ארכיון יומי: ינואר 17, 2011

צלילי תרבות החניון

 

הפלסטיות התת-קרקעית מעיקה וחורטת בזיכרונו של המבקר את הדיסונאנס הוויזואלי שמדגיש ומפאר את הרכב, מצמצם את האדם ומתקמץ בהשקעה בו.

 

הרחבה שבין היכל התרבות ומבנה תיאטרון הבימה, הידועה גם בשם "כיכר התזמורת", הפכה למרחב גיאומטרי מינימליסטי, פשוט, המעוצב באלמנטים בסיסיים ומגוון בצבעים אדמתיים. מתחתיה, חלל תת-קרקעי מלוקק ונוצץ. ההבדלים הללו משקפים את ההבדל האידיאולוגי שראו בדמיונם  מעצבי המקום. ההבדל שבין היכל כלי-הרכב החפור במעמקי הקרקע לבין רחבת היכל התרבות שנועדה להיות נקודת ציון אורבאנית הוא מוחשי וברור לכל אדם. הגישה הזאת ממחישה לכל את ההבדל בין הגישה התומכת בהולכי הרגל לעומת זו שמקדשת את תרבות הרכב בהיכל ההיכלים, החניון.      

 

 

 

                  

הטיפול העדין והמלטף ברכבים החונים על בטון מצופה בחומרים היי-טקיים כהים ומבריקים, השלטים הצבעוניים, הסימונים בצבעים זוהרים ובפונטים ייחודיים, מבדיל בין היחס העודף לרכב והיחס החסר לאדם הצועד ברחבה שמעל למחסן המכוניות הזה. 

בשדרות רוטשילד הורידו את הגבעה שהייתה קיימת בקצה השדרה ובכך יצרו המשך טבעי לרחבה. למרות זאת, המעבר מהשדרה לכיכר מסורבל ואינו ידידותי להולך הרגל ולרוכב האופניים. בהמשך, ברחבה או בכיכר שמעל לחניון הרב-מפלסי והנוצץ יש קטעים זכוכיתיים שמאפשרים הכנסת אור לחניון ביום, ובשעות הלילה, תאורת החניון פורצת החוצה. הכיכר מעוטרת בצמחייה בתולית, צמחי חולות, עצי שקד ברושים ועץ שקמה, כולם ממוקמים בגיאומטריה ישרה וברורה. פסל שלושת העיגולים, ה"התרוממות" של מנשה קדישמן, הוחזר למקומו. 

מהצד הצפוני נוצר קשר טבעי וישיר מהכיכר לגן יעקוב המחודש. הציר בין שדרות רוטשילד, הכיכר, שדרות ח"ן ובן ציון ברור יותר וזורם בחופשיות.

ברחבה הפתוחה והגדולה יש חוויה קטנה, אריחים בצבעים אדמתיים ופסים שנבנו מאריחים עבים, מכוונים את הולכי הרגל שצועדים מהשקע האדמתי שברחבה לעבר הבריכה הרדודה והשטוחה ומשם בחזרה לספסלי אבן קרים. לחניון יש מספר כניסות להולכי רגל, הן למעשה השיא שבכיכר ובראשן כניסה אחת ראשית וגרנדיוזית.

הכניסה הראשית לחניון אינה מביישת כניסה לקתדראלה קדושה ודומיננטית שמכילה מכוניות. החומרים בגימור עשיר מבריק, המדרגות היורדות השחורות, (בניגוד לאלו העולות בקתדראלות המיתולוגיות), המדרגות האוטומטיות הנעות (דרגנועים), הזכוכית והגימור הבוהק, מציגים כניסה "אלוהית" למקדש הרכב.

המרחב הציבורי התת-קרקעי, חניון ארבעת המפלסים המלוטשים שתוכננו לאחסן מאות כלי רכב, מבייש את המרחב הציבורי העילי. משאבים רבים הושקעו בחניון המלוטש הזה, היחס בין ההשקעה לרכב לבין ההשקעה באדם, מאכזבת וגורם לאדם לחשוב לאן זורם כספו.

מקדש תרבות הרכב תוכנן בצורה שנועדה להזמין ולהשאיר רושם חזק על בעלי הרכב, הרבה יותר מאשר הרחבה שנועדה להרשים את הולכי הרגל. אסתטיקת החניון עשירה ומושקעת הרבה יותר מאשר האסתטיקה שנועדה להולך הרגל שקיבל בסך הכול גג עם שקעים מעל לחניון. 

למרות מיקומו הפיזי הנחות של החניון התת קרקעי, הוא נישא למרומים על ידי המתכננים ומקבל חשיבות יתר הגוברת בקלילות על מקומו של האדם במשוואה הזאת. הפלסטיות התת-קרקעית מעיקה וחורטת בזיכרונו של המבקר את הדיסונאנס הוויזואלי שמדגיש ומפאר את הרכב, מצמצם את האדם ומתקמץ בהשקעה בו.

צילומים: יוסי מטלון