אדריכלות בישראל: סיכום שנת 2007


תאטרון "הבימה" בעתיד ובעבר.

 

שנת 2007 נראתה כשנה שבה לא הייתה דרישה למגדלי משרדים נוספים. אלו שהיו על מסכי המחשב, כבר נבנו והיום הבנייה למגורים חוגגת, שולטת בכל מקום פנוי, אפילו ברחובות ראשיים וסואנים שנחשבו בעבר למקומות נחותים. בנוסף, הקרבה לים תפסה חשיבות עצומה בשנה האחרונה. הקונים הזרים מעריכים את המיקום ליד הים ולא חוששים מקורוזיה.

למרות המצב הכלכלי היחסי הטוב בארץ, ראינו כי רוב משרדי האדריכלים הגדולים בארץ מועסקים על ידי יזמים ישראלים שבונים במדינות מזרח אירופה העניות. שם, באירופה המשוחררת, אין בודק ואין מי שבוחן את האדריכלות, היזמים הישראלים שבונים שם  בודקים רק את הרווחיות של הפרויקטים במדינות אלו ואינם מעיפים מבט לחוסר איכות ארכיטקטונית בסיסית. אדריכלים ויזמים ישראלים נוטעים במדינות עניות אדריכלות חלולה ורדודה.  

צפינו במעבר מאדריכלות פרקטית ופשוטה שמיועדת להמונים, לאדריכלות של "פוזה", אקסטאזה מלאכותית של יוקרתיות מזויפת שמיועדת רק לבודדים, למטרות הרושם שהם הפגינו. התוצאה היא: אדריכלות ריקה מאתיקה ומלאה באסטטיקה זולה שיוצרת רושם זמני.זוהי אדריכלות המעוצבת על ידי יחצנים, אדריכלות מסנוורת המחשיבה יותר את מי קנה ולא את זה שעיצב.  

הקפיצות האנכיות של המגדלים הנמצאים בקונטקסט אופקי, הן תרגום אנכי תלת-מימדי ליהירות וגבהות הרוח של בודדים. ככל שהמבנה עולה יותר לגובה הוא דוחס, דוחק יותר חזק למטה את חסרי הממון. זוהי אדריכלות שמרחיבה את הסדקים החברתיים, מעצימה מתחים בין מעמדות וכל זאת ללא כל תרומה מינימאלית לסביבה. יש כאן ניצול של משאבים ציבוריים לאומיים לטובתם של מתי מעט. 

הסביבה נועלת את עצמה בפנים וחוסמת בכל הדרכים האפשריות, גישה למעמד הבינוני. הבורגנות הבינונית נדחקת לשוליים על ידי הבורגנות הגבוהה. אדריכלות רדיקלית מבחינה סוציאלית וחסרת יצירתיות מבחינה אדריכלית. אין ספק כי זו אדריכלות  שמחזקת היררכיה חברתית, בניינים ללא סיפור, רק מסר כוחני שנובע מממון עודף. יש כאן שיסוע חברתי שפוגם גם במרקם האורבאני. זוהי דומיננטיות פיזית בניגוד לדומיננטיות איכותית.זוהי אדריכלות פרו-סימבולית, דקלרטיבית. חסרת הומור, מוגבלת בזמן.  

הכובעים, הצעיפים והכתרים שבצמרות המגדלים באים להבדיל בין עניים מאוד לעשירים מאוד, בין מעמדות. בנו עבור האלפיון העליון מקבץ של מונומנטים שמאדירים את שמו של המממן ולא את המתכנן. אנו צופים באדריכלות של עשירים שלא בהכרח מייצרת אדריכלות פורצת, חדשנית, מעיזה, מפתיעה, מאתגרת. 

זוהי אקסצנטריות ארכיטקטונית, הוללות אדריכלית, ראוותנות אדריכלית, בדלנות אדריכלית, חשיפה, אדריכלות שקופה, אדריכלות של הצגה, אדריכלות של בתי מלון. זוהי "אדריכלות כמו בחו"ל" שנרכשת על ידי תושבי חו"ל ודוחפת את אזרחי המדינה לעבר הפרברים,  לעבר המעגלים חיצוניים. התוצאה היא אדריכלות שיוצרת שתי מדינות – הראשונה תל אביב היקרה והשנייה היא מדינת כל מה שנשאר מסביב. ככל שהקליינט יותר בולט, ההשפעה של האדריכל המקומי על המבנה יותר ענייה.

ככל שהקליינט יותר עוצמתי, האדריכל יותר חלש ורדוד. בגלל אי יכולתו של האדריכל המקומי ליצור אדריכלות חדשנית, אדריכלות איכותית מרגשת ופורצת, אדריכלות שאינה משתמשת בשיטת ה- ," paste-up"היזמים הזרים אינם בוטחים באדריכלים המובילים בארץ ולכן הם מזמינים אדריכלים זרים לתכנן עבורם בארץ מבנים במקומות בולטים – "אימפורטקטורה".  

השנה ראינו אדריכלות אקסהיביציוניסטית  פרוורטית שחושפת מצד אחד, את המוחצן שבה, את העוצמה הכלכלית והאדריכלות השטחית, ומצד שני, בעזרת סדיני זכוכית שעוטפים אותה, היא מציגה לכל צופה בעזרת מעטפות זכוכית, את גופה וחדרי המיטות שבה.

יש כאן ניסיון ליצור מבנים בעלי הבעה היברידית. מצד אחד מנסים להיות שומרי אנרגיה ומצד שנים בנויים בחומרים זמניים ושיטות בניה יקרות ובזבזניות המנצלות את משאבי הטבע. ברור כי זוהי אדריכלות ארעית שתוחלף במבנה אחר אחרי חמישים שנים. מבנים שהם מותגים יוחלפו כעבור דור או שניים. מבנים שמחירם מרקיע שחקים בגלל שם זה או שם אחר יוחלף במהרה במבנה אחר – בדומה להחלפה של מכוניות, בגדים או מאכלים. למרות מה שלימדו אותנו, אדריכלות 2007 היא אדריכלות שמייצרת מבנים לזמן מוגבל מאוד, time limited, בניגוד לאדריכלות של פעם שהיא  timeless. מגדלי הסטאטוס יהיו כנרות חנוכה, בולטים, זוהרים, מנצנצים, אך זמניים. 

מבחינה אורבאנית, הרחוב והשדרה הפכו מרחבים לחגיגות ספונטאניות. השדרה הוציאה את הצעירים החוצה ובכך יצרה פעילות פוליטית/חברתית שבעבר נדחקה לשוליים וכאן היא קיבלה פודיום מקובל ומפרה. 

בשנת 2007, האדריכל הפך עוד יותר לנותן שירותים טכניים בלבד. עבודתו מתפרקת, מתפצלת בין הרבה בעלי מקצוע ותפקידו כמנצח על "התזמורת" מזמן נתפס על ידי מנהלי פרויקטים או היזמים עצמם. רוב האדריכלים ייעלמו בסופו של דבר או יהיו ספקים של יידע טכני. המעטים שבהם שיציתו רעיונות ויזריקו חידושים –  יישארו.  

המחשב מצד אחד, מאפשר יצירת מורפולוגיה ייחודית ומצד שני, השתלטות האדריכל על המחשב הפכה לבעיה טכנולוגית משרדית. תיוק הקבצים, שימורם ויצירת שיטה ברורה ועקבית גוזלת זמן יקר שיכול היה להיות מוקדש ליצירתיות. מרב כוחות החשיבה, הניהול והארגון שיש בראשו של האדריכל, נתפס על ידי תפעול נכון של המחשב ולא על ידי עיצוב נכון, יצירתי ורענן של המבנה.  

בגין יכולתו של המחשב להפיק פרויקטים גדולים, בעקבות הגודל של הפרויקטים האדריכל מחלק את עיצוב המבנה למספר רב יותר של מתכננים. איך יכול להיות שמגדל אחד מתוכנן ומחולק לידי כמה אדריכלים? איך יכול להיות שאדריכל לא משתלט מקצועית/יצירתית על מגדל אחד? אחד מתכנן את תכנית המגדל, השני את חזיתות המגדל,  החיצוניות שלו, והשלישי את הפנימיות שלו. שעטנז של נותני שירותים. 


פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שי  ביום ינואר 1, 2008 בשעה 1:34 am

    וחתמה את 2007 החלטה שאיני יודע אם היא אדריכלית במהותה או אדריכלית באופיה – הסרת שלטי החוצות מאילון. כל אותם פסבדו בניינים בשיפוץ שכוסו בחורים ובחורות מעורטלים ומחייכים וכל אותם פסלי תלת ממד מכוערים (תפסתם אותי עם דעה) הוסרו.

    וחוצמיזה כתבת יפה.

  • אילנה  ביום ינואר 1, 2008 בשעה 2:20 pm

    אך מעורר תהייה. מי צריך להתאים עצמו למי. מי יקבע את גורל / אופי / צבע / עתיד המקצוע?
    אולי המקצוע באמת זקוק להפרטה, כמו תחומים רבים אחרים בעולם מודרני משתנה שלנו.

  • חיים .פ  ביום ינואר 1, 2008 בשעה 11:20 pm

    לצערי הרב, אני עד להידרדרות הזאת כבר שנים, ואני לא חושב שאפשר לעצור אותה, עברנו את נקודת העל חזור. הכוחות שמושכים אותה קדימה כה חזקים ודומיננטיים שזו מלחמה אבודה ללא כל סיכויי. הענין הוא שאי אפשר לבוא בטענות לאף אחד לפני שמבינים שהאשמים העיקריים למצב הזה הם האדריכלים עצמם. הם אלה שבחולשתם שאיפשרו למציאות הזה להגיע לאן שהגיע. במקום להיות נושאי הדגל וליצג את חברה וצרכיה, במקום להיות מה שהמקצוע הזה מאפשר להם להיות, -סוג של חלוצים ניצחיים-, הם שמטו את השרביט, ויתרו על השליחות, והפכו לאדריכלי חצרות שעיקר עבודתם היא ריצויי תאוותם המגלומנית והחומרית של אדוני חצרותיהם. מיתוך הקדרות הזאת מעטים הם נקודות האור, וגם הם מתמעטים והולכים. אולי הגיע הזמן שבו הריצה קדימה תעבור דרך פילטר הכרחי בעיניי שהוא מנהרת הזמן שמאפשרת מבט להיסטוריה הקרובה והרחוקה, זאת כדי להבין ולא לשכוח מאיפוא באנו, כדי להבין מה עברנו ואיפוא הצלחנו או טעינו, כדי להבין לאן מועדות פנינו, והכי חשוב, כדי לנסות להבין איך ממשיכים הלאה, ואיך מחזירים את השליחות לראש התורן.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום ינואר 3, 2008 בשעה 10:56 am

    נכון שהתמונות במגזינים נראות נוצצות יותר אבל אין זה צריך להטעות- התופעות אשר מתוארות כאן ממש לא מוגבלות לתחומי ישראל והן מתארות מגמה כללית (ועצובה מאוד) של האדריכלות העולמית בשנים האחרונות. יצוא האדריכלות הירודה למדינות עולם שלישי, התמקדות בטכניקה תוך אובדן היכולות , ירידת כוחו של האדריכל והפיכת האדריכלות לאדריכלות של פוזה, של חזיתות נוצצות אך ללא כל הבנה של חלל מקיפה את מרבית האדריכלים, כולל כמה מהגדולים שבהם (ומספיק לראות את עבודותיהן האחרונות של הרצוג ודה-מורון).
    רק הערה קטנה-ה"אדריכלות של פעם", כפי שהוגדרה, מעולם לא הייתה "טיימ-לס" כפי שהוגדר אלא בדיוק להיפך, היא היתה אדריכלות אשר שרדה את הזמן באמצעות היכולת לשנות את פניה ואת משמעותה, במובן הזה דווקא האדריכלות של היום היא "טיימ-לס" בכך שהיא אטומה לשינויים במרחב ובזמן שמסביבה. אדריכלות טובה צריכה להיות מסוגלת להשתנות ולהגיב עם הזמן, ולא להיות אטומה לשינוי הזמן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: