ארכיון חודשי: דצמבר 2008

קצה השדרה

 

חנות הפרחים בקצה שדרות ח"ן. צילום: יוסי מטלון

 

בסוף שדרות ח"ן בתל אביב עומד לו מבנה מודרני ששימש כחנות לממכר פרחים. תוכן החנות עבר למקום אחר ועכשיו המבנה עצמו צריך לרדת.

 

אין מקום למבנה בגודל כזה בקצה השדרה. השדרה היא למעשה ציר שממשיך משדרות רוטשילד, עובר בדרך את היכל התרבות וממשם עד לכיכר רבין (כיכר מלכי ישראל). שם השדרה ממשיכה לתוך שדרת דקלים שמשיקה לכיכר.  שמאלה משם נמצאת שדרת בן גוריון שמובילה אותנו מערבה.

 

המבנה החוסם הזה,  שאין לו כל  קשר היסטורי למקום, אין לו שייכות ארכיטקטונית לעיר תל אביב צריך להיעלם ובכך לפתוח המשך וויזואלי לכיכר הרחבה. המבנה מפריע ומשמש כמעצור, גבול או רמזור בהמשך קו הראיה הטבעי. בנוסף, המבנה עוצר, בולם ללא כל סיבה את הולכי הרגל ומפריע לתנועה זורמת טבעית של רוכבי האופניים. אין הגיון להגיע לקצה השדרה ושם לעצור בגלל וויטרינת הזכוכית של החנות.  

 

ישנם שרוצים להפוך את המבנה הזה לקיוסק, אבל השדרה הזאת אינה שדרות רוטשילד ואינה מאופיינת במרכיב הזה ואין צורך להוסיף אותו, בייחוד, שיש בסביבה , סביב הכיכר, מספר מכובד של מקומות שישביעו את תאבונם של הרעבים. הקיוסק לא היה אחד ממרכיבי השדרה בעבר ואין סיבה שיהיה בו קיוסק כיום, המרכיב המסחרי לא קיים בשדרה שקטה זו, שדרת מגורים.

 

ההמשכיות והפתיחות חשובים מאוד לשדרות ח"ן, שדרה בעלת אופי שקט ופתוח, שדרה שאינה ממוסחרת ואינה זקוקה לרמזורים תלת-מימדים בדמות מבנים, בכל מקום שהיא מצטלבת עם רחוב אחר.

 

 

התגובה הישראלית: אדריכלות מגוננת בשדרות

יצירת אדריכלות מגוננת (דפנסיבית) עכשווית היא התגובה הישראלית לרקטות הקאסם והפצמרי"ם הנוחתים על שדרות ועוטף עזה.זוהי אדריכלות שנכפת עלינו כתוצאה מפוליטיקה שהפכה את חיי תושבי שדרות ועוטף עזה לבלתי נסבלים, למציאות מאיימת מלאה בחרדות. בעקבות התוקפנות ייצר האדם מערכת פיזית מגוננת, זאת לאחר שהמערכת המגוננת התיאורטית הפוליטית נכשלה.
 

תחנת אוטובוס ממוגנת בשדרות. צילום: יוסי מטלון

מרחבים מוגנים ליד אזור איסוף נוסעים בשדרות. צילום: יוסי מטלון

מטרת האלמנטים האדריכליים המרכיבים את האדריכלות הדפנסיבית היא כפולה. מצד אחר, האלמנטים באים להגן מפני האיום הממשי, הפיזי והצפוי. מצד שני, היא נועדה לגונן מפני האיום הפסיכולוגי ההמשכי והקבוע, הבלתי צפוי והבלתי מוגדר. בכניסה למקומות הומי אדם כמו מרכזי קניות, בתי ספר, רחובות וגם במרחבים יותר פרטיים כמו בתים ומשרדים, אנו רואים התגוננות מפני הבלתי נודע.  בעיר שדרות חיים מול איום צפוי וידוע.  בעיר שדרות מצפים לפעולות מצידו השני של הגבול שתפגענה בחומר ובחיים.

קיר כפול בבית ספר בשדרות. צילום: יוסי מטלון

מרחבים מוגנים פרטיים נוספים לבתים פרטיים בשדרות.צילום: יוסי מטלון

 

אדריכלות זו יצרה חללים ומרחבים מוגנים "גמישים", חללים נעולים/פתוחים הניתנים להעברה ממקום למקום. מרחבי המתנה מוגנים הוצבו ליד תחנות אוטובוס, קוביות בטון מגוננות על חיי אדם מוקמו ליד מקומות סואנים. בנוסף, האדריכלות הדפנסיבית יצרה תוספות של חללים ממוגנים (ממדי"ם) למבנים קיימים. ממבנה ומקום קיים, צמח לו מרחב נעול, אטום. ממרחבים קיימים צמחו בצורה אמורפית בליטות תלת-מיימדיות, חסרות התחשבות בקונטקסט, שנראות כמו תוספת מאוחרת שאינה משתלבת עם הקיים. האסתטיקה לא נלקחת כאן בחשבון, ערך החיים חשוב מכל ערך אחר ובצדק. החיכוך הפוליטי, האסתטיקה הפוליטית המלוכלכת מוצאת ביטוי פיזי בשטח. היופי של החיים יפה מאות מונים מיופי החומר. תפקיד התוספות העשויות מבטון אפור וגס, הוא להגן על החי, זאת למרות שהחלל הזה נראה כביכול כמו גידול מיותר, גידול שנוצר כתגובה לחולשה אחרת. בניגוד לגידולים מיותרים בטבע שהורסים ושממהרים להסירם, כאן לתוספת יש תפקיד חשוב, יכולת להוסיף חיים, תוספת מצילת חיים.

 

בית ספר בשדרות מחופה בגג וקירות מגוננים. צילום: יוסי מטלון

בית ספר בשדרות ולו גג נוסף בולט וקירות בטון. צילום: יוסי מטלון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 בכל מקום בשדרות רואים דואליות , גגות וקירות כפולים. מסביב לבתי ספר ומרכזי קניות, גגות פלדה או גגות בטון נוספים בולטים מעבר לקו הבניין, מעבר לגג קיים, המיגון העילי נועד לגונן מפני ה"קאסמים" הנופלים. מסביב לבתי הספר רואים קירות בטון ברוטאליים ומחוספסים שנבנו בצמוד וכתוספות לחלונות וחזיתות קיימות של בית ספר קיים. שכבה זו יוצרת הרגשה שבית הספר מוגן בשיטת ה"בצל", זוהי עוד שכבה שנועדה להציל חיים. שתי שכבות, זו הפוליטית וזו הצבאית לא מסוגלות לגונן על העיר הזאת. זווית הפגיעה של נשק תלול מסלול יצרה גגות בולטים, כמו כובע מצחייה שנועד להגן מפני השמש היוקדת, כאן יצרו מצחייה בכדי לכסות את חלונות בתי הספר ועל ידי כך לגונן על הילדים והמורים מפני המתכות המעופפות, החותכות.

 

 

בגין איומים ומימושם, תוכננו אלמנטים אדריכליים מגוננים ומערכות מודולארית הניתנת להעברה ממקום למקום והמשולבות בארכיטקטורה של מבנים קיימים בשדרות. אדריכלות דפנסיבית כמו זו שבעיר שדרות, נוצרה בגין פעולות אגרסיביות של צד הרוצה להרוס ולהרוג. תפקיד כל המרכיבים האדריכליים הוא להגן על האדם שנמצא בצד השני, במרחב פוליטי אחר פעולות הרסניות גורמות לצד הנפגע לייצר אלמנטים מגוננים שמעצבים סביבה גסה, מחוספסת ואקראית. פיגועים יצרו דפוסי התנהגות, מהלכי חשיבה ומצבים בלתי צפויים. פעולות טרור יצרו מצבים נפשיים קשים וסביבה פיזית מעוותת. המרחב הציבורי הפתוח קיבל אלמנטים אדריכליים נעולים מגוננים והמרחב הפרטי קיבל תוספת אמורפית סגורה. 

 

 

קופסת בטון ליד מועדון נוער.צילום: יוסי מטלון


פורסם לראשונה באתר ארכי'יטיימס

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .

כבשים ברוטשילד

                                                            ▪  ▪  ▪

 

צילום: יוסי מטלון

 

שוב השדרה נתפסת כבמה ציבורית לכל סיבה ובכל עת. איש עסקים שבקש לשמור על אנונימיות, החליט שתושבי תל אביב זקוקים לקצת רוח אופטימית גבית. הוא בקש להציב עדר של עשרים כבשים ורודות שעצם נוכחותן יגרום לחיוך, לצחוק ולהעלאת מורל העם. התושבים, ראו אחו בשדרות ברוטשילד, חלקם צלמו את העדר והיו כאלו שרצו לאמץ כבשה אחת או שתיים. זה היה מצב נדיר שרומם את מצב הרוח המקומי, אפילו את זה שבשדרות רוטשילד. ברור כי קצת טבע, קצת יצירות הבורא שחסרות באזורים אורבאניים וקצת חוש הומור פשוט יכולים לשפר את טמפרטורת מד- מצב הרוח. מצב המשק, השלום המתרחק והבחירות הקרובות לא עושים טוב לאף אחד, עדר הכבשים שינה ולו במעט את פניהם של התושבים, הוא גרם לחיוך רחב ומתמשך.

 

 

יחסי מרצה/סטודנט

                                                          ▪  ▪  ▪

מאז שהייתי סטודנט הן בארץ והן בחו"ל, עברו מספר שנים. שנים שבהן נוצר פער של דורות בכל הקשור להתייחסות הסטודנטים ללימודים.  בארץ, ברמה שמעל בית ספר התיכון, ההתייחסות של הסטודנטים ללימודים שונה במאה ושמונים מעלות מהתקופה שבה אני וחברי ישבנו על הספסלים באולמות הלימוד.  

 

החשיבה, היכולת לנתח ולפתח בצורה עצמאית רעיונות ומחשבות כאילו נעלמה. השינון הוא העיקר והפיתוח המחשבתי הרעיוני כמעט שאינו קיים. הכול חייב להיות מוגש מעוכל למוחותיהם של הסטודנטים. החומר המופשט צריך להיפרס לפרוסות דקות בכדי להקל על העיכול המחשבתי. נושאים מופשטים כמעט שאינם מובנים, נקלטים. הסטודנטים לא לומדים לחשוב, הם הפכו לקצרניות שמסכמות את החומר. בנוסף, מסיבה כלשהיא או מהוראה פדגוגית, מרצים רבים מתעלמים מהשיטה הסוקרטית (Socratic Teaching)  שמעוררת חשיבה, דרך החוקרת בעקביות כל נושא,  מתמקדת במתן שאלות לסטודנטים במקום למרוח לפניהם את התשובות.

  

דפוסי ההתנהגות בחדרי הלימוד עברו רגרסיה. הדיבורים והלחשושים הפכו לזמזום קבוע, כמו חופש הדיבור במשטר דמוקרטי;  היציאה מהכיתה והטיילת הפתוחה נראים כמותרים בהחלט, כמו חופש התנועה במשטרים מערביים; הוויכוחים הבלתי פוסקים של הסטודנטים עם המרצים, אלו שבאים לומר למרצה כי יש טעות בדבריו או בדבריה, לא פוסקים, זאת למרות נכונות הדברים. הוויכוח הסתמי מותח בצורה כאוטית את הדמוקרטיה שניתנה לסטודנטים, מנצל את חופש הדיבור למטרות שאינן לימוד. חלל הלימוד הפך למרחב ציבורי פתוח שבו כל סטודנט יכול לעשות ככל שעולה על רוחו.

  

ידידה שלי שלומדת באוניברסיטת ניו-יורק  (NYU)סיפרה לי כי שם " הסטודנטים יושבים חמש דקות לפני השיעור בכיתה ומחכים למרצה, כמעט אין סטודנטים הנכנסים אחרי המרצה לכיתה, אין כלל דיבורים בין הסטודנטים לכל אורך ההרצאה (מעולם לא שמעתי כאן מרצה מבקש שקט), כשהמרצה שואל שאלה עשרות ידיים מורמות, הסטודנטים קוראים את החומר, הטלפון הנייד מעולם לא צלצל (פעם אחת זה קרה במהלך כל הסמסטר והסטודנטית שהטלפון שלה צלצל האדימה למשך דקות ארוכות מבושה). הסטודנטים לעיתים רחוקות יוצאים לשירותים ומתגנבים בשקט מהכיתה החוצה וחזרה (היציאה כל כך קצרה שברור שלא יצאו לדבר בטלפון וכד.) איש לא מסמס, איש לא קורא עיתון, מותר להם לאכול ולשתות בכיתות וזה לא נראה כאילו הם פתחו פיקניק בכיתה, אני חושבת שאתה מבין את האווירה. שקט מופתי בכיתה, אין תחנת רכבת של יוצאים ונכנסים והדבר משרה אוירה לימודית". כך גם אני הרגשתי כשלימדתי ב- F.I.T בניו יורק, תמיד הסטודנטים ישבו וחיכו בכתה לפני הזמן ובעת ההרצאה שמעתי אך ורק את הקול שלי, אף אחד לא לחש ולא היתה "טיילת".

  

ממגוון השאלות שאני מקבל, באמצעות האינטרנט, מסטודנטים הלומדים במוסדות השכלה שונים בארץ, ברור לי כי אין להם כל כוונה לנתח בעצמם את הנושא הנלמד, ברור לי כי הם לו יחקרו את הנושא הנלמד ולבטח לא יבדקו בעצמם את מרכיבי החומר הנלמד בספריות הציבוריות או אפילו באינטרנט. לדעתי, לא עולה בדעתם לנתח את החומר הנלמד בעצמם, זה לא עומד על הפרק וזו אפילו לא אופציה אפשרית. קל יותר לשאול מישהו באמצעות שליחת אי-מייל, קל יותר להעביר או להטיל את הבעיה על מישהו אחר,  מישהו שיגיש את התשובות הלעוסות על מגש נקי. רוב הסטודנטים לא לוקחים אחריות, חושבים שתמורת תשלום הם חייבים לקבל את החומר לעוס ומוכן. מרבית הסטודנטים משקיעים מאמץ רב בחיפוש תשובות במקומות הלא נכונים, לא מעצמם. במקום לחקור ולפתח את הנושא, הם מחפשים תשובה מהירה וברורה מאדם אחר.

  

מחברי המרצים במקומות שונים, אני למד כי ברוב האוניברסיטאות, ברוב המכללות למיניהן, המרצה הפך לנותן שרות שחובה עליו לציית לדרישות הקונה, התלמיד. הצרכן, (התלמיד) תמיד צודק ואין למורה, למרצה, למנחה או לפרופסור (המוכר) זכות  להביע את דעתו או להתנגד. מוסדות הלימודים הגבוהים (שזקוקים לתלמידים בכדי להמשיך ולהתקיים) מציגים סוג של תהליך שיש בו קניה/מכירה רוחנית ממוחזרת, יש שם קונים (סטודנטים) ואם חפצה נפשם הם ירכשו מוצר מהמוכר (מהמרצה). תהליך זה מרפה את ידם של המרצים וביחס ישיר מדלל את רמת הלימודים ובהתאם גם את ההישגים. ברור לי כי אם מוסד חינוכי/ לימודי יחליט עם כל המרצים על קו אחיד, ניתן יהיה לשנות את אווירת הלימודים בכיתות. זו לא בעיה גנטית או גיאוגרפית, זו שאלה של תפיסת התפקיד החינוכי שלנו.

 

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .