מוזיאון העיצוב בחולון – החוויה נשארה בחוץ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מוזיאון העיצוב שבחולון שעוצב על ידי האדריכל הבריטי –ישראלי, רון ארד ושנפתח לקהל לפני מספר ימים, מרשים מאוד בחיצוניותו המעוגלת. הוא מכיל שני אולמות תצוגה מלבניים. לראשון והקטן יותר צריך לרדת במדרגות ואל השני הגדול והמרכזי יותר צריך להגיע דרך מישור חיצוני משופע (רמפה) או לעלות במדרגות פנימיות צרות.  

מסתבר באופן מפתיע, כי המקום היחידי שבו אפשר לחוות את חווית המעגליות האנרגטית שעוטפת את המבנה, זה דווקא מחוץ למבנה וברחבת הכניסה שליד משרד רכישת כרטיסי הכניסה. רק בחוץ יש את התנועות האליפטיות הללו והן למעשה דקורציה חיצונית יקרה שאינה קשורה כלל למעטפת של החללים המלבניים הפנימיים. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חללי התצוגה הפנימיים חסרי כל ייחוד למעט החלל המרכזי העליון שבו יש טיפול מפורט יותר בתאורת יום טבעית. מסביב לאולם הקטן יש מסדרון מעגלי חשוך שמוביל לשום מקום למעט שבדרכו יש את השירותים. 

המוזיאון מצומצם בשטחו ויש להניח שיבוא היום ויהיה צורך להרחיבו. הקישוט הפיסולי החיצוני שמבחוץ, שעוטף את הבניין למעשה ימנע או יקשה בעתיד את הרחבתו. 

לדעתי, אדריכלות מייצרת נפחים, חללים ומרחבים פתוחים וסגורים. אדריכלות מייצרת נפחים וסביבה שנמצאת בין נפחים וחללים אחרים. במוזיאון העיצוב שבחולון הנפח החיצוני, לא אולמות התצוגה, הוא זה שמעניין. התהליך שהמבקר עובר עד שהוא דורך בתוך המוזיאון, הוא החלק המעניין ביותר, שם יש את האקטיביות הדקורטיבית הזורמת. אדריכלות צריכה ליצור נפחים שבהם המעטפת יוצרת את גבולות החלל הפנימי, כאן המעטפת היא אורנמנטציה ואינה מגדירה בגיאומטריה שלה את החללים הפנימיים, שהם כאמור מלבניים. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האנרגיה וההתלהבות של המתבונן מתבזבזת בחוץ. במרחב החיצוני אין תחרות, המוזיאון מוביל. בשני חללי התצוגה הפנימיים, לא תהיה תחרות בין האדריכלות לעבודות האומנות שיוצגו וטוב שכך. הנפחים הבנאליים משאירים, בניגוד להרבה מוזיאונים מפורסמים אחרים, את כל תשומת הלב העיקרית לעבודות האומנות. אבל ולמרות זאת, אנחנו מצפים שהפנימיות תהיה המשך לחיצוניות או לפחות תרמוז לנו מה באמת קורה בחוץ. יש כאן דיסוננס, כשאנו נמצאים בתוך המוזיאון, יש הרגשה שאנחנו נמצאים לא באותו מבנה שראינו בחוץ.

 

 

אופן הצגת העבודות באולמות אלו חשובה ביותר, כרגע אין סדר מסוים בשלביות תנועת המבקר בחללים אלו, אין היררכיה הגיונית וחייב להיות קשר בין גודל העבודות לחלל שבו הן מוצגות. בתערוכה הנוכחית באולם הגדול, העבודות מוצגות כאילו הייתה זו חנות למכירת גאג'טים.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ברור לכל מביט כי הצבעיים האנרגטיים נוגעים בו וברגשותיו, ברור לכל הולך רגל,  שהמבנה הזה מוגדר כלפי חוץ בצורה אורגאנית ותזזיתית מעניינת. לעומת זאת, מה שקורה בחללים הפנימיים לא קשור למעטפתיות של המבנה ומעט מאכזבים.

צילומים: יוסי מטלון