יחסי מרצה/סטודנט

                                                          ▪  ▪  ▪

מאז שהייתי סטודנט הן בארץ והן בחו"ל, עברו מספר שנים. שנים שבהן נוצר פער של דורות בכל הקשור להתייחסות הסטודנטים ללימודים.  בארץ, ברמה שמעל בית ספר התיכון, ההתייחסות של הסטודנטים ללימודים שונה במאה ושמונים מעלות מהתקופה שבה אני וחברי ישבנו על הספסלים באולמות הלימוד.  

 

החשיבה, היכולת לנתח ולפתח בצורה עצמאית רעיונות ומחשבות כאילו נעלמה. השינון הוא העיקר והפיתוח המחשבתי הרעיוני כמעט שאינו קיים. הכול חייב להיות מוגש מעוכל למוחותיהם של הסטודנטים. החומר המופשט צריך להיפרס לפרוסות דקות בכדי להקל על העיכול המחשבתי. נושאים מופשטים כמעט שאינם מובנים, נקלטים. הסטודנטים לא לומדים לחשוב, הם הפכו לקצרניות שמסכמות את החומר. בנוסף, מסיבה כלשהיא או מהוראה פדגוגית, מרצים רבים מתעלמים מהשיטה הסוקרטית (Socratic Teaching)  שמעוררת חשיבה, דרך החוקרת בעקביות כל נושא,  מתמקדת במתן שאלות לסטודנטים במקום למרוח לפניהם את התשובות.

  

דפוסי ההתנהגות בחדרי הלימוד עברו רגרסיה. הדיבורים והלחשושים הפכו לזמזום קבוע, כמו חופש הדיבור במשטר דמוקרטי;  היציאה מהכיתה והטיילת הפתוחה נראים כמותרים בהחלט, כמו חופש התנועה במשטרים מערביים; הוויכוחים הבלתי פוסקים של הסטודנטים עם המרצים, אלו שבאים לומר למרצה כי יש טעות בדבריו או בדבריה, לא פוסקים, זאת למרות נכונות הדברים. הוויכוח הסתמי מותח בצורה כאוטית את הדמוקרטיה שניתנה לסטודנטים, מנצל את חופש הדיבור למטרות שאינן לימוד. חלל הלימוד הפך למרחב ציבורי פתוח שבו כל סטודנט יכול לעשות ככל שעולה על רוחו.

  

ידידה שלי שלומדת באוניברסיטת ניו-יורק  (NYU)סיפרה לי כי שם " הסטודנטים יושבים חמש דקות לפני השיעור בכיתה ומחכים למרצה, כמעט אין סטודנטים הנכנסים אחרי המרצה לכיתה, אין כלל דיבורים בין הסטודנטים לכל אורך ההרצאה (מעולם לא שמעתי כאן מרצה מבקש שקט), כשהמרצה שואל שאלה עשרות ידיים מורמות, הסטודנטים קוראים את החומר, הטלפון הנייד מעולם לא צלצל (פעם אחת זה קרה במהלך כל הסמסטר והסטודנטית שהטלפון שלה צלצל האדימה למשך דקות ארוכות מבושה). הסטודנטים לעיתים רחוקות יוצאים לשירותים ומתגנבים בשקט מהכיתה החוצה וחזרה (היציאה כל כך קצרה שברור שלא יצאו לדבר בטלפון וכד.) איש לא מסמס, איש לא קורא עיתון, מותר להם לאכול ולשתות בכיתות וזה לא נראה כאילו הם פתחו פיקניק בכיתה, אני חושבת שאתה מבין את האווירה. שקט מופתי בכיתה, אין תחנת רכבת של יוצאים ונכנסים והדבר משרה אוירה לימודית". כך גם אני הרגשתי כשלימדתי ב- F.I.T בניו יורק, תמיד הסטודנטים ישבו וחיכו בכתה לפני הזמן ובעת ההרצאה שמעתי אך ורק את הקול שלי, אף אחד לא לחש ולא היתה "טיילת".

  

ממגוון השאלות שאני מקבל, באמצעות האינטרנט, מסטודנטים הלומדים במוסדות השכלה שונים בארץ, ברור לי כי אין להם כל כוונה לנתח בעצמם את הנושא הנלמד, ברור לי כי הם לו יחקרו את הנושא הנלמד ולבטח לא יבדקו בעצמם את מרכיבי החומר הנלמד בספריות הציבוריות או אפילו באינטרנט. לדעתי, לא עולה בדעתם לנתח את החומר הנלמד בעצמם, זה לא עומד על הפרק וזו אפילו לא אופציה אפשרית. קל יותר לשאול מישהו באמצעות שליחת אי-מייל, קל יותר להעביר או להטיל את הבעיה על מישהו אחר,  מישהו שיגיש את התשובות הלעוסות על מגש נקי. רוב הסטודנטים לא לוקחים אחריות, חושבים שתמורת תשלום הם חייבים לקבל את החומר לעוס ומוכן. מרבית הסטודנטים משקיעים מאמץ רב בחיפוש תשובות במקומות הלא נכונים, לא מעצמם. במקום לחקור ולפתח את הנושא, הם מחפשים תשובה מהירה וברורה מאדם אחר.

  

מחברי המרצים במקומות שונים, אני למד כי ברוב האוניברסיטאות, ברוב המכללות למיניהן, המרצה הפך לנותן שרות שחובה עליו לציית לדרישות הקונה, התלמיד. הצרכן, (התלמיד) תמיד צודק ואין למורה, למרצה, למנחה או לפרופסור (המוכר) זכות  להביע את דעתו או להתנגד. מוסדות הלימודים הגבוהים (שזקוקים לתלמידים בכדי להמשיך ולהתקיים) מציגים סוג של תהליך שיש בו קניה/מכירה רוחנית ממוחזרת, יש שם קונים (סטודנטים) ואם חפצה נפשם הם ירכשו מוצר מהמוכר (מהמרצה). תהליך זה מרפה את ידם של המרצים וביחס ישיר מדלל את רמת הלימודים ובהתאם גם את ההישגים. ברור לי כי אם מוסד חינוכי/ לימודי יחליט עם כל המרצים על קו אחיד, ניתן יהיה לשנות את אווירת הלימודים בכיתות. זו לא בעיה גנטית או גיאוגרפית, זו שאלה של תפיסת התפקיד החינוכי שלנו.

 

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • גיל  ביום דצמבר 6, 2008 בשעה 9:41 pm

    כמובן שאי אפשר להכליל על כל המקומות אבל מהניסיון שלי מהצד של המרצה, אני יכול לומר שסטודנטים מגיעים באיחור לשיעור, לא תמיד שקטים, מסמסים במהלך השיעור ועוד. מה שכן, הם מאוד נימוסיים כשהם פונים אליך ובטח לא מתווכחים איתך ומנסים להוכיח שאתה טועה. מצד שני, כל עוד יש צדק בדברים של הסטודנטים (אם כי לא בטון או בסגנון) זה אולי עדיף על סטודנטים אמריקאים שלא טורחים בכלל לבוא ולקבל את המבחנים או העבודות שלהם בחזרה ולראות על מה הורידו להם ציון.

    לגבי האימליים אני מתרשם כמוך. גם אני מקבל פניות לענות על שאלות בסיסיות שדי בקלות אפשר למצוא את התשובה להן, וניסיון למצוא תשובות אינסטנט לכל מיני שאלות.

  • יגאל חמיש  ביום דצמבר 6, 2008 בשעה 10:44 pm

    סטודנטים שלי:
    "מה, מאמרים באנגלית?!"
    "רגע, מה זאת אומרת לכתוב מה דעתי?!"
    "על מה הורדת לי?"
    "זה קורס בחירה, לא…?"
    "אף פעם לא בקשו מאיתנו להכין סקירה על מאמר…"
    "זה הקורס הראשון שיש בסילבוס מאמרים לקריאה…"
    "שלושה עמוןדים זה עם דף שער?"
    ועוד כהנה וכהנה

  • דרור  ביום דצמבר 7, 2008 בשעה 1:29 am

    אני סטודנט לספרות באוניברסיטה בולטת בארץ. הקלקולים שאתה מדבר עליהם – זלזול בסמכות, שטחיות, חתירה לקל ולמהיר – הם למעשה מגמות שמאפיינות את כלל החברה הישראלית ולאו דווקא את הסטודנטים. איך אפשר לצפות מחברה שדוחפת רק למקומות החומריים ביותר, הבנאליים ביותר, ה"מעשיים" ביותר – לפתח חשיבה מקורית ועצמאית? בתור סטודנט למדעי הרוח, אין כמעט אדם באקדמיה ומחוצה לה שלא שואל אותי "מה אעשה" בעצם עם החומר שאני לומד? כלומר, איך אצבור רכוש ומזומנים בעזרת ידע כזה?

    האם זו תפיסה שמכוונים אליה באוניברסיטה? יכול להיות שכן, אבל את המקור לכך צריך כמדומני לחפש במקום אחר.

    מה גם, שאי אפשר להכליל באמת כמו שאתה כותב. למרות התפיסות המושרשות היטב בחברה עליהן דיברתי, אני מכיר רבים מחבריי הסטודנטים בתור אנשים סקרנים, תאבי ידע וחוכמה, קוראי ספר, בעלי חשיבה עצמאית ומודעות חברתית. נכון מאוד שהם לא הרוב. אבל אי אפשר להתעלם מהם.

  • יוסי  ביום דצמבר 7, 2008 בשעה 2:38 am

    בינתיים יצא לי ללמד רק בארה"ב, אבל משנה הבאה אלמד גם בארץ. ההתרשמות שלי היא שהסטודנטים האמריקאים מאוד מנומסים, אבל מעטים מאוד מהם חושבים וממש מתעניינים בחומר הנלמד.

    גם כאן הסטודנטים הם הצרכנים, והמרצים ממהרים לרצות אותם ככל יכולתם. המרצים לא אוהבים את זה, אבל האוניברסיטאות מתחשבות מאוד בציונים שהתלמידים נותנים למרצים בסוף הקורס, ובכל מקרה, אף מרצה לא שמח לקבל ציונים נמוכים מהתלמידים שלו.

    כשמאלני, אני מאמין שאין להאשים אחרים וכל מה שהאדם יכול לעשות זה לנסות להבין את האחר ולעזור לו להגשים את הפוטנציאל שלו ולהשתפר. נראה איך זה יעבוד כשאעמוד מול סטודנטים במציאות. אני הולך ללמד באוניברסיטה ולא במכללות אז אני עדיין מאמין שאצליח למצוא את הדרך לגרום לסטודנטים לחשוב ולהנות מהשיעורים.

  • ליאור  ביום דצמבר 7, 2008 בשעה 4:06 am

    אלא גם בין התחומים שונים. גם בתור סטודנט וגם בתור מורה במספר תחומים שונים שמתי לב להבדל די משמעותי בגישות של סטודנטים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: