בשעה שבתל אביב-יפו הרסו מבנה מוצלח כדוגמת תיאטרון "הבימה", חושבים לשנות מבנה מוצלח אחר, את "היכל התרבות", מניו יורק ועד לונדון מתלבטים אם להרוס פרויקט מגורים נכשל, חושבים פתוח ושואלים, בפרטיות ובעיתונות, מה חשוב ורצוי לעשות? האם רצוי להשאיר או להרוס? בוחנים את האפשרות להשאיר עומד וקיים משהו שנבנה על ידי אדריכלי העבר בכדי שמתכנני העתיד ילמדו מה לא לעשות ואיך אפשר לשפר את הקיים ללא מהפכות אדריכליות.
את פרויקט המגורים Robin Hood Gardens שממוקם במזרח לונדון, תוכנן על ידי האדריכלים הבריטים Alison and Peter Smithson ונבנה בשנת 1968, רוצים להרוס. האדריכלים הללו, שנחשבו כהרפתקנים לתקופתם, תכננו בסגנון שהיה נפוץ אז בעולם ובייחוד בלונדון, הסגנון הברוטאליסטי. הריסתו תחשב כ"הלם אורבאני" ובמקומו יקומו קומפלקסים חדשים למגורים עדכניים.
הממשלה הבריטית רוצה להרוס את הקומפלקס הזה ובהפתעה גמורה, יש כאלו שמאמצים אידיאולוגיה אחרת. האדריכלים המבוגרים רוצים למחוק את מה שהם עשו, לברוח מיצירותיהם. דווקא הצעירים, כולל האדריכלית הדה-קונסטרוקטיבית זהה חדיד, רוצים לשמור ולשמר. הם חושבים שפרויקטים צריכים לעבור מדור לדור בעזרת התאמות שונות, בכדי שבעתיד ילמדו מההיסטוריה ולא יצטרכו להמציא אותה. לדעת רבים, אפשר לשמר את החיובי של אז ולחבר אליו את החיובי של היום.
מבקר האדריכלות מהניו יורק טיימס, Nicolai Ouroussoff, מתאר את הפרויקט במילים קודרות. הגישה אליו נוראה, הדרכים במצב גרוע והמבנה האפרורי והקשה הזה נותן הרגשה קשה מאוד עוד לפני שאתה מתקרב אליו. מעליות שאינן עובדות, חדרי מדרגות ללא מעט אוויר, חללים קלאוסטרופוביים וקיר באמצע גרמי המדרגות שנותן לך הרגשה שעוד מעט מישהו ישדוד אותך לאור היום, לא מוסיפים מחשבות אופטימיות אודות הסביבה הזאת. לדעתו, יש במבנה גם פרטים ארכיטקטוניים מוצלחים מאוד וסידור דירות מעניין. בכדי לראות את החיובי, הוא טוען, צריך ללמוד ולדעת איך בוחנים ומביטים במבנה איכותי. אלמנטים חיוביים אלו יכולים אולי למנוע את הריסת הקומפלקס הזה ושימורו על ידי הפיכת המקום ליותר אנושי ובטוח. לדעתו, אדריכל יצירתי שיגשר בין חדש לישן יוכל להפוך את המקום לחוויה חיובית מבלי להרוס ולהתחיל את הבניה מבראשית. הוא מוסיף וכותב כי להריסת המבנה יש בעיות של אתיקה וההשפעה הכוללת של הריסה ובניה מחודשת, כוללת בתוכה נזקים עתידיים לסביבה.
כמו תמיד, יש חשש בהריסת העבר, העתיד לא תמיד מבטיח טוב יותר. פתרון אדריכלי שיאמץ את הטוב מהקיים ויחבר אותו אל הטוב והמוצלח העכשווי יוכל לעצב סביבה בריאה יותר שתגרום גם לחברה האנושית להיות בריאה ומוצלחת. חיבור של עבר ועתיד יכול לתת לאדם ולסביבה הרגשה של המשכיות ושייכות למקום.
מקור צילומים: NYT
יוסי מטלון - רשמים ומחשבות - Archinote's Blog 
תגובות
לו יהיא בארצנו גישה פוזיבית שאינה הורסת טוטאלית אבל, משלבת בין הנמצא לנבנה.
האם זאהה חדיד הייתה מוכנה לגור שם? האם הייתם תומכים בשיקום ושימור של כיכר אתרים או כיכר דיזנגוף (כמו שהן היום)? זה לא חוכמה לשמר את רק את הזוועות בשולי העיר…
נראה לי שלפחות אני נמצא רחוק מהעמדה שתיארת – אולי בגלל שקשה למצוא אוזן קשבת לשימור מבנים בעלי ערך היסטורי ברור, קשה (לי לפחות) לחשוב על שימור של מבנים "לא טובים".
אבל כמו שאמר קורבוזייה: "ארכיטקטורה או מהפכה – אפשר לעצור את המהפכה" (או משהו כזה)
יאיר – יש מחיר להריסה טוטאלית ויש מחיר לבניה חדשה וגם, יש מחיר לנסיון לחבר בין ישן וחדש.
צריך לבחון את שתי האפשרויות ולא לרוץ מיד להריסה.
את כיכר דיזנגוף בלתי אפשרי לשקם, לכן יש להרוס מה שיש שם ו"להוריד את הכיכר לעם".
בכיכר אתרים – עד כמה שאני יודע, לא בחנו אפשרויות של שילוב ישן עם חדש וכמדומני, בכדי לפתוח את השדרה לים, צריך להרוס מה שעומד בדרך.
כשאפשר, צריך לחדש מבנים קיימים ולשפר אותם. הקלות הבלתי נסבלת של ההרס היא מכה לסביבה. כולם יודעים כמה רעים הם כלים חד פעמיים, אז על אחת כמה וכמה בתים.
נכון – ודאי שצריך לשמר ולשפר כשאפשר – אבל זה לא חוכמה ללכת אל הפרברים הלא-כל-כך-אטרקטיביים, ולהגיד ששם נשמר.
בואו ניקח לדוגמה את שיכוני שמואל הנביא, או רחוב אולסוונגר בירושלים. בלוקים מגעילים (שמואל הנביא) וענקיים (אולסוונגר). אילו היתה לי האפשרות הייתי הולך והורס את הבניינים האלו במו ידי. אילו מישהו היה בא אלי ואומר שחבל, ושנשאיר לדורות הבאים תמרור אזהרה איך לא לעשות, הייתי עונה לו שכל המבנים לשימור שנהרסים יום יום, יחד עם מגדלי הפאר שקמים על חורבותיהם – הם תמרור האזהרה.
אם להיות פחות בוטה, אז העדיפות היא בעיניי לשמר מבנים בעלי ערך תרבותי רב, ורק אחר-כך מבנים שערכם נמוך. מבנים שערכם התרבותי "שלילי", צריך להרוס.