אדריכלות וקולנוע – מוניו גיתאי-וינרויב ועמוס גיתאי

אדריכל מוניו גיתאי וינרויב היה אדריכל שעשה הרבה אך התפרסם מעט. אופיו השקט ובנייניו המדודים שיצרו קומפוזיציות שקטות לא הגיעו לידי פרסום נרחב בארץ. בנו, איש הקולנוע, עמוס גיתאי פתח אתמול (יום שישי, 15.05.2009), במוזיאון תל אביב לאומנות, בשנת מאה השנים להולדתו של אביו, תערוכה מרתקת, מעניינת משולבת שכבר הוצגה במינכן, תערוכה מעולה של אב ובן, אדריכלות וקולנוע, דיאלוג בין אדם לאדם ובין אדם לסביבתו.

 

 

טקס פתיחת התערוכה "אדריכלות וקולנוע – מוניו גיתאי-וינרויב ועמוס גיתאי" במוזיאון תל אביב. צילום: יוסי מטלון

 

 

אוצר התערוכה , הפרופסור וינפריד נרדינגר ועמוס גיתאי בפתיחת התערוכה במוזיאון תל אביב, צילום: יוסי מטלון

 

אוצר התערוכה , הפרופסור וינפריד נרדינגר, אמר כי:  "האב מייצג את הגשמתו האדריכלית של הרעיון הציוני במולדת החדשה בפלסטינה, בעוד הבן מאיר בסרטיו את התוצאות על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבט פוסט-ציונית". הבן שלמד אדריכלות אבל החליט לעסוק בקולנוע, הפך להיות סוכן הזיכרון של האב. ". אני, בנו, שקיבלתי הכשרה כארכיטקט, פועל כקולנוען בסביבה החזותית שהדור של אבי ייצר ורואה בה רקע לסרטי", אמר בענווה, הבן עמוס גיתאי.

 

עמוס גיתאי מסביר: "מלבישים על אבי ציונות, וזה מוגזם בעיני. אם היטלר לא היה עולה לשלטון, מוניו היה שמח להמשיך לעבוד אצל מיס ון דר רוהה בברלין. בניגוד לאמי, אפרתיה, שהייתה בשר מבשרה של הציונות, ממשפחה שרצתה להקים כאן חברה חדשה – אבי נמלט על נפשו לכאן בלית ברירה. הוא נאלץ להמציא סביבת חיים חדשה ולבנות בתרבות החומרית הדלה בארץ את הארכיטקטורה העילאית שלמד אצל מיס. מוניו היה אימיגרנט עד יומו האחרון. אסתט, מנומס, אנדרסטייטד, זר למקום. הוא היה חבר בשומר הצעיר בנעוריו ועניין אותו לבוא לארץ ישראל, אבל הוא לא היה ציוני פעיל. כל האמירות הדיכוטומיות האלה, ציוני, פוסט-ציוני, הן כלליות וכבר לא רלוונטיות כיום. רוב הישראלים היום לא באו לישראל בגלל אידיאולוגיה".

 

מודל בתערוכה של בלוק טיפוס T רמת הדר, חיפה 1959-64

 

 

בלוק מטיפוס T רמת הדר, חיפה 1959-64, צילום: גבריאלה בזיליקו

 

מודל בתערוכה של בלוק טיפוס T רמת הדר, חיפה, 1959-64

 

אדריכל מוניו גיתאי-וינרויב ועמוס גיתאי

אדריכל מוניו וינרויב (1909-1970) נולד בפולין ולמד בבית ספר הבאוהאוס בדסאו ובברלין. ב-1934 היגר לארץ ישראל והשתקע בחיפה. במשך 22 שנים, מ-1937 ועד 1959, היה שותף לאדריכל אל מנספלד (1912-2004), מהשותפויות הפוריות באדריכלות בישראל.  לאחר פירוק המשרד המשיך כאדריכל עצמאי. במשך שנים, משנות ה-50 ועד למותו, לימד בטכניון.  

 

האדריכלות של  וינרוב מפתיעה בפשטותה הנפחית הפרופורציונאלית  ובחוכמת פתרון בעיות טכניות. המבנים שלו נועדו לשימוש פונקציונאלי, ללא פס או קו, שאין בו שימוש, ללא צעקה ראוותנית. אלו מבנים מנומסים עם הרבה מחשבה לצרכי האדם והחברה, פונקציונאליות הומניסטית. הוא דאג לרווחה של המשתמש ביחד עם רווחת הסביבה עם הבניין החדש. בניגוד לאריך מנדלסון שהעריץ סיבובים דרמטיים, בניגוד לחסידי לה-קורבוזיה הוא העדיף פתרונות פרגמטיים וזויות ישרות. אפילו המרפסות היו חלק מהנפחים ולא הזדקרו אל מחוצה להם וזאת בכדי לא לפגוע בגיאומטריה הפשוטה ולא ליצור עומס לא רצוי.

 

 

כשרואים את המבנים התמימים שמוצגים בתערוכה, מתגעגעים לעבר הטהור המנותק מספקולציות נדלניו"ת, כשרואים את שיטת השרטוט של המבנים, הנייר, העפרון, המידות וצורת התקשורת הארכיטקטונית, מתחילים להבין את הנזק שהמחשב עושה לאלמנטים האנושיים שלמענם בונים מבנים. התערוכה מעוררת רגשות של נוסטאלגיה, אמוציות חיוביות שהיו בעבר ובעיקר רצון לבנות אדריכלות נקייה, אמיתית וטהורה. חבל מאוד שחלק מהמבנים הושחתו, על אחרים נבנו תוספות מוזרות ולחלקם נעשו ניתוחים כירורגיים שפגעו באופיים האמין של המבנים של אדריכל וינרוב.

 

 

 

שכונת ועד הכרמל, חיפה 1951-53, תכנית.

 

 

בנין בשיכון לדוגמא, רמת אביב, 1959

 

מוניו וינרויב (שעיברת את שמו לגיתאי כמה שנים לפני מותו) דגל בעקרן "האובייקטיביות החדשה",  זרם של פונקצינאליזם לא סנטימנטאלי. כישוריו לפתור בעיות ארכיטקטוניות יצרו שקט צורני, שלווה ארכיטקטונית. אדריכל וינרויב ידע לחבר מישור למישור, חומר לחומר ולכן בניניו נראים מושלמים. הכול נעשה באיפוק פונקציונאלי, איפוק חומרי ואישי.  הוא לא הפגין צורך להציג יומרנות אישית, הוא לא רצה להיות כוכב.

 

מודל מהתערוכה של מבנה לשכת המס של ההסתדרות, קרית אליהו, חיפה 1960-64

 

 

מודל מהתערוכה של יד לבנים, קריית-חיים, קיר הזיכרון 1952-56

מודל מהתערוכה של הצעה לתכנון יד-ושם ירושלים, 1947

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • בתור דיירת  ביום מאי 16, 2009 בשעה 10:51 pm

    בניין מגעיל ולא נעים
    מה זו האידאליזציה שעושים לבניינים המכוערים בחיפה….

    אשרי שאני כבר ירושלמית

  • Moshe  ביום ספטמבר 30, 2012 בשעה 9:37 am

    את מודעת לכך שבעבר בנו בשביל פרקטיקה ולא בשביל יופי, הרי אף אחד לא בנה לאחר שעבר לימודי אדריכלות, בנו בצורה פרקטית ויעילה, תסתכלי בשכונת מוסררה בירושלים, אין הרבה הבדל, ירושלים לא כזו נוצצת כמו שאת מנסה לתאר. עם זאת, העיר היפה בישראל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: