ארכיון חודשי: ינואר 2009

אדריכל למכירה

 

 

 

בתחילה כתבו בשחור על לבן את שמו, עברו כמה חודשים ולאחר מכן ציטטו אותו. עברו עוד כמה חודשים ועכשיו, תלו צילום של פניו על גדר פשוטה ופרימיטיבית שמנוגדת לסגנון המתחכם שלו. המשווקים תלו צילום של האדריכל האמריקאי של המגדל, אדריכל ריצ'ארד מאייר על גדר כאילו הייתה "באסטה" בשוק הכרמל.

 

הרבה זכויות יש לאדריכל ריצ'ארד מאייר, הוא אחד ממובילי האדריכלות המודרנית העכשווית  וממשיכיה עד עצם היום הזה, באינטרפרטציות אישיות מקצועיות. אני לא חושב שהוא יודע שתמונה שלו, תמונת פורטרט משנים עברו, נתלתה, נמרחה על גדר צבועה בצבע לבן אפרורי, גדר זולה וחסרת אופי שמקיפה את המגרש שעליו יקום עוד מגדל שיגמד את המבנים הנמוכים שמסביבה.

 

אני לא חושב שצילום פניו של האדריכל צריך להראות ברחוב אלנבי בת"א. קוני הדירות לא יגלו את המגדל בטיול אקראי ברחוב לילנבלום, הקונים הפוטנציאלים לא יחליטו לקנות דירה במגדל הזה לאחר שקנו באיזו חנות שכנה טלפון נייד גנוב. אדריכל ריצ'ארד מאייר לא היה רוצה שתמונה שלו תוצב כמכשיר שיווקי ברחוב אלנבי, רחוב שהלבן ממש לא קיים בו.

 

פעם שפטו את האדריכל לפי יצירותיו, היום, שופטים אותו לפי מכירותיו. אולי שלא בידיעתו, האדריכל בפרויקט הזה הוא מותג שעומד למכירה, יצירותיו עומדות למכירה והוא איש השיווק המרכזי בתהליך המכירה האפרורי הזה. מה זה מראה עלינו? קצת כבוד!

זרעי המחר

 

 

יש מי שמוקיר סטודנטים מצטיינים, יש עדיין מי שמפרגן למי שמשקיע, רוצה ללמוד ולהתפתח. מאז שנת 2003 נהוג על ידי עמותת האדריכלים המאוחדים בישראל לתת פרס לסטודנטים מצטיינים, פרס דוד עזריאלי לפרויקט גמר מצטיין שיוצא מתוך בתי הספר לאדריכלות בישראל.

 

בתי הספר לאדריכלות בארץ רוצים להציג את פירותיהם, את הפרויקטים שמתוכננים בבת ספרם. בתי הספר רוצים להפיץ את הידע שניתן לתלמידיהם, פרס עזריאלי הוא הפודיום הנכון, במה, חלל למפגש מוחות שבתחילה מלקט את הידע מבתי הספר השונים ולאחר בחינה ובדיקה מעמיקה דואג להפיץ את התוכן של הפרויקטים המצטיינים לכלל העם.

 

דור חדש של אדריכלים צומח בארץ, דור שרואה ובוחן מה נעשה מקרוב ומרחוק ועושה את בחירותיו. המעוף, הנאמנות והמחויבות לסביבה בריאה, חברה יצירתית ואווירה נעימה חייבת לעמוד לנגד עיניהם של המתכננים והמעצבים שזה עתה גלשו לעולם האדריכלות, עולם שמתבסס על עקרונות העבר אבל צמא לשתות את עקרונות העתיד.

 

 

מאז שנת 2003 הצטברו מספר רב של פרויקטים. לאור זאת, עמותת האדריכלים המאוחדים בישראל ביחד עם קבוצת עזריאלי פרסמה קטלוג המאגד בתוכו את מיטב הפרויקטים. הקטלוג ניתן לרכישה בעמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, נא לפנות בטלפון: 03-5188234  או במייל:  u-architects@barak.net.il .

אדריכלות לכל עת

 

 

לאורך ההיסטוריה אנו רואים כי דווקא בזמנים קוטביים מבחינה כלכלית היו התפתחויות אדריכליות מרתקות. דווקא בזמנים אלו אפשר לראות בחינות חדשניות של שפה וחומר שמפתחות את הסביבה והמקום שלנו (בארץ ובעולם) , דווקא בזמנים קשים או טובים  אנו רואים זרמים אדריכליים חדשים שמפיקים מבנים איכותיים שונים, אלמנטים שמרחיבים את המילון האדריכלי ויוצרים קונטקסט וחוויות פיזיות אחרות.

 

בכתבה של גב. אסתר זנדברג, "בשנה הבאה נבנה בניינים" בעתון "הארץ"/גלריה, היא טוענת כי טוב ש"הנשף האדריכלי" הסתיים, טוב שחזרנו לתקופה שבה לא הכל אפשרי. לעומתה אני טוען כי טוב שהיה "נשף", אני חושב כי התמזל המזל והייתה תקופה טובה שבה אנשים יכלו להשקיע או לתרום מכספם כספים למבנים פרטיים וציבוריים שונים, למבנים כמו איצטדיונים, מבני-ספורט, מוזיאונים, ספריות  וגם לבתי חולים, ומבנים קטנים אחרים, מבנים שאמנם היו אולי בחלקם מעט בזבזניים אך הם הוסיפו רובד נוסף לעולם האדריכלי. המשאבים הכלכליים אפשרו למספר אדריכלים לחקור אחרת, לבדוק מצבים ודרישות חברתיות אחרות וכל אלו יצרו ביחד אדריכלות מרתקת שהוציאה את עולם האדריכלות מהקפאה עמוקה.

 

 

פאריז 2008, צילום: יוסי מטלון

 

 

לעומת זאת, בזמנים קשים שבהם המשאבים הכלכליים קטנים ומצומצמים, יש שוב צורך להיות יצירתי ולחשוב אודות פתרונות מינימליסטיים מבחינה כלכלית שיפיקו מבנים חדשניים. יותר יצירתיות נדרשת לתכנן ולעצב מבנה פורץ, מבנה שמביא שפה ארכיטקטונית אחרת וגם מתחשב בתקציב קטן או אפילו סימבולי. בנוסף, זה הזמן של המדינה לתת, שהאדריכלות תהיה מונעת על ידי המשאבים של המדינה והעיר, צריך שיהיה פיתוח סביבתי שיעזור לשיפור הסביבה האורבאנית והפרברית וזאת על ידי תמיכה כספית מסיבית ממשלתית ומוניציפאלית. בארה"ב, בתקופה הנקראת "The Great Depression" , תקופה שהתחילה בשנת 1929 והסתיימה בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת,  תקופה שבה המצב הכלכלי היה רע ומר, חוקקו חוקים חדשים והממשלה הזרימה כספים רבים לפרוייקטים חדשים ששיפרו את הסביבה והתשתיות הקיימות ובנו מסילות רכבת, כבישים, פארקים, שדות תעופה וגשרים מתקדמים חדשים.

 

 

פועלים בארה"ב בשנת 1932 חופרים תעלות להנחת צינורות מים וביוב. מקור: Joan Shaw

 

אמפיתיאטרון בארה"ב משנות השלושים של המאה הקודמת שנבנה בעזרת התקציב הממשלתי. מקור:Joan Shaw

 

 

מצבים כלכליים קיצוניים דווקא דוחפים את האדריכלות, מוסיפים שכבות נוספות שנוצרות על ידי אדריכלים שונים בעזרת משאבים כלכליים שונים. תקופות אלו עוזרות להוציא את המקצוע הזה מהתדמית שיש לו, תדמית של מקצוע שמסתמך רק על עקרונות וערכים היסטוריים.

 

 

פאריז 2008, צילום: יוסי מטלון

 

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .

 

מה אתה רואה כאן?

 

 

צילום: יוסי מטלון

 

 

"מאוחדים מחזקים"

זה היה הערב (06.01.09) מול מוזיאון תל אביב.

צילום: יוסי מטלון

 

צילום: יוסי מטלון

 

צילום: יוסי מטלון

 

צילום: יוסי מטלון

 

צילום: יוסי מטלון

 

צילום: יוסי מטלון

 

 

פה ושם

 

 

בעבר, כשחייתי בארה"ב פגשתי הרבה אנשים מדתות שונות שדיברו איתי אודות הבעיה הישראלית/פלשתינית/ציונית שנוצרה לדבריהם עקב הקמת המדינה. בסוף, הם גם דאגו לומר לי שיש להם באיזה מקום רחוק "חבר יהודי" או שמישהו רחוק במשפחתם התחתן עם "יהודי", כך הם חשבו שהם מביעים את אהדתם אלי, כאילו אמרו לי שהם מבינים אותי. אבל…

 

היום, רוב המתנגדים למבצע הצבאי בעזה מספרים אודות סבלם של תושבי רצועת עזה והבעיות היומ-יומיות שלהם שנוצרו לדבריהם כתוצאה מפעילות צה"ל. בסוף, הם לא שכחו לציין שיש להם איזה "חבר" רחוק או "קרוב" משפחה רחוק בדרום הארץ, במקום שסופג התקפות טילים חוזרות ונשנות. כאילו אמרו שהם מבינים אותם. אבל…

 

תפילה לשלום חיילי צה"ל

ב"ה

 

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבותֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל, הָעומְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלהֵינוּ מִגְּבוּל הַלְּבָנון וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם וּמִן הַיָּם הַגָּדול עַד לְבוא הָעֲרָבָה בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן ה' אֶת אויְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם. הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל נֶגַע וּמַחְלָה וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂונְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם וִיעַטְרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבְעֲטֶרֶת נִצָּחון. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: כִּי ה' אֱלהֵיכֶם הַהלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם איבֵיכֶם לְהושִׁיעַ אֶתְכֶם: וְנאמַר אָמֵן:

 

"אבן שפה"

 

בערב סגרירי ומלא אדם, נפתחה בבית האדריכל ביפו התערוכה "אבן שפה". זהו למעשה מיצב שצולם בעיקר בלילה על ידי האדריכלית ורד פלוק ברחוב אבן גבירול בתל אביב.
 
ברחוב אבן גבירול נבדקה ההתחוללות העילית והתת-קרקעית, באבן גבירול שהוא רחוב מרכזי בתל אביב, נבדקו עבודות התשתית, צולמו כלי העבודה והאדם שחולל את כל מה שהתרחש שם.  הסקרנות הילדותית של ורד פלק שעבדה על מייצג זה ביחד עם אחיה האמן עדו פלוק, יצרה מסמך ועדות להתנהגות כלי העבודה המרקדים, הבולדוזרים, לסביבה, למרחב הציבורי הפתוח שהשתנה בגין האנרגיות שהאדם הכניס לסביבתו שלו.

 

מיצב "אבן שפה", צילום: יוסי מטלון

 

שם המיצב, "אבן שפה",  נבחר מדבריה של אדריכלית הנוף יעל מוריה שמשרדה הוביל את פרויקט השיפוץ והשינוי הזה.  צבע אבן השפה, קצה המדרכה, הפך בתל אביב לכוח עליון שמאפשר או מונע מהאדם להחנות את רכבו ליד "אבן שפה".  אדריכלית יעל מוריה אומרת שאנחנו מיחסים לכללים צבעוניים אלו חשיבות עליונה, לדבריה הם מייצגים את "הכלים והחוקים שאנחנו מייצרים ומכניסים אותנו לבית סוהר" ואת "חוסר הכבוד למשתמשים במרחב". מובן לכל כי אילו לא היו במקום אבנים מסוג זה, דפוסי ההתנהגות של האדם כלפי חברו והסביבה הפתוחה היו אחרים.
 
במיצב יש גם קול אחר, ורד פלוק  החליטה להכניס קול של אלו שלא שייכות למקום המתחדש. ורד צרפה את קולן של גב. ספא יונס, המייסדת והמנהלת של עמותת "ערוס אלבחאר לאשה" להעצמת נשים ביפו, וגב. נאהד סקיס, פעילה בעמותות שונות ביפו. כילידות  ותושבות יפו הן מערערות על מרכזיותו של הרחוב אבן גבירול, רחוב שהוא לא רחוב מרכזי עבורן.  לדבריהן, זה לא מרחב שלהן, אין במקום רחוב על שם אישיות ערבית. לדוגמא נשאלה השאלה מדוע אין ליד כיכר רבין כיכר אחרת, כיכר על שם סאדאת. לדבריהן, ברחוב אבן גבירול דואגים לניקיון, אין דבר שצומח שם. ביפו ליד אבני השפה צומח ירק, לכל אחד יש אפשרת לקטוף אותו ולאוכלו.

 

מיצב "אבן שפה", צילום: יוסי מטלון

 

 

 


ערב פתיחת המיצב "אבן שפה", צילום: יוסי מטלון

התערוכה "אבן שפה" תינעל ב-29 בינואר.  זוהי התערוכה ה-11 שגב. שלי כהן אוצרת בבית האדריכל ביפו, תערוכות שבוחנות באופן ביקורתי את המרחב הציבורי הפתוח.