ארכיון חודשי: מרץ 2009

אדריכלות בשרות הקריקטוריסט

 

אדריכלות "גנרית", איור: ערן וולקובסקי

 

לעיתים קרובות מבנים מסוימים מוצאים את עצמם כחלק מקריקטורות פוליטיות/חברתיות, כשליח ורקע למחאה חזותית. הקריקטורה מצרפת את הבניין לאדם, גוף פוליטי/ממשלתי, לתפקיד או למצב חברתי כלשהוא תוך כדי הבלטה מופרזת של פרטים מסוימים. הפרטים הללו הם שמאפיינים את עוצמתו של המבנה או את נקודות התורפה שבו. המטרה היא ליצור מסר, לעורר פרובוקציה, להצחיק, לגרות או לעורר ביקורת אצל המביט והבוחן את הקריקטורה. איכות הקריקטורה גבוהה יותר ככל שההשפעה שלה על המתבונן, מהירה, עוצמתית ובלתי נשכחת.

לרוב, הקריקטורה מאמצת מבני ציבור ממשלתיים או נקודות ציון בולטות במרחבים ציבוריים, מעוררי מחלוקת רב-תרבותית. ישנם אדריכלים ש"מתמחים" ביצירת נקודות ציון אורבאניות, בעיצוב מונומנטים שיבחרו כמקום בולט באופיו ובמסר הקולני והצורני שהוא מוסיף לסביבה. במקרים אחרים, נבחרים מבנים "גנריים" חסרי הגדרה ייחודית המוכרים לכל והפזורים בכל מקום אפשרי. אלו מבנים שאינם אייקונים אדריכליים או פוליטיים אבל יש להם אופי בקונטקסט אורבאני או פרברי שמתאר מצב חברתי/פוליטי שיכול לשמש רקע לקריקטורה שהאדם הפוליטי נמצא במרכזה. למאייר צריכה להיות הרגישות החברתית /פוליטית בכדי שהוא יהיה מסוגל לאתר את המבנה הראוי למסר שבקריקטורה. 

 

אדריכלות "לוקאלית", איור: ערן וולקובסקי

 

תאטרון "הבימה", איור: בידרמן

 

מבני ציבור משמשים כסוכנים של הקריקטוריסט. מבנים המשאירים את רישומם בזיכרון הקולקטיבי של האדם ומאופיינים על ידי גיאומטריה פשוטה, כוחנית וברורה, כדוגמת מגדל המטכ"ל, נבחרים כמבנים נוחים לקריקטורות. מבנים תקשורתיים שיכולים לעבור תהליך של דיס-פרופורציה ועיוות פיזי שיעבוד בהרמוניה עם ההגזמה הפוליטית/חברתית, נבחרים לשמש כרקע למסר תרבותי. נקודות ציון בולטות כדוגמת מגדלי עזריאלי, משמשות כרקע לביקורת של גוף פוליטי/עירוני או בעלי הון.

מגדל המטכ"ל, אדריכל: יסקי-סיון צילום: יוסי מטלון

 

 

מגדל המטכ"ל, איור: בידרמן

 

מגדל המטכ"ל: איור: דן אלון

 

הקריקטוריסט מזריק לתוך עבודותיו חוויות אישיות או קבוצתיות שנרשמו בזיכרונו, הוא למעשה משמש כמראה לאומית, כפובליציסט ללא מילים שיש לו כוח פוליטי/חברתי. הקריקטוריסט הוא למעשה משמש כאחד שמעצב תדמית, בכוחו להציג לכל את הסביבה הפיזית של האזרח, בכוחו להראות מבנים המייצגים גישה ותפקיד לחיוב ולשלילה. בבחינה רחבה יותר, נראה כי הקריקטוריסטים קיבצו ארכיטיפים שמאפיינים את המרחב הבנוי והפתוח והם מוצגים בצורה חזרתית על ידי הקריקטוריסטים ובמצבים שונים.

מבנים שמקשרים ומחברים בין זיכרון קולקטיבי, דפוסי התנהגות ומצב פוליטי/חברתי נבחרים לככב כ"שומר מסך" לקריקטורה מוצלחת. מבנים אלו נבחרים בגלל היותם חלק מתרבות, חלק מקונטקסט אנושי ומצב סביבתי מוכר. המבנים הנבחרים, לטוב ולרע, מצטלמים היטב במחשב האנושי ומשמשים ככליביטוי להבעת עמדה ודעה אישית. למרות כוחה של הקריקטורה, אין ספק כי המבנים הללו היו צריכים לרכוש לעצמם אהדה/שנאה או מוכרות על ידי ההמונים זמן רב לפני אימוצם על ידי הקריקטוריסט.

כור גרעיני, איור: מישל קישקה

כור גרעיני, איור: ערן וולקובסקי

לא למהפכה אדריכלית

 
 

בשעה שבתל אביב-יפו הרסו מבנה מוצלח כדוגמת תיאטרון "הבימה", חושבים לשנות מבנה מוצלח אחר, את "היכל התרבות", מניו יורק ועד לונדון מתלבטים אם להרוס פרויקט מגורים נכשל, חושבים פתוח ושואלים, בפרטיות ובעיתונות, מה חשוב ורצוי לעשות? האם רצוי להשאיר או להרוס? בוחנים את האפשרות להשאיר עומד וקיים משהו שנבנה על ידי אדריכלי העבר בכדי שמתכנני העתיד ילמדו מה לא לעשות ואיך אפשר לשפר את הקיים ללא מהפכות אדריכליות.  

 

את פרויקט המגורים Robin Hood Gardens  שממוקם במזרח לונדון, תוכנן על ידי האדריכלים הבריטים Alison and Peter Smithson ונבנה בשנת 1968, רוצים להרוס. האדריכלים הללו, שנחשבו כהרפתקנים לתקופתם, תכננו בסגנון שהיה נפוץ אז בעולם ובייחוד בלונדון, הסגנון הברוטאליסטי. הריסתו תחשב כ"הלם אורבאני" ובמקומו יקומו קומפלקסים חדשים למגורים עדכניים. 

 

 

הממשלה הבריטית רוצה להרוס את הקומפלקס הזה ובהפתעה גמורה, יש כאלו שמאמצים אידיאולוגיה אחרת. האדריכלים המבוגרים רוצים למחוק את מה שהם עשו, לברוח מיצירותיהם. דווקא הצעירים, כולל האדריכלית הדה-קונסטרוקטיבית זהה חדיד, רוצים לשמור ולשמר. הם חושבים שפרויקטים צריכים לעבור מדור לדור בעזרת התאמות שונות, בכדי שבעתיד ילמדו מההיסטוריה ולא יצטרכו להמציא אותה. לדעת רבים, אפשר לשמר את החיובי של אז ולחבר אליו את החיובי של היום.  

 

מבקר האדריכלות מהניו יורק טיימס, Nicolai Ouroussoff, מתאר את הפרויקט במילים קודרות. הגישה אליו נוראה, הדרכים במצב גרוע והמבנה האפרורי והקשה הזה נותן הרגשה קשה מאוד עוד לפני שאתה מתקרב אליו. מעליות שאינן עובדות, חדרי מדרגות ללא מעט אוויר, חללים קלאוסטרופוביים וקיר באמצע גרמי המדרגות שנותן לך הרגשה שעוד מעט מישהו ישדוד אותך לאור היום, לא מוסיפים מחשבות אופטימיות אודות הסביבה הזאת. לדעתו, יש במבנה גם פרטים ארכיטקטוניים מוצלחים מאוד וסידור דירות מעניין. בכדי לראות את החיובי, הוא טוען, צריך ללמוד ולדעת איך בוחנים ומביטים במבנה איכותי. אלמנטים חיוביים אלו יכולים אולי למנוע את הריסת הקומפלקס הזה ושימורו על ידי הפיכת המקום ליותר אנושי ובטוח. לדעתו, אדריכל יצירתי שיגשר בין חדש לישן יוכל להפוך את המקום לחוויה חיובית מבלי להרוס ולהתחיל את הבניה מבראשית. הוא מוסיף וכותב כי להריסת המבנה יש בעיות של אתיקה וההשפעה הכוללת של הריסה ובניה מחודשת, כוללת בתוכה נזקים עתידיים לסביבה. 

 

כמו תמיד, יש חשש בהריסת העבר, העתיד לא תמיד מבטיח טוב יותר. פתרון אדריכלי שיאמץ את הטוב מהקיים ויחבר אותו אל הטוב והמוצלח העכשווי יוכל לעצב סביבה בריאה יותר שתגרום גם לחברה האנושית להיות בריאה ומוצלחת. חיבור של עבר ועתיד יכול לתת לאדם ולסביבה הרגשה של המשכיות ושייכות למקום.

מקור צילומים: NYT

ניגודים

מרכז פרס לשלום ביפו. אדריכל: מסימיליאנו פוקסס צילום: יוסי מטלון

מוזיאון העיצוב בחולון. אדריכל: רון ארד צילום: יוסי מטלון

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .

הבית של רוברט ונטורי ודניז סקוט בראון

 

צילום: NYT

 

, The Lieb House הוא בית חוף קטן שנבנה עבור משפחת Lieb בשנת 1969. המבנה תוכנן על ידי האדריכל רוברט ונטורי (Robert Venturi) ביחד עם אשתו האדריכלית דניז סקוט בראון  (Denise Scott Brown), ממייסדי וראשוני הסגנון הפוסט-מודרני וממחברי הספר "ללמוד מלאס וגאס". הוא התמחה במשרדם של לואיס קאן ואירו סארינן.

 

צילום: NYT

כמקובל בחברות קפיטליסטיות, השטח שבו עמד הבית נרכש על ידי משקיעים חדשים שרצו לבנות שם משהו גדול וחדש. בנדיבותם, במקום להרסו הם פנו לבנו של האדריכל והציעו לו את המבנה ללא תמורה. משפחת וונטורי פנתה לזוג ידידי המשפחה והציעו להם את המבנה. ארבעים שנים אחרי הקמתו, הבית ששטחו כ-150 מ"ר, נרכש תמורת 1$ בלבד על ידי הזוג  Robert Gotkin and Deborah Sarnoff. מחיר הרכישה הנמוך מנע את הריסת המבנה אבל לא מנע הוצאה כספית של 100,000$ עבור העברת הבית למקום אחר באמצעים שונים על ים והיבשה, מניו ג'רזי לניו יורק.

 

 

 

מבט מהצד. מקור: NYT

 

תכניות ומבט לחזית מקור: לא ידוע

 

 

 

מבט מהצד מקור: לא ידוע

 

הזוג שרכש את המבנה, חי כיום בבית אחר שעוצב על ידי האדריכל רוברט ונטורי ודניז סקוט בראון ומצפים להוסיף את המבנה הזה לאוסף הקטן שלהם. המבנה הועבר ביום שישי האחרון ל- Glen Cove , שבחוף הצפוני של לונג-איילנד שבניו יורק, ממקומו האורגינאלי שהיה  Barnegat Light שבמדינת ניו-ג'רזי.  במקומו החדש יתנו לו תשומת לב והערכה מחודשת. לבית הנוכחי שלהם שכאמור תוכנן על ידי ונטורי, יש צורה של סירה. הבית הנוסף שרכשו כעת, ידוע בעקבות מספר 9 ענק שנמצא בחזית הראשית שלו, וחלון בצורת סירת שייט בחזית הצדדית.

 

לאדריכל רוברט ונטורי שכיום הוא בן 83, יש זכויות רבות. בין היתר הוא קיבל פרסים רבים וגם את פרס פריצקר בשנת 1991. אדריכל ונטורי ביחד עם מספר רב של אדריכלים אחרים וסטודנטים לאדריכלות, הגיעו לראות את המחזה של העברת המבנה למקומו החדש. אדריכל ונטורי שמח שחבריו הצילו את המבנה הזה ואמר: "Architecture is the most fragile of mediums"       הוא הוסיף ואמר בעת העברת הבית כי    "You don't repaint a painting or change sculpture, but architecture often is demolished".

 

הבית וה-9 המפורסם. מקור:NYT

מיקום ראשוני של הבית

אדריכל רוברט ונטורי והבית שהוא תכנן. (NYT)

אדריכלות כצעצוע

 

מי מאתנו לא קיבל צעצוע "בית", מי מאיתנו לא בנה "בית" בילדותו, כמעט כולם. רובנו בנו בתים צעצועים מ"לגו", מחתיכות עץ, מקוביות סוכר, מקופסאות גפרורים או קופסאות שימורים. את כולנו לימדו איך נראה בית, בית מיתולוגי שלרובנו קשה, גם בבגרותנו, להשתחרר מהאימאג' הזה, מהבית הביתי הזה.

 

הרבה "אימאג'ים" נחרטו בזיכרונם של רבים, "אימאג'ים" שהוצגו לאדם הבוגר עוד בעת ילדותו. הגופים הללו והמסרים הכרוכים בהם נחרטו בזיכרון האישי ובזיכרון הקולקטיבי. לרוב ובעת מבחן, כאשר תשאל שאלה ספציפית, בוגרים מאותה שכבת גיל יענו בתשובה דומה לשאלה קולקטיבית. קשה מאוד להתנתק ממה שאמרו לנו בילדותנו, קשה להשתחרר מהציונים ליופי ואיכות שניתנו לעצמים (צעצועים) שהיו לנו בגיל הרך, רבים וטובים מתקשים להפריד בין הטוב של האתמול לטוב והאיכותי של היום והמחר. הבית שאותו ציירנו בילדותנו, הבית שבנינו בנעורינו לא נמחק מזיכרוננו, הבית הזה צף במחשבתנו בכל עת. בכדי לדמיין אחרת צריך לראות דברים אחרים, להיפרד מהצפוי, ללמוד ובעיקר "לצאת מהקופסה", לשבור מוסכמות ולפתח יכולת לקבל מבנה גיאומטרי שונה ועכשווי.

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמו בנושאים אחרים, גם כאן צריכים לשחרר מחסומים וחסימות בכדי להגדיל את קיבולת היצירתיות שלנו, צריך לפתוח דלתות, להיות "אינסטלאטור" יצירתי שישחרר את הפקק שננעל עלינו עוד בילדותנו ואז לצאת בפתרונות אחרים, לפרוץ במצבים מוצלחים יותר ובעיקר נקודות מבט נוספות.  

 

הקיבעון והקיפאון המחשבתי/יצירתי מייצרים מבנה דומה, חזרתי, היסטורי שמשכפל את עצמו ויוצר לעתיד את מה שהיה, יוצר סביבה ונפחים שלא השתנו מזה דורות למרות הגישות העכשוויות לחיים ולבנה המשפחה ששונה מאוד היום בהשוואה למה שהיה מוכר בעבר.

 

חייבים לצאת מהמחשבה המוכרת לנו, מהשגרה המחשבתית שהנחילה במוחנו את הבית הטיפוס המיתולוגי. התנחלויות מחשבתיות צריכות לזוז הצידה ובמקומם לשתול זרע יצירתי חדש ופתוח. בחינות ברובדים שונים וזוויות ראייה שונות יאפשרו לנו להגיע להזדמנויות אחרות ותהליך של יצירתיות מתחדשת שתפיק מוצר איכותי העונה לצרכי הזמן העכשווי.

 

 

"סימפוזיון נוכחות נשית" – קיימות ואורבאניזם

ביום קר, גשום וסוער הגיעו רבים מאתנו למדיטאק שבחולון לחגוג את "סימפוזיון נוכחות נשית – קיימות ואורבניזם" – הנוכחות הנשית באדריכלות העכשווית. גם אני הקשבתי בקשב רב לקבוצה של נשים שעשתה ועושה הרבה. לא היו שם גנרלים או מצביאים, לא מפקדים שבעי מלחמות וגם גורדי-שחקים לא הוזכרו באירוע הזה. ביחד עם כל המשתתפים הרבים היו שם אדריכליות אורחות מישראל ושתי אורחות אדריכליות מחו"ל, אחת ממכסיקו והשנייה מצרפת שביחד מלאו יום שלם בתוכן עשיר ומרענן.

 

כבר בתחילה נחשפנו להרצאה מרתקת של אדריכלית פרנסואז הלן ג'ורדה, Francoise Helene Jourda   ,שהגיעה מצרפת. פיתוח מבנים ברי-קיימא הם החלק הגדול בעבודתה. בנוסף, האדריכלית  פרנסואז הלן ג'ורדה מרצה באוניברסיטה הטכנית בווינה. אדריכלית פרנסואז הלן ג'ורדה טוענת שהיא מתכננת בעזרת טכנולוגיה מתקדמת, מבנים שימושיים המיועדים להיום בלבד, כי המחר הוא כבר שונה. היא סיפרה כי המבנים שלה לא כל כך יפים ואחרים טוענים כי הם אפילו "מכוערים". לטענתה, הסיבה לכך היא כי הם חדשניים ומחדשים את הגישה לסביבה. היא הסבירה שתפקיד האדריכל הוא ליצור היום סביבה בריאה שחוסכת את המשאבים שנמצאים בטבע. לפי דעתה אדריכלות זה לא "אופנה או טראנד".

 

האורחת השנייה הגיעה ממכסיקו. אדריכלית שרה טופלסון דה גרינברג,Sara Topelson De Grinberg ,גם מתכננת מבנים וגם משמשת כסגנית השר לפיתוח אורבאני ואזורי בממשלה הפדראלית במכסיקו. אין ספק שיש לה תפקיד חשוב שישנה את הסביבה הפרברית במכסיקו, אנחנו נראה סביבה יותר אורבאנית ויעילה. אדריכלית שרה טופלסון דה גרינברג טוענת שאחד התפקידים העיקריים שלה הוא לשכנע את האזרח לגור בבית דירות ולא בבית פרטי מוזנח בפרברים, במקום שאין שירותים ציבוריים כמו בתי ספר, מרפאות ומרכזי תרבות אחרים. לפי דעתה, התושב במכסיקו מוציא כ-20% ממשכורתו עבור תחבורה כאשר בשאר העולם ההוצאה היא בין 2%-5%. כל זאת בגלל ההתפשטות הבלתי נשלטת של בתים פרטיים נמוכים וזולים שהופכים את המרחב הפתוח למקבץ של מאות ואלפי מבנים פשוטים חד-קומתיים. אדריכלית שרה טופלסון דה גרינברג מנסה לשנות את סגנון החיים של התושב, לעבור ממקום דליל באוכלוסיה שתופס שטח רב למקום מרוכז יותר שצורך פחות שטח אבל מעשיר את האדם בשירותים הציבוריים הפתוחים עבורו.

 

 

האדריכליות (מהארץ ומחו"ל) שנתנו הרצאה בסימפוזיון. צילום: יוסי מטלון

 

 

לאחר ההפסקה  הופיעו אדריכליות מהארץ שהציגו את משנתן ועבודתן. האדריכליות ה"ירוקות",  רות להב ותגית כלימור, האדריכליות ה"יזמיות" אורנה אנג'ל וגנית מייזליץ-כסיף והאדריכליות נעמי אנג'ל ואלונה ליפשיץ הרצו אודות פמיניזם, פרקטיקה מקצועית וגישתן הייחודית והאסרטיבית לאדריכלות ולניהול פרויקטים.

 

ביום שישי, ה-27.03.09, בניצוחה של אוצרת הכנס, האדריכלית בתיה סבירסקי-מלול, הקשבנו להרצאות של האדריכליות המובילות, הייתה לכולנו הזדמנות נדירה להיחשף לבחינה של אדריכלות בר קיימה מנקודת מבט נשית, לתפקיד הדומיננטי של האדריכל ליצור "יש מאין". כולנו ראינו איך אפשר להתמקד בתפיסת חיים של קיימות חברתית תרבותית, כיצד ראוי ורצוי לשמור על הקיים ולהחיות את הסביבות העירוניות הקיימות.

 

 

קהל המשתתפים. צילום: יוסי מטלון