ארכיון חודשי: אפריל 2008

בניין עיריית בת-ים

 

בניין עיריית בת-ים, אפריל 2008. צילום: יוסי מטלון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעיר בת-ים יש פנינה ארכיטקטונית, מבנה שנחשב בעת בנייתו כ"משוגע", כיצירה אוונגרדית ואחד שלא מתאים למקום שבו הוא הוקם. רבים שאלו מה פתאום פירמידה הפוכה בבת-ים. במקום שסביבתו המידית לא הייתה מפותחת, מקום שלא היה בו קונטקסט. לרבים, המבנה הזה בעת הקמתו, נראה כשיגעון אומנותי.

 

במשך השנים רמסו אותו, חתכו חלקים מהגג שלו, הזניחו אותו בצורה פושעת, פגעו באיכותו הייחודית. הוא היה אז ונשאר גם היום כמבנה בעל תכונות מהפכניות, מבנה מרגש, שונה מאוד משאר הסביבה ובעיקר שונה מהיובש הארכיטקטוני היצירתי השולט והמוצג סביבו. בניין עיריית בת-ים הוא בניין ברמה אחרת, מוצלח, תמיד מרענן, מתאים גם לזמננו וגבוה ברמתו מהרבה פרויקטים חדשים, עכשוויים.

פרטים מבטון בעיריית בת-ים, אפריל 2008. צילום:יוסי מטלון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בניין עיריית בת- ים הוקם בשנת 1963. המבנה תוכנן על ידי האדריכל אלפרד נוימן והאדריכלים צבי הקר ואלדר שרון שהיו צעירים ממנו וראו בו כאדריכל מוביל ומגבש את קונספציית המבנה. בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, הברוטאליזם והפירמידה ההפוכה, המטאפורה של ה- La Pyramide Inversée, היו זרם אדריכלי מקובל והגיאומטריה נחשבה כמודרנית. מבנים במקומות שונים בעולם עוצבו לאור עקרונות אלו. בניין עיריית בוסטון Kallmann, McKinnell and Knowles 1964-69)), בנין בנק ישראל בירושלים וגם מספר מבנים שתוכננו על ידי משרד שרון אדריכלים, מבנים שנבנו בין השנים 1960-70 באוניברסיטת ניגריה, (Kibbutz + Bauhaus, by Arieh Sharon 1976), היו למעשה פירמידות הפוכות.

צילום של בניין עיריית בת-ים מיד לאחר הקמתו.

 

 

 

 

 

 

 

הבניין המדורג הפוך, המרובע והסימטרי, מורכב ממורפולוגיה פשוטה וחזרתית. פרטי הבניין לקוחים מאותן צורות שמקורן הוא בטבע. הבטון המחוספס משמש לא רק כחומר קונסטרוקטיבי, הוא גם החומר שיוצר את האורנאמנטאציה של המבנה. הקישוטים עשויים מבטון ולכן הם מאופיינים בקשיחות שנוצרת מטבעו של החומר וממלאכת הבניה מבטון, שבארץ באותה תקופה (וגם היום) לא הייתה מהמשובחות.

 

בולט מבחוץ כי לא נקבעה היררכיה בבנין. לא ברור היכן יושב ראש העיר או היכן מתכנסת מועצת העיר. במבנים ציבוריים מאותה תקופה, משרדי ראש העיר היו בולטים ונמצאים במקום שולט, המרחבים הפנימיים החשובים היו בולטים בקנה המידה ובצורה שניתנה להם.

"השרוול", האמפיתיאטרון ובניין העירייה , אפריל 2008. צילום: יוסי מטלון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אמפיתיאטרון עשוי מבטון, עומד לידו. גם "שרוול" בטון גיאומטרי מרשים מחובר אליו. "שרוול" מילוט פיסולי יוצא מהמפלס העליון ומתחבר לו בקרקע למרחב מוגן. השרוול המפוסל יוצר הרגשה של פתיחות יצירתית ורצון המתכננים לעשות משהו אחר, משהו שיעורר את המחשבה, ואכן תעלת המילוט המסובבת הזאת היא עוד נקודת אור במבנה הייחודי הזה. לא ידוע לי אם הצבעוניות שעוטפת כיום את המבנה הייתה גם במקור. ברור לכל  כי בתקופת בניית הבניין, הצבע לא היה חלק מהקונספט וחשיפת הבטון כפי שהוא, הייתה הגישה המקובלת.

"השרוול" וחיבורו למבנה. אפריל 2008. צילום: יוסי מטלון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המרחב הציבורי שמסביב לבניין העירייה נראה מטופח. נראה כי בשנים האחרונות ראש העיר עשה הן למען תושבי העיר והן למען הסביבה הפתוחה והגלויה. צדק יעשה למבנה אם יחזירו לגגו את האלמנטים הגיאומטריים שנתלשו ממנו, בחוכמה יעשו קברניטי העיר באם ישמרו את המבנה, ישפצו אותו ויעדכנו אותו לדפוסי חיים עכשוויים מבלי לפגוע באיכותו המקורית ובכוונת המעצב. עיריית בת ים מתכננת לעבוד למבנה חדש ולכן, יש להפוך את המבנה הזה, שמכיל בתוכו חלל עצום (אטריום), למרחב תרבותי עירוני, ספריה, מוזיאון, בית תרבות, או כל מיזם תרבותי/יצירתי/אומנותי אחר, מקום שחופש היצירה ימלא את הגיאומטריה הייחודית ממנה הוא מורכב.

 

פרט בבניין עיריית בת-ים, אפריל 2008. צילום: יוסי מטלון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .

גם חרות יצירתית

חרות זה חופש, זוהי יכולת לעוף עם המחשבות, עם המעשים. חופש זה לומר כל דבר, לעשות את כל מה שמתחשק וזאת ללא חשבון, מעצורים, מנעולים, גדרות ומכשולים פיזיים, תרבותיים ופסיכולוגיים. חרות זה תנועה ועשייה ללא מחנק, נשימה חופשית, מרחבי מחייה ללא דלתות וחלונות וללא מגבלות הממוקמות על ידי האדם.

 

חבל כי חרות אבסולוטית לא ניתנת להשגה, יש את מגבלות הטבע שממתינות לנו בכל הזדמנות אפשרית, על אלו נתגבר, או לא. מגבלות ומחסומי האדם שממתין לנו בכל פינה חשוכה, היא הבעיה או המכשול העיקרי בדרך לחרות אדריכלית/יצירתית טוטאלית. חוסר היכולת לנטוש את העבר, את המרופט ולקבוע דרכי מחשבה וניהול חדשים, עוצרת רבים וטובים.

 

האדם חסום, הוא שם לעצמו מנעולים שכליים, חוקים שאוסרים לתכנן לאורך ולרוחב, לגובה או לעומק. עוצר את הדמיון בגלל חומריות אחרת. לרוב, החרות אטומה היא, אין חרות, יש מגבלות רב-תרבותיות, יש מגבלות לאומיות.  

 

חרות זו לא אנרכיה, אבל היא פתוחה לפרשנות ואינה מגודרת. חופש אבסולוטי היה יוצר מבנים בלתי מוכרים, שינוי מרקמים , שכבות חדשות וסידורים בלתי מוכרים. בסביבות המיקרו ומקרו ארכיטקטוניים, שרבים חושקים לשנות ולחוות בהן משהו אחר ורבים אחרים מנסים לשמר, נלחמים עד דק על כל שינוי שלא יקרה, כי כל שינוי שנובע מחרות יצירתית יכול שייצר את הלא מוכר ואת הלא ברור. אחרים נלחמים באדיקות, כמעט באופן דתי באפשרות של מחשבה לשינוי, המחשבה אסורה. חוסר וודאות או חוסר היכולת לנבא עוצרים כל תהליך, כי רבים רוצים ללכת על הבטוח והמוכר כי את הרע הזה כבר מכירים וחוששים לנסות רע אחר או להיפך, משהו טוב, טוב כפליים.

 

החרות היא אלסטית, פורצת גבולות, מותחת גבולות עד נתק, עד קריעה שלאחר מתיחה כואבת. השחרור ממוסכמות עובר גבולות, מרחף, מותח באלסטיות את המחשבה וכתוצאה מכך את החומר, את הגיאומטריה, את המותר על פי גבולות ומוסכמות העבר. החרות גוברת על הישן ובונה מעליו, עליו נדבך של חירות יצירתית חסרת גבולות. מנותקת ממוסכמות שנוצרו על ידי האדם.

 

חרות הדעה שאינה מעוקרת, מסורסת ומעוקבת על ידי מה שידוע ומה שנעשה כבר, מאפשרת לעוף ללא מגבלות טכניות, ללא מגבלות של היצע וביקוש וללא הידיעה המוקדמת שזה יעבוד, יחזיק מים או לא. המעוף היצירתי יכול לפתח מערכות בלתי מוכרות, חדשנות ניסיונית שיכולה להיות פריצת דרך, או להיפך הריסת מסלול.

 

החרות יכולה לייצר משהו אחר, הצלחה או כשלון. הכישלון יכול להמתין בפתח כי ללא חרות לא יוצרים משהו חדש וללא יצירה של מהות פיזית ורוחנית חדשה לא ניכשל אף פעם. אז יתכן שהחרות מובילה לכישלון ואולי גם לניסיון או הצלחה מהפכנית בכל רובד אפשרי, דבר שלא התנסינו בו אף פעם. החרות מובילה לבלתי נודע ואולי זה לפעמים טוב יותר מהידוע, מהצפוי.

רוח וחומר

 


העמוד הראשון של הביטאון שהופץ ע"י אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל בשנת 1974.

 

"אל ציבור האדריכלים: אדריכלים – שכירים ועצמאיים – חברי א.א.א.י., אשר עקב המצב נקלעו לקשיים ארגוניים, כספיים, תעסוקתיים, או אחרים, יכולים לפנות לוועדה של איגוד הארכיטקטים, שתעסוק בענינם. נא לפנות אל גב, חוה ונדנברג ב-א.א.א.י., טלפון: 243302" זו הייתה המודעה שפורסמה על העמוד הראשון של הביטאון שהופץ ע"י אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל בשנת 1974. פעם מישהו ניסה לדאוג לחבריו.

 

בעשור האחרון, מובילי עמותת האדריכלים עושים אך ורק לביתם.  אולי רצוי שעמותת האדריכלים תתחיל לדאוג  לאדריכלים העובדים שמקבלים שכר מבייש, אולי זה הזמן לדאוג לכך שהאדריכלים יקבלו שכר שמכבד אותם ואת המקצוע שלהם.  לא יתכן שאדריכל ולו מספר שנות נסיון יקבל שכר קצת מעל השכר המינימלי, לא יתכן שאדריכלים יספקו שרותים בחינם, לא יתכן שמתחזים יסתובבו בשוק ויציגו את עצמם כ"אדריכלים" ובכך פוגעים בפרנסת האדריכלים, לא יתכן שיהיה דבר כזה "אדריכל חוץ" או "אדריכל פנים", יש אדריכל וכל שימוש אחר בתואר אדריכל, יש בזה משהו שנעשה שלא בתום לב. 

 

אדריכלות זה לא מקצוע אידיאלי למי שרוצה להיות עשיר, ממש עשיר. אבל זה מקצוע שחייב לספק חיים נוחים, סיפוק רוחני וחומרי. בשנה הראשונה שלי בבית הספר לאדריכלות ב-Pratt Institute  שבניו-יורק, אחד הפרופסורים אמר לי כי בכדי להצליח במקצוע הזה צריך שני דברים. הדבר הראשון הוא: שיהיה לך הרבה כסף, והדבר השני: שיהיו לך הרבה חברים עשירים. את הסיפור הזה חייבים לשנות.

 

כבר במאה הקודמת הבינו האדריכלים בארץ כי עשירים הם לא. יתרה מזאת, אלו ששורדים חייבים לעזור לאלו שמתמוטטים. אז, למישהו היה איכפת, גם לאלו מבין האדריכלים. חג הפסח הקרב ובא ממחיש בבהירות את מצב העשירים לעומת העניים, מצב כללי ששולט בכל המעגלים ולא רק במעגל האדריכלים.

 

הקוטביות החברתית בולטת היום מכל דבר אחר. שכונות פינוי-בינוי של עניים (העומדים להיחטף על ידי יזמים מפולפלים) לעומת מרחבים נעולים של עשירים, אזורים מגודרים שלעניים אין בהם דריסת רגל. דירות חסרות חיים לעומת מגדלים פורחים ועוד, ממחישים לנו מידי יום את הפערים שהולכים וגדלים, את הסדקים החברתיים שהולכים ונפתחים. במעגל האדריכלי, מעגל שמאוכלס על ידי אנשים משכילים, מלומדים, אפשר לראות כי החומר לא נמצא במחוזותיהם.

 

יש אדריכלים מקושרים שעושים טוב לביתם, אבל מה עם אלו שאינם מקושרים? ישנם מעטים שמצליחים כלכלית, (ואין אדם שעינו צרה בכך), וזה מה שנחשב היום. ישנם רבים יותר, ששורדים את היום ואת המחר הצמוד לו. לצער כולם, ישנם כאלו שלא מצליחים אפילו בזמנים טובים, כי הקשרים גוברים על הכישורים, ומי ידאג להם?

דניאל ליבסקינד – שלושה מבנים

 

בימים אלו מופץ המאגזין "טרנד" (trend). אחד המאמרים המרכזיים במאגזין הוא המאמר אודות האדריכל-על דניאל ליבסקינד. המאמר "איש הרנסנס" מורכב מפתיחה של מר חיים קפון ופרשנות/ביקורת שלי בשלושת הפרויקטים. (תקראו מהעמוד הראשון. חלקי במאמר מתחיל בעמוד מספר 3 , בפרשנות למוזיאון היהודי בסן-פרנסיסקו, ומסתיים בעמוד האחרון, עמוד מספר 7.)

 

להלן המאמר:

עמודים:

עמוד 1 עמוד 2 עמוד 3 עמוד 4 עמוד 5 עמוד 6 עמוד 7

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שתי דקות מרוטשילד

 

גבול, קו-תפר לא נוכח מפריד בין שדרות רוטשילד והתחנה המרכזית הישנה של תל אביב. מאה וחמישים מטרים מפרידים בין שני עולמות קוטביים.  בצד אחד מטר מרובע בנוי שווה 15,000$ ובצד שני, חיים לא שווים אפילו שקל אחד. בצד שבו הבורסה נמצאת לא רואים את האסון שמתרחש כל שנייה, כל דקה, כל שעה, כל יום במתחם התחנה המרכזית הישנה.
 
סמים, זנות, פשע, אלימות. כל מה שלא רוצים במקום אחר, נמצא בתחנה המרכזית הישנה. לאדריכלי העיר וקברניטיה לא ממש איכפת, לא איכפת לאף אחד, לא דואגים ליום המחר של המתחם הזה. בנו "פיל לבן", בנו לעיר תל אביב תחנה מרכזית חדשה והזניחו את זו הישנה. שפכו כסף וחומר בכדי ליצור אסון חדש במקום חדש, ובינתיים יצרו אסון חדש במקום ישן.
 
התחנה המרכזית הישנה היא למעשה מרחב פתוח וסגור, מקום שבו הסבל עובר ממרחב למרחב, מחלל לחלל. עסקאות חיצוניות הופכות לפנימיות, משנות מרחב, נמצאות לפעמים במרחב חופף. החוץ הוא פנים והפנים הוא חוץ. המקום מכיל גופים ולהם חדות וויזואלית. פחד כללי תמידי וקיום על-תנאי, מאפיינים את התחנה המרכזית הישנה. במתחם הזה יש הזנחה וויזואלית, נטישה אנושית מעורבבת בזיהום בלתי מובן, זיהום כפוי, זיהום שהוא תוצאה של חוסר ברירה מצד אחד וחוסר התחשבות מהצד השני, החזק. 

 
המסחר ההוגן בחומר, שהיה פעם, הפך למסחר נתעב באדם ובסמים. המגורים של פעם, הפכו למקומות עבודה וחדרי מנוחה של אוכלוסיה חלשה ומנוצלת. השימושים ההוגנים של פעם נתפסו על ידי אדונים שהכניסו שם את עבדיהם.

איך אפשר להתעלם, להתאלם, איך אפשר ליצור גטו כזה במרחק של מאה וחמישים מטרים ממגדל רוטשילד 1, ממגדל ריצ'ארד מאייר,  ממגדל ציון, ממגדל אקירוב, ממגדל הבנק הבינלאומי, מהבורסה שעולה ויורדת. האור של הכסף לא מאיר את החשיכה האנושית, את האסון שמתרחש במתחם התחנה המרכזית הישנה. האור והתקווה לא מאירים את החיים של העזובים הבלתי נראים בגטו.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 


כל הצילומים: יוסי מטלון

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור. כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .