Pablo Picasso Cités (housing project) in Nanterre

 

בפריז, מערבה מאזור העסקים La Défense , (אזור שהוא case study בפני עצמו), ראיתי ממרחק רב מבנים מוזרים, מגדלים צבעוניים  הצבועים בצבאי הסוואה צבאית. ממרחק הבנתי שיש כאן בעיה, מיד הפסקתי להביט במגדלים המבריקים, התקדמתי בעקבות ליבי. חשבתי כי גם בפריז האינטלקטואלית יצרו שכונת מצוקה למהגרים, יצרו מה שנקרא בארה"ב "housing projects"  או בקצרה "projects". מרחוק ראיתי מבנים שאמרו לי "בוא לכאן וראה בעיה".
 

Pablo Picasso Cités (housing project) in Nanterre צילום: יוסי מטלון

 

הלכתי בעקבות רגלי, עזבתי מיד את הכיכר המונומנטאלית שב-La Défense  ואת כל גורדי השחקים שמסביב, וככל שהתקרבתי למבנים המעוגלים הללו הרגשתי יותר סכנה, יותר אי-נוחות. הייתה לי הרגשה דומה לזו שחשתי בעבר, בניו יורק. בעיר שבה עבדתי על "פרויקטים", מבנים למגורים שנבנו בברוקלין והיו מיועדים בכוונה מכוונת למעוטי יכולת מכל דת, לאום או גזע. בברוקלין בודדו את שכבת האוכלוסיה העניה בעשרות מגדלים מלבניים, המקום הפך לכשלון.  במקום אחר בניו יורק, בהתנסות אחרת שהיתה לי שם, במקום אחר שהיה מפחיד כל תייר או תושב, בהארלם, יצרו אדריכלות משלבת ומאחדת. האוכלוסיה השתלבה עם הארכיטקטורה והסגנון המקומי. בהארלם בנו מבנים רגילים בעלי חזות מקומית שהשתלבו גיאומטרית עם העבר והעתיד. למבנים אלו היתה דרישה רבה. עשירים ועניים שכרו או קנו דירות בהארלם, שם לא יצרו מתחם רק למיעוטי יכולת או עבור מהגרים. כיום, האזור שהיה פעם מסוכן, מבוקש מאוד על ידי כולם. לעומת זאת, בפרויקט בפריז האדריכל בודד, דחק והפריד, הוא יצר צורות אי-רגולריות לחברה אי-רגולרית. המתכנן "עצבן" את המורפולוגיה במקום להרגיע אותה, הוא יצר תמונה שונה לאוכלוסיה אחרת.
 
לשכונה הזאת בפריז יש שם: Pablo Picasso Cités (housing project) in Nanterre,  גם שם קוראים לשכונות הללו "projects". המקום היה מאוד שקט, למרות זאת שמעתי שפות שלא נשמעו כמו השפה הצרפתית, ראיתי מהגרים ממקומות שונים שהגיעו ל"פריז" המעוצבת שתוכננה "רק" עבורם. מגדלים מעוגלים, צבועים בצבעים מוזרים, צבעי הסוואה שמטרתם אולי להסתיר את תוכן המבנים. לצילינדירים הללו יש פתחים, חלונות בצורות מוזרות, במגדלים הללו לא ראיתי חיים.
 

פרט ב-Pablo Picasso Cités (housing project) in Nanterre צילום: יוסי מטלון

 

ראיתי שם אזור סגור, מגודר בגדר רגשית. יש שם שכונה כמו ה- gate community של עשירי תל אביב החדשים שמקימים לעצמם ולדומים להם שכונות סגורות שיגודרו בגדר פיזית להגנתם הרגשית.
 
הצרפתים בנו ריכוז סמיך של מבנים גבוהים שמכילים ריכוז גבוה של אנשים משכבה סוציאלית אחת. שכבה סוציאלית הזקוקה לעזרה. עזרה אמיתית יכולה להגיע על ידי חלוקת האוכלוסייה הזאת במספר מקומות, עזרה יכולה להגיע על ידי אינטגראציה ולא סגרגציה. ללא עזרה אמיתית, סמים ושאר פשעים יהיו ויתרחשו בכל פינה או סיבוב. רק חיבור מחושב ומתוכנן יכול לבודד את הרע ולהעצים את הטוב. הבידוד וההרחקה (not in my back yard  – n.i.m.b.y),  מבודדים את האלמנטים השלילים ומספקים להם מרחב פעולה חופשי מהשפעות חיוביות.
 

Pablo Picasso Cités (housing project) in Nanterre צילום: יוסי מטלון

 Pablo Picasso Cités (housing project) in Nanterre צילום: יוסי מטלון

 

ב- Pablo Picasso Cités in Nanterre רואים התקבצות, המכוונת על ידי הממשל, של שכבת אוכלוסיה בעייתית והזקוקה מסיבות רבות (סיבות שלא אוהבים) ליחס מעודד, מרסן ומפיח תקווה. ב- Pablo Picasso Cités in Nanterre אפשר לחוש בזעם שהתפרץ בעבר ועלול להתפרץ שנית. במידה וקברניטי פריז לא יטפלו בשורש הבעיה, נראה גל זעם חדש שישטוף את המתחם הזה. אדריכלות חולה יכולה ליצור חוליים חברתיים,  Nikolas Sarkozy הידוע בגישתו כנגד המהגרים הצעירים, כינה את הצעירים האפריקנים שחיים ב-"projects" כ- "scum" .
 
אדריכלות בריאה מונעת מחלות, אדריכלות וסביבה נכונה יכולה לטפל בכל המעגלים החברתיים ואף לרפא חברה חבולה, מרובה במשקעים שליליים, חברה פגועה. אדריכלות קואופרטיבית יכולה למתן קיצוניות אנושית.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אני  ביום מאי 31, 2008 בשעה 8:13 am

    מה רצית? שהם ישוכנו במארה? או שברנאר אנרי לוי יגור בפרוייקט? איך הופכים את האוטופיה שאתה מציע לפרקטיקה?

  • קורינה  ביום יוני 1, 2008 בשעה 12:10 am

    מה קורה שם ביום שמעלית נתקעת או מושבתת?
    המקום נראה כמו מושבת עונשין.
    אני מבינה שהכתמים נולדו מן הרצון לטשטש את הגובה. יכלו לפחות לעשות זאת בצבעים עליזים.
    מעניין אם יש בבניינים האלה חללים ציבוריים.

  • ענת פרי  ביום יוני 1, 2008 בשעה 12:20 am

    דוקא במארה גרו עד שנות השמונים הרבה מהגרים, ואז החליטו לשנות את אופי השכונה, הקימו אז את מרכז פומפידו ומוזיאון פיקאסו והעבירו לשם גם את בית הספר לאמנויות, סילקו את השוק ובמקומו בנו מבנים מהודרים, ואת המהגרים העבירו למגדלים המפלצתיים בפרברים, מנותקים מהעיר ומחייה, והמארה ובובור וכל המקומות שהיו קודם שוקקים חיים עממיים הפכו לשכונת יוקרה, אבל שכונה מוזיאונית, כמו ימין משה וממילא בירושלים, שסילקו את התושבים המקוריים שלהן לשכונות מרוחקות ובנו שכונות מוזיאון למיליונרים שאין בהן חיים אמיתיים, רק נכסים למיליונרים. עכשיו בפרברים של פריס מרביצים לשוטרים ובפסגת זאב מרביצים לערבים, ואולי אני טועה, אבל יותר קל לי לדמיין פוגרומים בפרברים מאשר במרכזי הערים, ואני לגמרי מסכימה עם יוסי – המגדלים האלה הם בתי עונשין, והילדים שגדלים בהם רוצים בעיקר לפוצץ משהו, וזו לא רק הארכיטקטורה שנתנו להם אלא מה שלקחו מהם קודם, בשביל לייצר באופן מלאכותי נדל"ן למיליונרים, ועל זה משלמים בסופו של דבר מחיר גבוה מאד.

  • חיים.פ  ביום יוני 2, 2008 בשעה 6:48 pm

    יוסי, מתי הוקם המיתחם ? וביוזמה של מי ? ן
    אני מסכים אם האמירה שהאדריכלות יכולה לשמש בתנאים מסויימים סוג של תרופת מנע למחלות חברתיות מורכבות ולא פשוטות. איך אנחנו, אנשים פשוטים מהיישוב יכולים להבין את הפוטנצייל, ומשום מה מקבלי ההחלטות ומשרטטי המדיניות המלומדים מוגבלים בהבנה זו. תמיד מחדש מפתיע, תמיד מחדש מאכזב. מצד שני אותה משפחת מלומדים לפעמים לא מצליחים להכניס לסל התרופות כאלה שמצילות חיים במיידי. מכן,איך נצפה מאותם מלומדים ומהרשויות לתרופות מנע מקדימות ?ו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: