזם לא סנטימנטאלי. כישוריו לפתור בעיות ארכיטקטוניות יצרו שקט צורני, שלווה ארכיטקטונית. אדריכל וינרויב ידע לחבר מישור למישור, חומר לחומר ולכן בניניו נראים מושלמים. הכול נעשה באיפוק פונקציונאלי, איפוק חומרי ואישי.  הוא לא הפגין צורך להציג יומרנות אישית, הוא לא רצה להיות כוכב.

 

מודל מהתערוכה של מבנה לשכת המס של ההסתדרות, קרית אליהו, חיפה 1960-64

 

 

מודל מהתערוכה של יד לבנים, קריית-חיים, קיר הזיכרון 1952-56

מודל מהתערוכה של הצעה לתכנון יד-ושם ירושלים, 1947

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .

אדריכלות אנכית

כל בנייה לגובה מעוררת תשומת לב, מבעירה ביקורת ומחשבות הנוגעות להשפעות המבנה על הסביבה. בכנס בניה גבוהה שנערך ב-4.5.09 , בתל אביב – יפו, התברר כי רוב האדריכלים בדעה שהבניה לגובה עושה רק טוב למרחב האורבאני, לכן הם הגיעו לכנס והרצו בו את משנתם, רוב המהנדסים היו ויהיו מאותגרים מבנייה זו.

בכנס משולב לאדריכלים ומהנדסים שנערך בניצוחם של אדריכל אריה שילה ומהנדס יאיר דיקמן, התברר שטכנולוגית הקונסטרוקציה משתפרת ככל שהבניין צומח כלפי מעלה. האמצעים הקונסטרוקטיביים חייבים לעבוד ביחד עם החזון האדריכלי. רק שלוב פורה והבנה הדדית בין האדריכל והמהנדס, יכולה ליצר גורד שחקים מרשים.

אדריכלים מובילים כאדריכל יוסי סיון ואדריכל משה צור הציגו את עבודתם ומהנדסים פרשו בשפה ברורה לכל המשתתפים את מכלול הבעיות הקשורות לבנייה לגובה. מהנדס אורח מניו יורק, מהנדס Jeffrey Smilow, P.E  , Executive Vice President- WSP Cantor Seinuk- N.Y.,  הציג מספר גישות קיימות שמשתנות בהדרגתיות בגין הנסיבות שנכפו עלינו בעקבות התקפת הטרור על "התאומים" בני יורק ב-9/11. מתברר שהגרעין המסורתי במבנה הבנוי מקונסטרוקציית פלדה הפך להיות מגרעין פלדה לגרעין העשוי מבטון. גרעין בטון יוצר עוגן טוב יותר למגדל והוא עמיד יותר בפני התקפות טרור. לדברי מהנדס  , Jeffrey Smilow נערכות כעת בדיקות להוסיף גרעין בטון שלישי לגורדי שחקים טיפוסיים. בנוסף נראה כי השלד מתוכנן לסבול את ניתוקו או הזזתו של אחד מעמודי המבנה, progressive collapse system. שיטת ה- X-Bracing תאפשר את המשך יציבותו של המבנה גם במקרה של ניתוק עמוד אחד או יותר.

 

 

בכנס רב המשתתפים והאינפורמטיבי מאוד, התברר כי אחד הגורמים החשובים ליציבות המבנה הוא דקותו (Slenderness ) של המבנה והיחס בין רוחב המגדל לגובהו. יש פרמטרים ספציפיים שעוזרים לגיבוש מבנה שנחשב ליציב. בנוסף, מתברר כי חלקו העליון של גורד השחקים יכול לנוע עד ל-"12, תנועה זו דורשת ייצוב מכני של המבנה וכעת משתמשים במאגר מים עליון שבו המים ינועו מצד לצד בעת תזוזת המבנה וכמות המים תווסת בעזרת מערכת של דאמפרים (Dampers), השיטה נקראת Dampering System . תנועת המים בגג המגדל תקבע, בנוסף לאמצעים נוספים, את יציבות הממגדל.

נהוג לומר שאת המבנה הבלתי מוצלח אפשר להסתיר בעזרת עצים וצמחייה. נראה לי כי גורדי שחקים בלתי מוצלחים יראו לכולם ממרחקים ולא ימצא העץ שיסתיר את מה שלא רצוי לראות. לכן, פעם נוספת מתברר כי רק פתרון בעיות באופן פורה ומתחשב בין האדריכל והמהנדסים השונים, יפיק מבנה ראוי, בטוח ואיכותי.

 

תרשימים: Jeffrey Smilow, P.E , Executive Vice President- WSP Cantor Seinuk צילומים: יוסי מטלון

 

קניון סוף הדרך

 

בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת התחיל עידן המרכז המסחרי הקופסתי, הסגור, התיאטרלי והממוזג שקיבל את הכינוי הישראלי – "קניון". המושג "קניון" הוטבע באותם שנים על ידי דויד עזריאלי ומשמעותו היה חיבור של קניה וחניון. אדריכל דויד עזריאלי, יזם הקניון, קנייון איילון ברמת גן, הבין כי בארץ אין עוד חיה כזאת, מבנה שכבר היה קיים שנים רבות בארה"ב ובקנדה. הוא נתן לאדריכל נחום זולוטוב תכנית של מרכז מסחרי גנרי מקנדה, מלבני וחד קומתי עם רחוב מקורה ושתי חנויות עוגן, אולמות להקרנת סרטים ואזור ל"פאסט פוד".  עזריאלי ביקש ממנו לתכנן משהו דומה. תכנית זו הייתה הבסיס לתכנון קניון רמת גן ופריחתו המלאכותית והמטאורית של ה"קניון" הארץ ישראלי.

 

אדריכל נחום זולוטוב (שתכנן גם את מבנה דירות וסופרמארקט הראשון ברחוב בן יהודה בת"א) נהנה לבקשה וכך עוצב מרכז הקניות הראשון וצמוד אליו חניון חופשי, פתוח וענק. כך פרץ המושג "קניון" לחיינו, כך חדר המקום הזה לתרבות שלנו ובעיקר לצעירים של אז שמשכו את השם הזה שנים רבות והנחילו אותו לדור שאחריהם.

 

 

קניון עזריאלי, צילום: יוסי מטלון

 

 

 

קניון עזריאלי ת"א

 

 

קניון גבעתיים, צילום: יוסי מטלון

 

סיבות חברתיות, כלכליות, תרבותיות ולוגיסטיות הביאו להקמת מקדש הקניות והצלחתו כמחליף לשוק הפתוח והצבעוני, למרכז המסחרי הקהילתי והאינטימי או לרחוב העירוני המסחרי הנוח והקרוב. הקניה הפכה ממעשה אישי אינטימי למחזה תיאטרלי מצועצע ,המקום שקושט בצורה מגרה ומפתה, גרם לאדם להשתעבד למקום ארעי ולמותג משקר, המרחב הזה יצר פודיום, במה נוחה להיראות ולהפגין נוכחות רעשנית כלכלית וחברתית, החלל הסגור מחק את היופי והאיכויות הקיימות והגביר את משמעות הגלובליזציה המתעתעת ששינתה את האותנטיות הכנה. הנסיעה לקניון ברכב הפכה לחוויה, כמו מבוא ל"דיסני-לנד" קניוני, חלק מההשתעבדות למעשה הקניה שמורכב משלבים תנועתיים רבים. סיבות וגורמים רבים נתנו לקניון את חשיבותו הכמעט דתית, מיסטית, בחיינו היום יומיים.

 

 

רחוב מלא אדם בפאריז, צילום: יוסי מטלון

 

מרכזי הקניות מנסים לספק לצרכן תחליף מלאכותי לרחוב המסורתי ולתהליך הקניה החברותי והאינטימי. הקופסא יצרה אשליה, תיאטרון של שרשראות לוכדות, אירוע כפייתי סביבתי של קונים שהושפעו משטיפת מוח שיווקית שפגעה לא פעם באינטליגנציה של הקונה. הקונה בקניון איבד את שיקול הדעת הבריא וכעת הוא רוצה ומחפש להשיב לעצמו את אותה עצמאות שנלקחה ממנו בשנייה שדרכה רגלו בקניון האטום.

 

 

שוק הכרמל, ת"א, צילום: יוסי מטלון

 

עכשיו, וזה לא עניין של סגנון או טראנד, הנטייה היא לאקו-אדריכלות, לחסכון ולא לבזבזנות או לשימוש יתר חסר אחריות במשאבי כדור הארץ, השפיות חוזרת למחוזותינו. הרצון הנוכחי הוא להצניע לכת, להגיע רגלית או באופניים לכל מקום. הגישה המלוקקת לאדם קיבלה שינוי והפכה לאמיתית יותר, יש צורך ורצון להכיר את בעל המכולת, להיכנס למקום קטן ושקט ולקבל "שלום" אמיתי, לשבת על ספסל עץ אמיתי ולא על חומר פלסטי דמוי עץ, לעמוד בתור כאדם ולא כמספר, להכיר את העומדים בתור ולקבל חיוך, האותנטיות מתחילה להמיס את הגלובליות, השורשים האמיתיים רוצים להצמיח שוב את הפרח שנבל ובעיקר, כולנו חפצים להפסיק להיות טכניים, "בובתיים" ופלסטיים.

 

מאז שנות השמונים, מאז אותו מפגש גורלי בין האדריכלים דויד עזריאלי ונחום זולוטוב, ראינו אולמות מלאים באדריכלים שמתכננים קופסות ענקיות "פלסטיות". האוכל המהיר, חללי בתי הקולנוע והשיטות המתחדשות למשוך את הקונה העסיקו את מייטב האדריכלים בארץ. המציאות מראה כי בזמן הקרוב יאלצו אותם אדריכלים לתכנן שימוש חלופי, הגיוני וטבעי יותר, לאותן קופסאות אטומות. בארה"ב, מקום הולדתו של הקניון (שמו הישראלי), המיתון מתרחב ותופס תאוצה, הקניונים  (malls)  ומרכזי הקניות הענקיים נ פגעים וחלקם נושמים את מנת החמצן האחרונה שיש להם ואחרים אף נסגרים. מגה- סטרוקטורות מרחביות אלו יאלצו לעבור שינוי, בכדי שלא יהפכו לשלד עצמות, לפגר, יהיה צורך להתאים אותם בצורה יצירתית לשימושים צנועים יותר.

 

הנפח והאסטטיקה של מבנים אלו חייבים להשתנות, חייבים לייצר עבורם עתיד אחר. צריך למצוא להם  תחליף שימושי הגיוני, שימוש שיכול למלא את הוואקום האדיר שנוצר בתוכם. במבט ראשון נראה כי מגה-מבנים אלו נוצרו לשימוש אחד בלבד, לא פשוט לפרק אותם, לנגוס בהם או להקטין אותם. השיטה הקונסטרוקטיבית, הבטיחותית ודפוסי התנהגות קצת מקשים על התאמת המבנה לשימוש אחר.

 

 

שלט של כנסייה שנמצאת בתוך קניון לשעבר

 

 

 

כנסיה בתוך חלל שהיה קניון (WALL MART) בפלורידה, ארה"ב.

 

 

סיפריה בארה"ב, מונטנה, בקניון לשעבר (K-MART)

 

למרות זאת, מתברר כי יש דרך להפוך פיל מת לפיל שימושי. בארה"ב, מבנים רבים של רשת החנויות Wal-Mart  וחברה אחרת בשם Circuit City שסגרה 155 מרכזי קניות, מצאו מספר שימושים חלופיים למבנים אלו. קניונים נטושים (Deserted Mall) מצאו שימוש אחר,  חלקם חולקו למספר נפחים ומשמשים ככנסיות, מוזיאונים, שוק פשפשים (plea markets) , לופטים לאומנים, פארק מים, מרכזים רפואיים, מגורים לגיל השלישי, מרכזים לגידול מזון אורגאני ואפילו בתי ספר.

 

הקניונים השתולים, החנוקים בתוך קופסאות גדולות נמוכות, בתוך מבנים שכל חזיתותיהן חשופות, נראות, הם לרוב מבנים שעומדים בודדים בשטח. אלו מבנים מנותקים מנפחים אחרים. לאור זאת ומניסיון העבר בארה"ב, אנו רואים כי מרכזי קניות נטושים יוצרים חממה  ל"וואנדאליזם" ואלימות, מביאים פשע ומורידים את ערך הרכוש. מבנה "קניוני" שנשאר נטוש שנים רבות הופך למגנט של בעיות חברתיות, כלכליות ותרבותיות.

 

 

קניון נטוש בכיכר אתרים, ת"א,צילום: יוסי מטלון

 

 

קניון נטוש בארה"ב, קנטאקי.

 

 

קניון נטוש בארה,ב, קנטאקי.

 

אני מציע לחובבי הנוסטאלגיה ומקצועני התיעוד ההיסטורי, להתחיל לאסוף חומר אודות התפתחות הקניונים בישראל, לתעד בעזרת תוכניות של אדריכלים, לבצע ניתוח אדריכלי ומילולי, לחפש צילומים שצולמו בעת הפתיחה ובעת הסגירה ולתעד את כתיבתם של המבקרים האדריכליים, לרשום את התפתחותם של הקניונים בארץ ואת מקורם שמעבר לאוקיאנוס. יהיו הרבה מחקרים שינסו לפענח ולהבין את התהליך שגרם לסוף הטראגי של הקניון, מרחב שגרם לאושר זמני ומלאכותי לרבים. אני מניח שנראה סרטים ותערוכות שיציגו לפנינו בצורה צבעונית ואיכותית את סופם של החללים העצומים שיצרו מקדשי קניות מונומנטאליים אך זמניים.

 

 

מרכז מסחרי קהילתי ישן במעוז אביב, צילום: יוסי מטלון

 

מרכז מסחרי קהילתי חדש ברחובות, צילום: יוסי מטלון

 

 

מרכז מסחרי קהילתי ישן, בית לסין, ת"א, צילום: יוסי מטלון

 

מרכז הקניות החדש שיבוא במקום הקניון, יהיה קבוצה של מספר חנויות מוקפות מצד אחד במקומות חניה ומצד שני בצמחיה ושטח פתוח. המרכז הזה ישתלב במקומות רבים, במרקם של הקהילות הפזורות בעיר, קרוב למקומות שבהם חיים אנשים, בנקודות גישה נוחות שיאפשרו קניה אנושית בשילוב עם נקודות חיים שיאפשרו התקהלויות חברתיות מצומצמות. חלופה אחרת תהיה תחייתם של הפסאז'ים, חידוש הישנים ובניה של חדשים.

 

 

פאסז' קיים ברחוב אלנבי בת"א, צילום: יוסי מטלון

 

פאסז' מתוכנן ברחוב אלנבי (אדריכל ריצ'ארד מאייר)

 

אני בטוח כי יבוא היום ונראה תיירים משוטטים בקניונים נטושים, במרכזי קניות ענקיים שהפכו לפסל סביבתי מטריד וישמעו סיפורים צבעוניים על החיים המרתקים שהתנהלו שם לפני פחות ממאה שנים. לא קשה לדמיין את  גורלם של הקניונים בישראל בעתיד הלא רחוק.

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .

 

פורסם גם ב-  New1

 

אדריכלית הורסת

 

אדריכלות זה מקצוע שעיקר תוכנו הוא בניה חדשה. לפעמים יש צורך להרוס בדרך גם חלקים שכדאי לשמר, לדעתי צריך להשתדל לשמר אלמנטים איכותיים. שותפתי ג'ניפר (שם שונה מטעמי דיסקרטיות) חשבה אחרת. היא הייתה שותפה שלי לפרויקט אחד בלבד. כמוני, היא גרה בניו יורק, סטודנטית צעירה לאדריכלות שהציגה את עצמה כאדריכלית מנוסה. ביחד עבדנו על תכנון בית פרטי ענק לזוג יאפי, צעיר ומבוסס מאוד שחי ב -Up State New York. כמו בכל שותפות, ואפילו אם היא רק לפרויקט אחד, יש גם כאן צורך להתפשר במקומות מסוימים. התפשרתי ונתתי לאירועים לזרום.

 

ג'ניפר שותפתי, הייתה בחורה נאה מאוד. בנויה לתפארת, מרשימה מאוד בנוכחותה והחלטית בדבריה, היה קשה מאוד להתעלם מהימצאותה הפיזית והוורבלית. הכרתי אותה בבית ספר לאדריכלות, שם היא למדה לתואר ראשון ואני לתואר שני. אמה הייתה יהודיה, לכן היא ניסתה באמצעותי לברר פרטים אודות היהדות שהייתה מאוד רחוקה ממנה, אביה היה קתולי ממוצא אירי. 

 

השיחות בנושאים הקשורים לחשיפת היהדות, גלשו מהר מאוד לאדריכלות ואז היא ביקשה ממני שנעבוד ביחד על פרויקט מרתק ומעניין שנפל לחיקה, פרויקט מסקרן במהותו ובמאפייניו האנושיים. לי היה יותר ניסיון מקצועי מאשר לה, כי תוך כדי לימודים לתואר שני עבדתי במשרד אדריכלים בולט במנהטן. מהר מאוד נושאי שיחתנו היו אך ורק סביב הזרמים השונים באדריכלות והפרויקט העכשווי הזה. בשיחותינו, לא פסחנו על הזוג הצעיר שעבורם תכננו את הבית היקר הזה. 

 

לא הייתי צריך לעשות עבודה שיווקית ויחסי ציבור. זה היה החלק החזק של ג'ניפר. היא הביאה את הפרויקט, היא הסתדרה טוב מאוד עם ד"ר דייב וריקי ווינטון (שמות שונו מטעמי דיסקרטיות), בעלי הבית. נראה לי כי הם שוחחו במבטים ולא במילים. היא קבעה את הפגישות איתם וסדרה את לוחות הזמנים. אני הייתי האדריכל המתכנן והמשרטט. היא הסבירה את אשר החלטתנו ואני עשיתי, היא ניהלה דיאלוג בעיקר עם דייב שהיה רופא כירורג צעיר ומבטיח, נאה ומצליח מאוד. ריקי אשת הדוקטור, הייתה המנהלת השיווקית של חברת יבוא-ויצוא השייכת לסבא.  

 

לא פעם ג'ניפר סיפרה לי אודות ד"ר דייב וכישוריו הרבים. ריקי אשתו,  הייתה תמיד ברקע ודעותיה לא נלקחו בחשבון על ידי שותפתי, היא דאגה להזכיר תכופות כי חשוב לבצע מה שדייב רוצה, "כי הוא משלם", כך הצדיקה את עצמה מפעם לפעם. מניסיוני, כבר אז ידעתי כי ברוב המקרים ל"בעלת הבית"  יש הרבה מה לומר ו"בעל הבית" יושב בצד ומגיב מידי פעם, בעיקר בביקורת דה-קונסטרוקטיבית. 

 

ככל שהתקדם הפרויקט, הפגישות עם דייב וריקי נעשו תכופות יותר. דייב שלט בחומר וג'ניפר דאגה לידע רק אותו בכל הקשור לשינוים והתקדמות הפרויקט. לפתע ריקי הפסיקה לקחת חלק בפגישות, חשבתי כי היא עסוקה מאוד בניהול עסקיה. לעיתים רחוקות התייעצנו עם ריקי, זה היה בעיקר בכל מה שקשור לצבעים.

 

לפעמים נשארנו שם שעות רבות ונאלצנו לחזור העירה, למנהטן, בשעה מאוחרת מאוד. באחת הפגישות שבהם ריקי לא הייתה נוכחת, דייב הציע: "תישארו לישון אצלנו!". הבית הישן שלהם לא היה קטן, שבעה חדרי שינה המתפזרים על שלוש קומות, שירותים צמודים לכל חדר ומרתף ענק שבו שיחקו טניס שולחן וביליארד. "ריקי טסה לפגישת עסקים בסין ותחזור בעוד שבוע, משעמם לי לבד" אמר, ציווה בעל הבית, הרופא האמביציוזי. אני רציתי מאוד לחזור לביתי במנהטן כי היו לי עבודות להכין, אבל שותפתי ג'ניפר התעקשה להישאר. לא עזרו כל תחנוני, גם כאן הייתי חייב לוותר לשותפתי המקצועית. 

 

אני ישנתי בחדר אחד, שטיח מקיר לקיר, ג'קוזי, אסלה מפוארת וכיורי "קוריאן" לבנים. הייתי עייף, תשוש. אני נהגתי לשם וגם בכל הפגישה רשמתי את כל הערות הקשורות לפרויקט. ננעלתי שם עד הבוקר. ציפיתי לשקט, אבל להפתעתי הלילה לא עבר מהר, לא נרדמתי. הרעש שבקע מהחדר שבו ישנה שותפתי לא יכול היה להסתיר את מה שהתרחש שם.  דלת החדר של ג'ניפר נפתחה ונסגרה מספר פעמים במשך הלילה, הקולות שבקעו משם והצחקוקים הבלתי פוסקים לא אפשרו לי להירדם, האנחות ציירו בפני תמונה ריאליסטית.

 

בבוקר שניהם נראו מותשים, כאילו היו ערים כל הלילה. ללא התמהמהות יתרה חזרנו למנהטן, אני נהגתי וג'ניפר ישנה כל הדרך. היה שקט סוער ברכב. הרגשתי כמו נהג מונית. אחרי הלילה הזה יצא לנו להיות שם עוד מספר פעמים ולהפתעתי, או שכבר הבנתי משהו, ריקי נעלמה "בנסיעות שלה", היא כבר לא השתתפה בפגישות תאום התכנון של הבית שלה. 

 

לאחר מספר שבועות ג'ניפר שותפתי הציעה לי להישאר בעיר כי "חבל ששנינו נבזבז את זמננו היקר מאוד". בכובד ראש וברצינות תיאטרלית, היא הציעה לנסוע לבדה לכל הפגישות עם ד"ר דייב ווינטון. חששתי לפרויקט, "אני אעדכן אותך", ניסתה להרגיע אותי. טוב, התפשרתי, וויתרתי והסכמתי להישאר בעיר, תכננתי את הבית ב"שלט רחוק" עד לקבלת היתר בנייה. 

 

לאחר קבלת ההיתר ובחירת הקבלנים הודיעה לי ג'ניפר שותפתי שהיא רוצה לפקח על העבודה לבדה.  "אל דאגה" אמרה לי "נשלם לך וניתן לך גם בונוס מכובד עבור העבודה המסורה שלך". היא הוסיפה: "אני עוברת לגור עם דייב". "מה? מה?" שאלתי, בחנתי, שיחקתי כאילו הופתעתי. "כן" אמרה ג'ניפר, "ריקי עזבה ואני עוברת לגור עם דייב, אני אוהבת אותו והוא מושלם עבורי". 

 

אני חשבתי שתפקידו של האדריכל לבנות כמה שיותר ולהרוס כמה שפחות. 

 

חשיפת יתר בשירותים

 

זוג קליינטים שלי ביקש בשקט, בצניעות שאעשה להם טובה. אמרתי להם שאני לשרותם. "זהו", הם השיבו, זוג אחד אמר לי: "יש לנו בעיה בשירותים", הם עצרו לרגע והמשיכו, "אנחנו רוצים לסגור את השירותים, זה לא נעים לנו".

 

עוד לפני שביקרתי בדירה שהם רכשו, הבנתי שהם לא רוצים לסבול מ"חשיפת יתר" שבחדר ההורים, היה ברור לי כי השירותים חשופים, פתוחים, הצגה. כל מה שנעשה ליד הכיור, האסלה או האמבטיה חשוף כאילו אנחנו נמצאים בחלון הראווה של איזה חנות לכלים סניטאריים. אין הפרדה בין חדר השינה, שלו יש איכויות מיוחדות, לבין האסלה, לכיור ולאמבטיה.

 

אני לא מבין את אלו שהרסו קיר והפכו את חדר השינה שלהם וחדר האמבטיה לחדר אחד גדול, להצגה, מה זה? צימר? אולי מידי פעם בצימר או בבית-מלון זה משפר משהו, אבל כל יום?! הרעיון הזה של קידוש האסלה והאדרתה, נראה לי , במילים עדינות ממש לא אטרקטיבי ולא סקסי. זה לבטח לא משפר את הזוגיות וההצהרה העיצובית הנלווית לכך לא משאירה קצת פרטיות ולבטח לא משבחת את היחסים בחדר השינה. לחדר השינה יש לתת תשומת לב מיוחדת. דרך אגב, רצוי להוציא גם את הטלוויזיה משם.

 

קורה שבני הזוג קמים משנתם בשעות שונות, לכל אחד יש את השעה שלו ואם הכול פתוח, ברור שרועש בכל מקום. כל אחד צריך פרטיות, פינה של עצמו ובייחודיות, לא צריך לראות את הכול. אין סיבה לוותר על זה רק בכדי לומר ש"אנחנו זורמים עם האופנה". יש חומרים ושיטות לפתיחת החלל והרחבתו, יש דרך ליצור הרגשה של מרחב רחב מבלי לפגוע בפרטיות האינטימית.

 

חובה לזכור כי אנחנו יוצרים את הסביבה עבורנו ולא היועצים הטרדניים לסוגיהם. אני מציע שאת הארוטיקה והרומנטיקה נראה ונעשה במקום המיועד לכך ולא ליד האסלה, אחרי הכול, אנחנו לא גרים באיזה מועדון או פאב, והרי ידוע לכל ששם השירותים מאוד פופולאריים.

 

 

פסח, אביב וחרות