אדריכלית הורסת

 

אדריכלות זה מקצוע שעיקר תוכנו הוא בניה חדשה. לפעמים יש צורך להרוס בדרך גם חלקים שכדאי לשמר, לדעתי צריך להשתדל לשמר אלמנטים איכותיים. שותפתי ג'ניפר (שם שונה מטעמי דיסקרטיות) חשבה אחרת. היא הייתה שותפה שלי לפרויקט אחד בלבד. כמוני, היא גרה בניו יורק, סטודנטית צעירה לאדריכלות שהציגה את עצמה כאדריכלית מנוסה. ביחד עבדנו על תכנון בית פרטי ענק לזוג יאפי, צעיר ומבוסס מאוד שחי ב -Up State New York. כמו בכל שותפות, ואפילו אם היא רק לפרויקט אחד, יש גם כאן צורך להתפשר במקומות מסוימים. התפשרתי ונתתי לאירועים לזרום.

 

ג'ניפר שותפתי, הייתה בחורה נאה מאוד. בנויה לתפארת, מרשימה מאוד בנוכחותה והחלטית בדבריה, היה קשה מאוד להתעלם מהימצאותה הפיזית והוורבלית. הכרתי אותה בבית ספר לאדריכלות, שם היא למדה לתואר ראשון ואני לתואר שני. אמה הייתה יהודיה, לכן היא ניסתה באמצעותי לברר פרטים אודות היהדות שהייתה מאוד רחוקה ממנה, אביה היה קתולי ממוצא אירי. 

 

השיחות בנושאים הקשורים לחשיפת היהדות, גלשו מהר מאוד לאדריכלות ואז היא ביקשה ממני שנעבוד ביחד על פרויקט מרתק ומעניין שנפל לחיקה, פרויקט מסקרן במהותו ובמאפייניו האנושיים. לי היה יותר ניסיון מקצועי מאשר לה, כי תוך כדי לימודים לתואר שני עבדתי במשרד אדריכלים בולט במנהטן. מהר מאוד נושאי שיחתנו היו אך ורק סביב הזרמים השונים באדריכלות והפרויקט העכשווי הזה. בשיחותינו, לא פסחנו על הזוג הצעיר שעבורם תכננו את הבית היקר הזה. 

 

לא הייתי צריך לעשות עבודה שיווקית ויחסי ציבור. זה היה החלק החזק של ג'ניפר. היא הביאה את הפרויקט, היא הסתדרה טוב מאוד עם ד"ר דייב וריקי ווינטון (שמות שונו מטעמי דיסקרטיות), בעלי הבית. נראה לי כי הם שוחחו במבטים ולא במילים. היא קבעה את הפגישות איתם וסדרה את לוחות הזמנים. אני הייתי האדריכל המתכנן והמשרטט. היא הסבירה את אשר החלטתנו ואני עשיתי, היא ניהלה דיאלוג בעיקר עם דייב שהיה רופא כירורג צעיר ומבטיח, נאה ומצליח מאוד. ריקי אשת הדוקטור, הייתה המנהלת השיווקית של חברת יבוא-ויצוא השייכת לסבא.  

 

לא פעם ג'ניפר סיפרה לי אודות ד"ר דייב וכישוריו הרבים. ריקי אשתו,  הייתה תמיד ברקע ודעותיה לא נלקחו בחשבון על ידי שותפתי, היא דאגה להזכיר תכופות כי חשוב לבצע מה שדייב רוצה, "כי הוא משלם", כך הצדיקה את עצמה מפעם לפעם. מניסיוני, כבר אז ידעתי כי ברוב המקרים ל"בעלת הבית"  יש הרבה מה לומר ו"בעל הבית" יושב בצד ומגיב מידי פעם, בעיקר בביקורת דה-קונסטרוקטיבית. 

 

ככל שהתקדם הפרויקט, הפגישות עם דייב וריקי נעשו תכופות יותר. דייב שלט בחומר וג'ניפר דאגה לידע רק אותו בכל הקשור לשינוים והתקדמות הפרויקט. לפתע ריקי הפסיקה לקחת חלק בפגישות, חשבתי כי היא עסוקה מאוד בניהול עסקיה. לעיתים רחוקות התייעצנו עם ריקי, זה היה בעיקר בכל מה שקשור לצבעים.

 

לפעמים נשארנו שם שעות רבות ונאלצנו לחזור העירה, למנהטן, בשעה מאוחרת מאוד. באחת הפגישות שבהם ריקי לא הייתה נוכחת, דייב הציע: "תישארו לישון אצלנו!". הבית הישן שלהם לא היה קטן, שבעה חדרי שינה המתפזרים על שלוש קומות, שירותים צמודים לכל חדר ומרתף ענק שבו שיחקו טניס שולחן וביליארד. "ריקי טסה לפגישת עסקים בסין ותחזור בעוד שבוע, משעמם לי לבד" אמר, ציווה בעל הבית, הרופא האמביציוזי. אני רציתי מאוד לחזור לביתי במנהטן כי היו לי עבודות להכין, אבל שותפתי ג'ניפר התעקשה להישאר. לא עזרו כל תחנוני, גם כאן הייתי חייב לוותר לשותפתי המקצועית. 

 

אני ישנתי בחדר אחד, שטיח מקיר לקיר, ג'קוזי, אסלה מפוארת וכיורי "קוריאן" לבנים. הייתי עייף, תשוש. אני נהגתי לשם וגם בכל הפגישה רשמתי את כל הערות הקשורות לפרויקט. ננעלתי שם עד הבוקר. ציפיתי לשקט, אבל להפתעתי הלילה לא עבר מהר, לא נרדמתי. הרעש שבקע מהחדר שבו ישנה שותפתי לא יכול היה להסתיר את מה שהתרחש שם.  דלת החדר של ג'ניפר נפתחה ונסגרה מספר פעמים במשך הלילה, הקולות שבקעו משם והצחקוקים הבלתי פוסקים לא אפשרו לי להירדם, האנחות ציירו בפני תמונה ריאליסטית.

 

בבוקר שניהם נראו מותשים, כאילו היו ערים כל הלילה. ללא התמהמהות יתרה חזרנו למנהטן, אני נהגתי וג'ניפר ישנה כל הדרך. היה שקט סוער ברכב. הרגשתי כמו נהג מונית. אחרי הלילה הזה יצא לנו להיות שם עוד מספר פעמים ולהפתעתי, או שכבר הבנתי משהו, ריקי נעלמה "בנסיעות שלה", היא כבר לא השתתפה בפגישות תאום התכנון של הבית שלה. 

 

לאחר מספר שבועות ג'ניפר שותפתי הציעה לי להישאר בעיר כי "חבל ששנינו נבזבז את זמננו היקר מאוד". בכובד ראש וברצינות תיאטרלית, היא הציעה לנסוע לבדה לכל הפגישות עם ד"ר דייב ווינטון. חששתי לפרויקט, "אני אעדכן אותך", ניסתה להרגיע אותי. טוב, התפשרתי, וויתרתי והסכמתי להישאר בעיר, תכננתי את הבית ב"שלט רחוק" עד לקבלת היתר בנייה. 

 

לאחר קבלת ההיתר ובחירת הקבלנים הודיעה לי ג'ניפר שותפתי שהיא רוצה לפקח על העבודה לבדה.  "אל דאגה" אמרה לי "נשלם לך וניתן לך גם בונוס מכובד עבור העבודה המסורה שלך". היא הוסיפה: "אני עוברת לגור עם דייב". "מה? מה?" שאלתי, בחנתי, שיחקתי כאילו הופתעתי. "כן" אמרה ג'ניפר, "ריקי עזבה ואני עוברת לגור עם דייב, אני אוהבת אותו והוא מושלם עבורי". 

 

אני חשבתי שתפקידו של האדריכל לבנות כמה שיותר ולהרוס כמה שפחות. 

 

חשיפת יתר בשירותים

 

זוג קליינטים שלי ביקש בשקט, בצניעות שאעשה להם טובה. אמרתי להם שאני לשרותם. "זהו", הם השיבו, זוג אחד אמר לי: "יש לנו בעיה בשירותים", הם עצרו לרגע והמשיכו, "אנחנו רוצים לסגור את השירותים, זה לא נעים לנו".

 

עוד לפני שביקרתי בדירה שהם רכשו, הבנתי שהם לא רוצים לסבול מ"חשיפת יתר" שבחדר ההורים, היה ברור לי כי השירותים חשופים, פתוחים, הצגה. כל מה שנעשה ליד הכיור, האסלה או האמבטיה חשוף כאילו אנחנו נמצאים בחלון הראווה של איזה חנות לכלים סניטאריים. אין הפרדה בין חדר השינה, שלו יש איכויות מיוחדות, לבין האסלה, לכיור ולאמבטיה.

 

אני לא מבין את אלו שהרסו קיר והפכו את חדר השינה שלהם וחדר האמבטיה לחדר אחד גדול, להצגה, מה זה? צימר? אולי מידי פעם בצימר או בבית-מלון זה משפר משהו, אבל כל יום?! הרעיון הזה של קידוש האסלה והאדרתה, נראה לי , במילים עדינות ממש לא אטרקטיבי ולא סקסי. זה לבטח לא משפר את הזוגיות וההצהרה העיצובית הנלווית לכך לא משאירה קצת פרטיות ולבטח לא משבחת את היחסים בחדר השינה. לחדר השינה יש לתת תשומת לב מיוחדת. דרך אגב, רצוי להוציא גם את הטלוויזיה משם.

 

קורה שבני הזוג קמים משנתם בשעות שונות, לכל אחד יש את השעה שלו ואם הכול פתוח, ברור שרועש בכל מקום. כל אחד צריך פרטיות, פינה של עצמו ובייחודיות, לא צריך לראות את הכול. אין סיבה לוותר על זה רק בכדי לומר ש"אנחנו זורמים עם האופנה". יש חומרים ושיטות לפתיחת החלל והרחבתו, יש דרך ליצור הרגשה של מרחב רחב מבלי לפגוע בפרטיות האינטימית.

 

חובה לזכור כי אנחנו יוצרים את הסביבה עבורנו ולא היועצים הטרדניים לסוגיהם. אני מציע שאת הארוטיקה והרומנטיקה נראה ונעשה במקום המיועד לכך ולא ליד האסלה, אחרי הכול, אנחנו לא גרים באיזה מועדון או פאב, והרי ידוע לכל ששם השירותים מאוד פופולאריים.

 

 

פסח, אביב וחרות