ארכיון יומי: דצמבר 6, 2008

יחסי מרצה/סטודנט

                                                          ▪  ▪  ▪

מאז שהייתי סטודנט הן בארץ והן בחו"ל, עברו מספר שנים. שנים שבהן נוצר פער של דורות בכל הקשור להתייחסות הסטודנטים ללימודים.  בארץ, ברמה שמעל בית ספר התיכון, ההתייחסות של הסטודנטים ללימודים שונה במאה ושמונים מעלות מהתקופה שבה אני וחברי ישבנו על הספסלים באולמות הלימוד.  

 

החשיבה, היכולת לנתח ולפתח בצורה עצמאית רעיונות ומחשבות כאילו נעלמה. השינון הוא העיקר והפיתוח המחשבתי הרעיוני כמעט שאינו קיים. הכול חייב להיות מוגש מעוכל למוחותיהם של הסטודנטים. החומר המופשט צריך להיפרס לפרוסות דקות בכדי להקל על העיכול המחשבתי. נושאים מופשטים כמעט שאינם מובנים, נקלטים. הסטודנטים לא לומדים לחשוב, הם הפכו לקצרניות שמסכמות את החומר. בנוסף, מסיבה כלשהיא או מהוראה פדגוגית, מרצים רבים מתעלמים מהשיטה הסוקרטית (Socratic Teaching)  שמעוררת חשיבה, דרך החוקרת בעקביות כל נושא,  מתמקדת במתן שאלות לסטודנטים במקום למרוח לפניהם את התשובות.

  

דפוסי ההתנהגות בחדרי הלימוד עברו רגרסיה. הדיבורים והלחשושים הפכו לזמזום קבוע, כמו חופש הדיבור במשטר דמוקרטי;  היציאה מהכיתה והטיילת הפתוחה נראים כמותרים בהחלט, כמו חופש התנועה במשטרים מערביים; הוויכוחים הבלתי פוסקים של הסטודנטים עם המרצים, אלו שבאים לומר למרצה כי יש טעות בדבריו או בדבריה, לא פוסקים, זאת למרות נכונות הדברים. הוויכוח הסתמי מותח בצורה כאוטית את הדמוקרטיה שניתנה לסטודנטים, מנצל את חופש הדיבור למטרות שאינן לימוד. חלל הלימוד הפך למרחב ציבורי פתוח שבו כל סטודנט יכול לעשות ככל שעולה על רוחו.

  

ידידה שלי שלומדת באוניברסיטת ניו-יורק  (NYU)סיפרה לי כי שם " הסטודנטים יושבים חמש דקות לפני השיעור בכיתה ומחכים למרצה, כמעט אין סטודנטים הנכנסים אחרי המרצה לכיתה, אין כלל דיבורים בין הסטודנטים לכל אורך ההרצאה (מעולם לא שמעתי כאן מרצה מבקש שקט), כשהמרצה שואל שאלה עשרות ידיים מורמות, הסטודנטים קוראים את החומר, הטלפון הנייד מעולם לא צלצל (פעם אחת זה קרה במהלך כל הסמסטר והסטודנטית שהטלפון שלה צלצל האדימה למשך דקות ארוכות מבושה). הסטודנטים לעיתים רחוקות יוצאים לשירותים ומתגנבים בשקט מהכיתה החוצה וחזרה (היציאה כל כך קצרה שברור שלא יצאו לדבר בטלפון וכד.) איש לא מסמס, איש לא קורא עיתון, מותר להם לאכול ולשתות בכיתות וזה לא נראה כאילו הם פתחו פיקניק בכיתה, אני חושבת שאתה מבין את האווירה. שקט מופתי בכיתה, אין תחנת רכבת של יוצאים ונכנסים והדבר משרה אוירה לימודית". כך גם אני הרגשתי כשלימדתי ב- F.I.T בניו יורק, תמיד הסטודנטים ישבו וחיכו בכתה לפני הזמן ובעת ההרצאה שמעתי אך ורק את הקול שלי, אף אחד לא לחש ולא היתה "טיילת".

  

ממגוון השאלות שאני מקבל, באמצעות האינטרנט, מסטודנטים הלומדים במוסדות השכלה שונים בארץ, ברור לי כי אין להם כל כוונה לנתח בעצמם את הנושא הנלמד, ברור לי כי הם לו יחקרו את הנושא הנלמד ולבטח לא יבדקו בעצמם את מרכיבי החומר הנלמד בספריות הציבוריות או אפילו באינטרנט. לדעתי, לא עולה בדעתם לנתח את החומר הנלמד בעצמם, זה לא עומד על הפרק וזו אפילו לא אופציה אפשרית. קל יותר לשאול מישהו באמצעות שליחת אי-מייל, קל יותר להעביר או להטיל את הבעיה על מישהו אחר,  מישהו שיגיש את התשובות הלעוסות על מגש נקי. רוב הסטודנטים לא לוקחים אחריות, חושבים שתמורת תשלום הם חייבים לקבל את החומר לעוס ומוכן. מרבית הסטודנטים משקיעים מאמץ רב בחיפוש תשובות במקומות הלא נכונים, לא מעצמם. במקום לחקור ולפתח את הנושא, הם מחפשים תשובה מהירה וברורה מאדם אחר.

  

מחברי המרצים במקומות שונים, אני למד כי ברוב האוניברסיטאות, ברוב המכללות למיניהן, המרצה הפך לנותן שרות שחובה עליו לציית לדרישות הקונה, התלמיד. הצרכן, (התלמיד) תמיד צודק ואין למורה, למרצה, למנחה או לפרופסור (המוכר) זכות  להביע את דעתו או להתנגד. מוסדות הלימודים הגבוהים (שזקוקים לתלמידים בכדי להמשיך ולהתקיים) מציגים סוג של תהליך שיש בו קניה/מכירה רוחנית ממוחזרת, יש שם קונים (סטודנטים) ואם חפצה נפשם הם ירכשו מוצר מהמוכר (מהמרצה). תהליך זה מרפה את ידם של המרצים וביחס ישיר מדלל את רמת הלימודים ובהתאם גם את ההישגים. ברור לי כי אם מוסד חינוכי/ לימודי יחליט עם כל המרצים על קו אחיד, ניתן יהיה לשנות את אווירת הלימודים בכיתות. זו לא בעיה גנטית או גיאוגרפית, זו שאלה של תפיסת התפקיד החינוכי שלנו.

 

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .