מוזיאון העיצוב בחולון – החוויה נשארה בחוץ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מוזיאון העיצוב שבחולון שעוצב על ידי האדריכל הבריטי –ישראלי, רון ארד ושנפתח לקהל לפני מספר ימים, מרשים מאוד בחיצוניותו המעוגלת. הוא מכיל שני אולמות תצוגה מלבניים. לראשון והקטן יותר צריך לרדת במדרגות ואל השני הגדול והמרכזי יותר צריך להגיע דרך מישור חיצוני משופע (רמפה) או לעלות במדרגות פנימיות צרות.  

מסתבר באופן מפתיע, כי המקום היחידי שבו אפשר לחוות את חווית המעגליות האנרגטית שעוטפת את המבנה, זה דווקא מחוץ למבנה וברחבת הכניסה שליד משרד רכישת כרטיסי הכניסה. רק בחוץ יש את התנועות האליפטיות הללו והן למעשה דקורציה חיצונית יקרה שאינה קשורה כלל למעטפת של החללים המלבניים הפנימיים. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חללי התצוגה הפנימיים חסרי כל ייחוד למעט החלל המרכזי העליון שבו יש טיפול מפורט יותר בתאורת יום טבעית. מסביב לאולם הקטן יש מסדרון מעגלי חשוך שמוביל לשום מקום למעט שבדרכו יש את השירותים. 

המוזיאון מצומצם בשטחו ויש להניח שיבוא היום ויהיה צורך להרחיבו. הקישוט הפיסולי החיצוני שמבחוץ, שעוטף את הבניין למעשה ימנע או יקשה בעתיד את הרחבתו. 

לדעתי, אדריכלות מייצרת נפחים, חללים ומרחבים פתוחים וסגורים. אדריכלות מייצרת נפחים וסביבה שנמצאת בין נפחים וחללים אחרים. במוזיאון העיצוב שבחולון הנפח החיצוני, לא אולמות התצוגה, הוא זה שמעניין. התהליך שהמבקר עובר עד שהוא דורך בתוך המוזיאון, הוא החלק המעניין ביותר, שם יש את האקטיביות הדקורטיבית הזורמת. אדריכלות צריכה ליצור נפחים שבהם המעטפת יוצרת את גבולות החלל הפנימי, כאן המעטפת היא אורנמנטציה ואינה מגדירה בגיאומטריה שלה את החללים הפנימיים, שהם כאמור מלבניים. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האנרגיה וההתלהבות של המתבונן מתבזבזת בחוץ. במרחב החיצוני אין תחרות, המוזיאון מוביל. בשני חללי התצוגה הפנימיים, לא תהיה תחרות בין האדריכלות לעבודות האומנות שיוצגו וטוב שכך. הנפחים הבנאליים משאירים, בניגוד להרבה מוזיאונים מפורסמים אחרים, את כל תשומת הלב העיקרית לעבודות האומנות. אבל ולמרות זאת, אנחנו מצפים שהפנימיות תהיה המשך לחיצוניות או לפחות תרמוז לנו מה באמת קורה בחוץ. יש כאן דיסוננס, כשאנו נמצאים בתוך המוזיאון, יש הרגשה שאנחנו נמצאים לא באותו מבנה שראינו בחוץ.

 

 

אופן הצגת העבודות באולמות אלו חשובה ביותר, כרגע אין סדר מסוים בשלביות תנועת המבקר בחללים אלו, אין היררכיה הגיונית וחייב להיות קשר בין גודל העבודות לחלל שבו הן מוצגות. בתערוכה הנוכחית באולם הגדול, העבודות מוצגות כאילו הייתה זו חנות למכירת גאג'טים.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ברור לכל מביט כי הצבעיים האנרגטיים נוגעים בו וברגשותיו, ברור לכל הולך רגל,  שהמבנה הזה מוגדר כלפי חוץ בצורה אורגאנית ותזזיתית מעניינת. לעומת זאת, מה שקורה בחללים הפנימיים לא קשור למעטפתיות של המבנה ומעט מאכזבים.

צילומים: יוסי מטלון

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • באנדר  ביום מרץ 8, 2010 בשעה 11:50 am

    ניסחת מה שהפריע לי במבנה.
    לי הוא הזכיר את הסרטים הציבעונים שמדביקים על ספרים בתור קישוט. כמותם הוא קישוטי ולא משרת .
    מטרה. אין לו שום קשר לסביבה

  • שרון רז  ביום מרץ 8, 2010 בשעה 9:33 pm

    מאכזב מאוד לקרוא על זה, לא הייתי שם, אבל אני מאמין לך והסקירה כאן טובה וקולעת, אם זה באמת כך הרי שזה בניין מוזיאון, לא בלתי סטנדרטי, עם פסלים מעליו, ולכן לא משהו שאמור להיות ארכיטקטורה מבריקה, חבל מאוד

  • מיכל עלמה  ביום מרץ 9, 2010 בשעה 8:27 am

    הצורה החיצונית של המבנה בנויה מבחינה רעיונית דידקטית כמעטפת = אריזה = עיצוב המוצר
    גם מזכירה מבנים של ביתני גני התערוכה מלפני שני עשורים.

  • יוסי  ביום מרץ 9, 2010 בשעה 6:23 pm

    באנדר – גם אני הרגשתי ממש לא נוח בפנים, זה היה נראה כאילו "עבדו" עלינו. ראינו משהו, נכנסנו ונתנו לנו משהו אחר.

    שרון – תן קפיצה לשם.

    מיכל עלמה – האדריכלות הפוסט-מודרנית של המאה הקודמת היא
    אדריכלות שמצדיעה לקישוט, לדקורציה ומצטטת רבות.לכן היא נזנחה.
    אם יש כאן ציטוטים מביתני גני התערוכה, אז למה צריך אותם?
    אולי נזכיר את האדריכל המפורסם הפוסט-מודרני , מייקל גרייבס, שעטף כמעט את כל בנייניו כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת בקישוטים כאילו היו הם קופסת מתנה.
    אצל מייקל גרייבס היה קשר בין הפנים לחוץ, החומרים היו דומים, הארטיקיולאציה דומה והמורכבות התכנונית היתה דומה.

  • טניה טל  ביום מרץ 10, 2010 בשעה 10:02 am

    שרון – אל תאמין לכל מה שאתה קורא. אין טוב כמבט עיניים. היופי והחדשנות של המבנה טמונה במה שאתה מכנה "פסלים". רצועות הקורטן העוטפות את המבנה אינן פסלים ולא נמצאות שם רק לנוי אלא חלק פרקטי אינטגרלי של המבנה עצמו. רצועות אלה תומכות במבנה ומחזיקות אותו מעל הקרקע. שתי הגלריות אינן נמצאות באותו המבנה, אלא בשני מבנים שונים. הגלריה העליונה אף נמצאת במבנה שמורם מהאדמה. הרצועות הן התומכות. אין למבנה ולו קורה או עמוד תומך אחד. הרצועות מאחדות ומחזיקות את המבנה באויר, גורמות לו להיות מקשה אחת ונותנות את החוויה המדהימה של המשכיות, של אין סופיות.

  • יוסי  ביום מרץ 11, 2010 בשעה 1:55 am

    היי שרון – צודקת טניה טל.
    בקר שם ותחוש בעצמך.אדריכלות זה לא סליל בד צהעוני שעוטף מתנת יום הולדת וזה מה שרואים, השאר זה כמו שתשאל אותי כמה ברזל יש בתקרה או בעמודים, מי רואה את זה?!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: