ארכיון יומי: פברואר 29, 2008

"שימור מבנים"

 

מגדל בצידו של קולנוע "רמה" ברמת גן. הקולנוע יהיה הלובי של המגדל.

אין ספק כי "שימור מבנים" בכל עיר ובתל אביב במפרט משאירה לעתיד רובד ארכיטקטוני עשיר שממנו צריכים להנות כולם, תושבי העיר ומבקריה. רצוי מאוד לשמר, רצוי שהשימור יכלול את השימוש המקורי של המבנה וגם את המורפולוגיה הפנימית והחיצונית ההיסטורית שלו.

בתחילת התהליך היה חשש גדול אצל יזמי הנדל"ן מנושא שימור מבנים. החשש היה שכל מבנה שהוכרז כ"מבנה לשימור" יוקפא במצב שלו ולא תהיה כל אפשרות לבעלי הנכס ליהנות ממנו, לממש אותו. היה חשש שאלו מבנים שיהפכו למצבות לעולמים, בתחבולות שינו את המצב.

פרנסי העיר מצאו דרך שגם במצב של הקפאת המבנה, יהיה רווח בצידו. היו דיבורים עם אדריכלי העיר וניתנה אפשרות פיצוי לבעלי הנדל"ן. בניו יורק, העיר החלוצה בענייני העברת זכויות בניה ממקום למקום, נתנו פיצוי לבעלים של המבנה שישומר, במקום אחר. תמורת שיפוץ המבנה האיכותי והישן, תמורת שיפוצו הכולל והשארתו בשימוש ההיסטורי שלו, ניתן פיצוי שהוא זכויות בניה בקרבת מקום, air rights transfer. 

בארץ הפיצוי הוא זכויות בניה מורחבות, מוגזמות. ליד כל מבנה לשימור שגובהו בין 2-3 קומות צומח לו לפתע גורד-שחקים דיס-פרופורציוני בגודלו ובאופיו למבנה "המשומר". 

בנוסף לזכויות הבניה, שזה ממון רב, מאפשרים לבעל הנדל"ן לנכס את השימוש של המבנה המשומר לעצמו. מאחדים את המבנה הישן עם החדש, הקטן עם הגדול. הציבור שמאפשר בעזרת נציגיו בועדות העירייה השונות לבנות פרויקטים ענקיים ליד מבנה קטנטן לשימור, לא נהנים מאותו מבנה. הקהילה לא מקבל דבר בתמורה, תושבי הסביבה המתחדשת לא זוכים להשתמש במבנה לשימור, הוא מבחינה תראו ולא תגעו. אני רוצה לראות מבנה לשימור שהופך למרכז קהילתי, למוזיאון פתוח, למרחב ציבורי פתוח לאמנים. אני רוצה לראות שמישהו בעירייה יאפשר את קבלת זכויות הבניה המוגדלות בתמורה לשיפוץ הרחוב, להחלפת הריהוט הציבורי, לשיפור התאורה בסביבות הפרויקט או אפילו בעזרה בהקמת מערכת הסעה עירונית, ציבורית, זולה ויעילה.

לציבור אין כוח להתמודד מול עשירי העיר, הם מפחדים להתמודד מול כרישי הנדל"ן שבראיה צרת זווית לא מבינים את ההשפעה שיש להרס אורבאני כזה. תב"ע (תכנית בנין עיר) מקומית מטפלת בפינת רחוב ואינה רואה את טובת העיר בכללותה, היא לא רואה את ההשלכות החברתיות, הכלכליות ואפילו את אלו החינוכיות שהעדפה מסוימת יוצרת בלב הערים. תכנית בנין עיר מקומית יוצרת תמיד הזדקרות של מבנה אחד השונה מאוד ממה שקורה סביבו. קשרים עם מובילי המהלכים בועדות השונות גורמות לנזק עצום במבנה העדין והמורכב של העיר.

 

מבנה לשימור שיהיה לובי הכניסה למגדל מגורים ברחוב אחד-העם בתל אביב. ("גלובס" 26.2.08)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל מי שצופה בתהליך השימור לא יכול שלא להבחין בתהליך "הפאסאדיזים" הרצחני שעובר המבנה לשימור. למעשה הורסים את כולו ומשאירים את החזית העיקרית שלו. מאחורי החזית ממלאים את הנפח בשימושים אחרים שלא היו בתוך המבנה המקורי. משאירים פיסה פה, קטע שם, מעמידים את החזית על תמיכות פלדה ומאחורי זה בונים עולם ומלואו, אין קשר בין האיכות החיצונית שמתבטאת בעיצוב החזית לשימור, לבין מה שקורה מאחוריה. העומק האידיאולוגי של הפאסאדיזים הוא כרוחב הקיר שנשאר כזכר לחורבן הבית. אנו רואים לפתע שמבנה למגורים הופך לאחר השימור – למסעדה, אנחנו רואים שמבנה לשימור שהיה מבנה למגורים הופך למבנה למשרדים ולאחרונה אנחנו רואים כי המבנה לשימור הופך ללובי הכניסה של המגדל הגדול שעומד לקום לצידו.

בתהליך השימור המתחסד, לא רק שהורסים את המבנה ואת השימוש המקורי שלו, הופכים אותו לכלי בידי יזמי הנדל"ן, כלי שימושי שלא מחזיר דבר לתושבי העיר, כלי שנותן מזון ליזם רעב, מכשיר שמאפשר לו להפוך את המבנה לשימור ללובי כניסה מפואר למגדל גדל מידות שהורס את האיזון העדין של האורבאניות הקיימת.