אדריכל מוניו גיתאי וינרויב היה אדריכל שעשה הרבה אך התפרסם מעט. אופיו השקט ובנייניו המדודים שיצרו קומפוזיציות שקטות לא הגיעו לידי פרסום נרחב בארץ. ספרו של ההיסטוריון ריצ'רד אינגרסול, "מוניו גיתאי וינרויב, ארכיטקט באוהאוס בישראל" שפורסם בשנת 1994 באנגלית עשה פה צדק. לאחרונה הספר תורגם בצורה ברורה ומובנת לעברית על ידי דפנה רז ויצא השנה לאור בהוצאת "בבל". חובה על כל סטודנט לאדריכלות ולכל מי שרוצה לדעת אודות התפתחות האדריכלות בישראל לקרוא את הספר הזה. הוא חושף לפנינו בהיבטים חברתיים, כלכליים, תרבותיים את אשר התרחש פה וזאת תוך כדי בחינת השילוב הארכיטקטוני הבאוהאוסי בהתפתחות הראשונית של צורות הבנייה בישראל.
ספר זה הכתוב בשפה ברורה ומובנת לכל אדם, הוא מהבודדים שכתובים בעברית ומתאר בבהירות מוחלטת מצבים שונים ושיטות שלא היו מתקבלות בימינו, לא על ידי האוכלוסייה עצמה בכלל ולא על ידי המשתמשים בפרט. מסירת פרויקטים ללא מכרז או תחרות, חיבור של שיוך פוליטי לתכנון אדריכלי, חברויות שונות ועוד גורמים נוספים הכריעו את האדריכלות המקומית בארץ, בשנותיה הראשונות.
בלוק מטיפוס T רמת הדר, חיפה 1959-64, צילום: גבריאלה בזיליקו
אומנם, אפשר לראות בספר זה כתיאור אישי, פרטי, אודות אדריכל מוניו גיתאי וינרוב, אבל הוא גם הסיפור של האדם והסביבה במדינת ישראל בצעירותה והשפעתה נוכחת כאן עד היום הזה. הספר פותח בתיאור החינוך וההתנסויות השונות שהיו לאדריכל מוניו וינרוב בבית הספר המיתולוגי, "הבאוהאוס". דגש הושם על החוויות של הסטודנט הצעיר והאדריכלות האירופאית הגרמנית שהוא שאב לתוכו. אדריכל מוניו וינרוב גדל על הגישה הנקייה והפרפקציוניסטית, החשיבות של הפרטים והשלווה הפרופורציונית ביחד עם הצורניות הקופסתית, כל אלו השפיעו על דרכו בכל רובד אפשרי. וינרוב רכש בגרמניה סדר יום אידיאולוגי סוציאליסטי ביחד עם תרבות סגפנית ומינימליסטית מודרנית.
לדעתי, בנוסף לעושר האינפורמטיבי של הספר, ניתן לקרוא בו שתי נקודות מעניינות ובולטות עד מאוד. הנקודה הראשונה היא שיטת הזמנת פרויקטים מהאדריכל בעת ההיא. הנקודה השנייה היא הסגנון האדריכלי והקשר שלו לראייה סוציאליסטית צרה. ברור לכל כי אופי הצגת הסגנון האדריכלי או חוסר הסגנון הזה נבחנים תמיד בראייה של אדריכל חברתי שאולי לא העריך נכונה את התוצאות החברתיות העתידות להתרחש. בקונטקסט הזה נבחנת השאלה כיצד הוא הצליח לשמר את הגישה הזאת או שלא.
בנין בשיכון לדוגמא, רמת אביב, 1959
שיטת הזמנת פרויקטים מתוארת בספר ללא מסכי עשן או פירוטכניקה מילולית. התיאור הוא נאיבי וישיר, חשבו שהכול בסדר. השיטה הייתה ברורה ושקופה. אלו שהיו חברים במפלגת השלטון והיו החברים של ראשי עיר וארגוני עובדים שונים קיבלו את מירב הפרויקטים במדינה המתפתחת. לא נשאלו שאלות ולא התעוררו בעיות. החברה האנושית הייתה בחיתוליה וקיבלו את הדברים כמובנים מאליהם וזאת למרות שבאותן שנים היו בארץ עוד אדריכלים מוכשרים ומוצלחים.
האדריכלים וינרוב ומנספלד חברו יחד בצעירותם, לקראת סוף שנות העשרים שלהם. הם עבדו ביחד משנת 1937 ועד שנת 1959. לאורך הדרך הזאת הם הפיקו פרויקטים רבים ומשמעותיים. עיקר פועלם היה בצפון הארץ, קרוב למפלגה ולמקומות בתוליים שהיו זקוקים לאלפי דירות לעולים חדשים חלשים. הם מצעו מקום בטוח קרוב לאוכלוסייה ענייה שהמשפחה שהייתה או לא הייתה, שימשה לאותה אוכלוסיה כמקור אנרגיה לחיים – האדריכלים המתכננים כנראה לא חשבו כך או שזה לא עלה בדעתם.
מודל מתערוכה של עבודות אדריכל מוניו וינרוב. בלוק טיפוס T רמת הדר, חיפה, 1959-64
חיפה, עיר אדומה – "מפא"י ניקית", סיפקה עבודה לכל אלו שהיו קרובים ומקושרים, הרבה יותר ממה שקורה היום. האדריכלים וינרוב ומנספלד תכננו מבנים למוסדות המקומיים של תנועת העבודה. מגוון הפרויקטים שלהם היה רחב וארוך, הוא התחיל במבני תעשיה, בתי ספר, מבני תרבות, מפעלים, שיכוני עובדים, קיבוצים, בתים פרטיים, בנייני משרדים וגמור במתקני תעשייה. בספר יש סקירה של הפרויקטים בקרית חיים ובשאר הקריות, הם יצרו ביחד מספר ניכר של פרויקטים "מודרניים".
לאורך הספר מוסבר כיצד הפרויקטים הגיעו למשרדם של וינרוב – מנספלד. אמנם הם זכו גם בתחרויות (שלא ברור כיצד הן התנהלו) כמו זו שהייתה בשנת 1951 – תכנון האתר של משרדי הממשלה ותחרויות רבות אחרות. אדריכל מוניו וינרוב היה בקשר מתמיד עם תנועת העבודה, הקיבוצים ומוסדות חינוך שונים. קשרים אלו הובילו לפרויקטים רבים כמו מוסד שיקומי בגיל-עם.
"חיפה האדומה" הייתה גם בסיס של אידיאולוגיה סוציאליסטית שחרטה על דגלה את נושא העבודה לעולים החדשים. הבנייה הייתה סגפנית, רק המינימום הנדרש, זה ניתן לעולים החדשים שרצו לעבוד בכדי לחיות. בחיפה היה אפשרי להגשים חלומות אוטופיים אדריכליים כמו בלוקים אינסופיים שהכילו דירות מאוד קטנות ונועדו לעולים שלא יכלו להתלונן. שם, בחיפה אדריכל וינרוב, בגישה טהורה בדלנית שכזאת, יכול היה להגשים תיאוריות חברתיות שרצו לספק לאדם רק את המינימום ההכרחי. שם הוא היה מסוגל לתכנן כראות עיניו ללא מגבלות שיש בערים אחרות כמו ירושלים ותל אביב.
הזמנות עבודה הרבות שהגיעו מההסתדרות כללו מפעלים, קיבוצים ומוסדות חינוכיים. ההסתדרות הפכה ליצרן של חברות כלכליות שסיפקו עבודה. "סולל בונה" הייתה חברה אחת מתוך חברות רבות. "שיכון עובדים" ו"נווה-עובד" היו אף הן חברות בבעלות ההסתדרות שסיפקה עבודה לאדריכלים קרובים. וינרוב ומנספלד תכננו בשביל ההסתדרות ובנותיה בחיפה וסביבתה. המבנים הללו כללו את בית האריזה של "תנובה" באזור הנמל (1953), מתקני הקירור של מחסני קירור לארץ ישראל, בחיפה ובתל אביב.
שיכון לאנשי צבא הקבע בקריית ים בתכנון וינרויב ומנספלד
בספר מתואר כי בשנת 1938 פנה אבא חושי, ראש העיר של חיפה ומנהיג העובדים, בשם מועצת פועלי חיפה, לאדריכלים וינרוב – מנספלד בבקשה שיציעו הצעות לתכנון "תוספות למבנים הראשונים של בית הפועלים, לשם הכלת המנגנון הבירוקראטי המתרחב". וינרוב את מנספלד תכננו גם את בניין המחסנים והמשרדים של "המשביר המרכזי". גם אחרי פירוק השותפות עם מנספלד, הוזמן אדריכל מוניו וינרוב לתכנן עוד מבנה חשוב עבור ארגון העובדים בחיפה (1964). אין ספק שהסוכנות היהודית, שהייתה הבעלים של רוב שטחי הקרקע בפרברי חיפה ובקריות שמצפון מערב לחיפה, סיפקה עבודה רבה לאדריכלים וינרוב את מנספלד.
אדריכל מוניו וינרוב היה תומך נלהב של הניסוי החברתי פוליטי המכונה "קיבוץ" ולכן, החל משנות השלושים של המאה הקודמת, הוטל עליו לתכנן עבור הקיבוצים למעלה ממאה פרויקטים. בנוסף, "קריית חיים" הוקמה על ידי תנועת העבודה כ"אוטופיה פועלית" בעזרתם של וינרוב את מנספלד. וינרוב ומנספלד ראו בחזונם מדינה שהיא "רפובליקת עובדים חסרת מעמדות" ובכך חברו גם רעיונית לתנועת העבודה, ההסתדרות וחברות בנייה אחרות שהיו בשליטת המפלגה. במשך שנים ניסו בתנועת העבודה להשאיר את פרברי העובדים בתחומה של "העיר האדומה" – חיפה, בכדי לא לאבד גוש יציב של תומכים פוליטיים.
שכונת ועד הכרמל, חיפה 1951-53, תכנית
הנקודה השנייה, החשובה והמעניינת יותר היא הסגנון האדריכלי של וינרוב את מנספלד. הסגנון האדריכלי היה פשוט ובלתי נוכח ולכן היה בלתי מתגרה. הוא היה אינדודואליסטי בפשטותו. הגיאומטריה הפשוטה לא יצרה עומס וויזואלי (בניגוד לאריך מנדלסון שאהב דראמות ארכיטקטוניות מתעגלות). אין ספק שהרקע המקצועי של מוניו וינרוב שאותו רכש בגרמניה, היה הגורם המכריע לאדריכלות השקטה מבחינה מורפולוגית וזו שיוצרת רק מה שצריך, ללא עומס חומרי. הגישה שאומרת שרצוי לתכנן משהו שקל לבנות, יצרה מבנים פשוטים, מתונים ומוגבלים בחומריות שבהם.
אדריכל מוניו וינרוב הצליח להכיר את האקלים המקומי ויצר מבנים שעובדים היטב עם הטמפרטורות המקומיות. חצרות פנימיות ו"האכסדראות" היו מוצר שימושי במיזוג האקלים הלוהט.
מודל מהתערוכה של מבנה לשכת המס של ההסתדרות, קרית אליהו, חיפה 1960-64
וינרוב היה היחיד שניסה לתכנן בעקבות מורו, מיס ואן דר רוהה, למרות שזה הפך לאדריכל בשרות הקפיטליזם בניו יורק. וינרוב תכנן גגות משופעים העשויים מרעפים. הוא הבין שגגות אלו עובדים טוב יותר. אולם, בגין אי יכולתו לנטוש לחלוטין את הרקע שלו, תמיד הכין תכנית מדף שנייה ולה גג שטוח. הוא היה מומחה בפתרון בעיות טכניות. אומרים שהמבנים של וינרוב היו מבנים שהכילו מחשבה לצרכי האדם והחברה, פונקציונאליות הומניסטית. הוא דאג לרווחה של המשתמש ביחד עם רווחת הסביבה עם הבניין החדש, לי יש ספק גדול בהצהרות של אחרים. כל מה שצריך לעשות זה פשוט לשוחח עם כמה דיירים שגרים ברכבות הבלוקים הללו. אולי הבלוקים נראים תמימים ויפים בעין ארכיטקטונית, אך בעיני המשתמש הם בודאי לא תוכננו לרווחת הדייר.
מאמצע שנות החמישים, ההשפעות מחו"ל החלו לחלחל לתודעה של האדריכלים וינרוב את מנספלד. התחלנו לראות קצת יותר אקספרסיביות וקצת יותר פיסוליות נפחית של לה קורבוזיה. חומרים חדשים כבטון חשוף וטכניקות בנייה אחרות חוברו לתכנונים והעיצובים השונים. גג "הגלים" (המסור) בבניין המכון ההידראולי בטכניון (1956) והגשר הדרמטי בבלוק T"" ברמת הדר בחיפה (1964), הציגו תפנית ושינוי מעשי לאדריכלות הביישנית הקודמת.
בית העם בקריית חיים בתכנונם של וינרויב ומנספלד
בנו עמוס גיתאי מסביר: "מלבישים על אבי ציונות, וזה מוגזם בעיני. אם היטלר לא היה עולה לשלטון, מוניו היה שמח להמשיך לעבוד אצל מיס ון דר רוהה בברלין. בניגוד לאמי, אפרתיה, שהייתה בשר מבשרה של הציונות, ממשפחה שרצתה להקים כאן חברה חדשה – אבי נמלט על נפשו לכאן בלית ברירה. הוא נאלץ להמציא סביבת חיים חדשה ולבנות בתרבות החומרית הדלה בארץ את הארכיטקטורה העילאית שלמד אצל מיס. מוניו היה אימיגרנט עד יומו האחרון. אסתט, מנומס, אנדרסטייטד, זר למקום. הוא היה חבר בשומר הצעיר בנעוריו ועניין אותו לבוא לארץ ישראל, אבל הוא לא היה ציוני פעיל. כל האמירות הדיכוטומיות האלה, ציוני, פוסט-ציוני, הן כלליות וכבר לא רלוונטיות כיום. רוב הישראלים היום לא באו לישראל בגלל אידיאולוגיה".
למרות הזרמים הארכיטקטוניים השונים שחלחלו ארצה, הצליחו וינרוב את מנספלד להתייחס לרעיונות החברתיים והפוליטיים ולא נטשו את הגישות המחמירות הללו. הגישות המודרניסטיות שהיו גם מאוד קונסטרוקטיביות באזורינו, לא ננטשו עד היום. הקופסה הסטרילית הייתה הצגה על ניטראליות תרבותית, אולי היה צריך להיות פחות ניטראלי ויותר קשוב, מתחשב ואנושי בכל הקשור לעולים החדשים ולבוני הארץ. הגישה הנקייה אולי ניסתה להפוך את כולם לאחד, גישה שאולי הייתה מוצלחת בחברה הומוגנית ולא בחברה הטרוגנית כמו שלנו אז ואפילו היום.
המכון ההידראולי, הטכניון, חיפה, 156 / גבריאלה בזיליקו
עבודותיו של וינרוב אינם קלות לעיקול על ידי המשתמש. הבלוקים, הקוביות והבטון החשוף של וינרויב מתקשים להתערבב, להיות מובנים. בתל אביב, ה"עיר לבנה" של היום, גרו אז רבים במה שמכונה היום "בתי הבאוהאוס" שהיו ועדיין מבנים רחבי מידות ותוכננו לספק איכות חיים גבוהה. יש לי ספק אם אלו שהוכנסו לקוביות הבטון באזור חיפה והקריות, גברים, נשים וטף סולחים לאדריכל ולאדריכלות שהוא קבע כנכונה ובריאה עבורם. למרות זאת, אין ספק כי האדריכלות של מוניו וינרוב הייתה צנועה עד מאוד ולכן אין היום רבים שמעריכים את האופי שלה. המבנים ששרדו ברוטאליות תחזוקתית נשארו מנומסים ומשתלבים, הפרטים שבהם נשארו מעשיים ונקיים והחללים שבתוכם, פונקציונאליים.
יוסי מטלון - רשמים ומחשבות - Archinote's Blog 