בערים רבות בעולם החופשי הבינו שיש להחזיר את השטח הציבורי לציבור. אדריכלים ומתכננים עירוניים הבינו שיש לאפשר גישה להולכי רגל גם בשטחים ציבוריים שמבוזבזים לצרכים שאינם מיועדים לטובת הולכי הרגל השונים.
בניו יורק, במרכז העיר הסואנת, לקחו שטחים שהיו מיועדים אך רק לכלי רכב (לנסיעה וחניה) והפכו אותם לשימושם הבלעדי של הולכי הרגל. בנוסף, בכדי להפיק את המכסימום ממרחבים אלו, חידשו את הריצוף, צבעו את הבניינים והוסיפו בכל מקום ראוי ואפשרי ריהוט ציבורי כגון: ספסלים, שולחנות, כסאות, צמחייה, פחי אשפה ותאורת לילה מתאימה.
בכדי להכניס תוכן ופעילות באזורים אלו, אפשרו בשטחים המסחריים שבקומת הקרקע של המבנים שמסביב להקים במקום צורות מסחר שונות, הגמישו מגבלות עירוניות (כגון: שעות פעילות מסחרית, חופש הבעה והופעה) ובעיקר יצרו גוף עירוני שדואג לניקיון במקום ואכיפת הסדר הציבורי הראוי.
המרחבים הציבוריים נושקים וחופפים למרחבים המסחריים. עובדה זו יוצרת פעילות אנושית חיובית. מרחבים אלו הפכו לעמוסים בבני אדם, ביום ובלילה. תושבים, מבקרים בסביבה וסתם אזרחים שעוברים במקום מנצלים את המרחב הדמוקרטי הפתוח למפגשים חברתיים לאחר שעות העבודה, למנוחה, לאכילה ושתייה ואפילו לישיבות עסקיות בסביבה ניטראלית.
בארץ בכלל ובתל אביב בפרט יש סביבות מבוזבזות שמנוצלות בעיקר על ידי כלי הרכב לצורכי נסיעה ו/או חניה. במקומות רבים רואים שהולכי הרגל נדחסים ונדחקים לפינה ולמכוניות יש מקום בשפע. יש לשנות את סדרי העדיפות, ראוי לספק יותר לאדם ופחות למכוניות ובכך לשמר את הסביבה ולשפר את איכות החיים של כל התושבים.
תגובות
חלום חיי: האוויר לכלים מרחפים ממונעים במי ברז, נעים במסלולים מקובעים – וספסלים, דשאים ועצים בכל מקום שמזוהם כעת באספלט וברעש רכבים. ומעל לכל: הרחקת המכונה Pest-igal לים המלח.