ארכיון חודשי: דצמבר 2007

אדריכלות בישראל: סיכום שנת 2007


תאטרון "הבימה" בעתיד ובעבר.

 

שנת 2007 נראתה כשנה שבה לא הייתה דרישה למגדלי משרדים נוספים. אלו שהיו על מסכי המחשב, כבר נבנו והיום הבנייה למגורים חוגגת, שולטת בכל מקום פנוי, אפילו ברחובות ראשיים וסואנים שנחשבו בעבר למקומות נחותים. בנוסף, הקרבה לים תפסה חשיבות עצומה בשנה האחרונה. הקונים הזרים מעריכים את המיקום ליד הים ולא חוששים מקורוזיה.

למרות המצב הכלכלי היחסי הטוב בארץ, ראינו כי רוב משרדי האדריכלים הגדולים בארץ מועסקים על ידי יזמים ישראלים שבונים במדינות מזרח אירופה העניות. שם, באירופה המשוחררת, אין בודק ואין מי שבוחן את האדריכלות, היזמים הישראלים שבונים שם  בודקים רק את הרווחיות של הפרויקטים במדינות אלו ואינם מעיפים מבט לחוסר איכות ארכיטקטונית בסיסית. אדריכלים ויזמים ישראלים נוטעים במדינות עניות אדריכלות חלולה ורדודה.  

צפינו במעבר מאדריכלות פרקטית ופשוטה שמיועדת להמונים, לאדריכלות של "פוזה", אקסטאזה מלאכותית של יוקרתיות מזויפת שמיועדת רק לבודדים, למטרות הרושם שהם הפגינו. התוצאה היא: אדריכלות ריקה מאתיקה ומלאה באסטטיקה זולה שיוצרת רושם זמני.זוהי אדריכלות המעוצבת על ידי יחצנים, אדריכלות מסנוורת המחשיבה יותר את מי קנה ולא את זה שעיצב.  

הקפיצות האנכיות של המגדלים הנמצאים בקונטקסט אופקי, הן תרגום אנכי תלת-מימדי ליהירות וגבהות הרוח של בודדים. ככל שהמבנה עולה יותר לגובה הוא דוחס, דוחק יותר חזק למטה את חסרי הממון. זוהי אדריכלות שמרחיבה את הסדקים החברתיים, מעצימה מתחים בין מעמדות וכל זאת ללא כל תרומה מינימאלית לסביבה. יש כאן ניצול של משאבים ציבוריים לאומיים לטובתם של מתי מעט. 

הסביבה נועלת את עצמה בפנים וחוסמת בכל הדרכים האפשריות, גישה למעמד הבינוני. הבורגנות הבינונית נדחקת לשוליים על ידי הבורגנות הגבוהה. אדריכלות רדיקלית מבחינה סוציאלית וחסרת יצירתיות מבחינה אדריכלית. אין ספק כי זו אדריכלות  שמחזקת היררכיה חברתית, בניינים ללא סיפור, רק מסר כוחני שנובע מממון עודף. יש כאן שיסוע חברתי שפוגם גם במרקם האורבאני. זוהי דומיננטיות פיזית בניגוד לדומיננטיות איכותית.זוהי אדריכלות פרו-סימבולית, דקלרטיבית. חסרת הומור, מוגבלת בזמן.  

הכובעים, הצעיפים והכתרים שבצמרות המגדלים באים להבדיל בין עניים מאוד לעשירים מאוד, בין מעמדות. בנו עבור האלפיון העליון מקבץ של מונומנטים שמאדירים את שמו של המממן ולא את המתכנן. אנו צופים באדריכלות של עשירים שלא בהכרח מייצרת אדריכלות פורצת, חדשנית, מעיזה, מפתיעה, מאתגרת. 

זוהי אקסצנטריות ארכיטקטונית, הוללות אדריכלית, ראוותנות אדריכלית, בדלנות אדריכלית, חשיפה, אדריכלות שקופה, אדריכלות של הצגה, אדריכלות של בתי מלון. זוהי "אדריכלות כמו בחו"ל" שנרכשת על ידי תושבי חו"ל ודוחפת את אזרחי המדינה לעבר הפרברים,  לעבר המעגלים חיצוניים. התוצאה היא אדריכלות שיוצרת שתי מדינות – הראשונה תל אביב היקרה והשנייה היא מדינת כל מה שנשאר מסביב. ככל שהקליינט יותר בולט, ההשפעה של האדריכל המקומי על המבנה יותר ענייה.

ככל שהקליינט יותר עוצמתי, האדריכל יותר חלש ורדוד. בגלל אי יכולתו של האדריכל המקומי ליצור אדריכלות חדשנית, אדריכלות איכותית מרגשת ופורצת, אדריכלות שאינה משתמשת בשיטת ה- ," paste-up"היזמים הזרים אינם בוטחים באדריכלים המובילים בארץ ולכן הם מזמינים אדריכלים זרים לתכנן עבורם בארץ מבנים במקומות בולטים – "אימפורטקטורה".  

השנה ראינו אדריכלות אקסהיביציוניסטית  פרוורטית שחושפת מצד אחד, את המוחצן שבה, את העוצמה הכלכלית והאדריכלות השטחית, ומצד שני, בעזרת סדיני זכוכית שעוטפים אותה, היא מציגה לכל צופה בעזרת מעטפות זכוכית, את גופה וחדרי המיטות שבה.

יש כאן ניסיון ליצור מבנים בעלי הבעה היברידית. מצד אחד מנסים להיות שומרי אנרגיה ומצד שנים בנויים בחומרים זמניים ושיטות בניה יקרות ובזבזניות המנצלות את משאבי הטבע. ברור כי זוהי אדריכלות ארעית שתוחלף במבנה אחר אחרי חמישים שנים. מבנים שהם מותגים יוחלפו כעבור דור או שניים. מבנים שמחירם מרקיע שחקים בגלל שם זה או שם אחר יוחלף במהרה במבנה אחר – בדומה להחלפה של מכוניות, בגדים או מאכלים. למרות מה שלימדו אותנו, אדריכלות 2007 היא אדריכלות שמייצרת מבנים לזמן מוגבל מאוד, time limited, בניגוד לאדריכלות של פעם שהיא  timeless. מגדלי הסטאטוס יהיו כנרות חנוכה, בולטים, זוהרים, מנצנצים, אך זמניים. 

מבחינה אורבאנית, הרחוב והשדרה הפכו מרחבים לחגיגות ספונטאניות. השדרה הוציאה את הצעירים החוצה ובכך יצרה פעילות פוליטית/חברתית שבעבר נדחקה לשוליים וכאן היא קיבלה פודיום מקובל ומפרה. 

בשנת 2007, האדריכל הפך עוד יותר לנותן שירותים טכניים בלבד. עבודתו מתפרקת, מתפצלת בין הרבה בעלי מקצוע ותפקידו כמנצח על "התזמורת" מזמן נתפס על ידי מנהלי פרויקטים או היזמים עצמם. רוב האדריכלים ייעלמו בסופו של דבר או יהיו ספקים של יידע טכני. המעטים שבהם שיציתו רעיונות ויזריקו חידושים –  יישארו.  

המחשב מצד אחד, מאפשר יצירת מורפולוגיה ייחודית ומצד שני, השתלטות האדריכל על המחשב הפכה לבעיה טכנולוגית משרדית. תיוק הקבצים, שימורם ויצירת שיטה ברורה ועקבית גוזלת זמן יקר שיכול היה להיות מוקדש ליצירתיות. מרב כוחות החשיבה, הניהול והארגון שיש בראשו של האדריכל, נתפס על ידי תפעול נכון של המחשב ולא על ידי עיצוב נכון, יצירתי ורענן של המבנה.  

בגין יכולתו של המחשב להפיק פרויקטים גדולים, בעקבות הגודל של הפרויקטים האדריכל מחלק את עיצוב המבנה למספר רב יותר של מתכננים. איך יכול להיות שמגדל אחד מתוכנן ומחולק לידי כמה אדריכלים? איך יכול להיות שאדריכל לא משתלט מקצועית/יצירתית על מגדל אחד? אחד מתכנן את תכנית המגדל, השני את חזיתות המגדל,  החיצוניות שלו, והשלישי את הפנימיות שלו. שעטנז של נותני שירותים. 


מי צריך גדרות?

המרחב הסגור (הפרטי) והפתוח (הציבורי) באזורים האורבאניים בארצנו תחום על ידי גדרות. השטח מוגדר ולא מאפשר לשכן לראות, להביט, להריח או לחדור למרחב הבטוח של שכנו. גבול זה גבול, שלי זה שלי וכל החוצה את הקו הפיזי או הדמיוני הזה ייענש ויגרום לריב שכנים צעקני. 

למה דווקא באזורים הצפופים, ששם, אילו המרחב הפתוח היה נשאר פתוח הוא היה פותח את האוויר, מרחיק את המחסומים וכך מועיל לתושבים, מדוע דווקא שם מודגש הגבול, הגדר, לעיתים החומה? למה הדשא לא יכול להישפך עד המדרכה? מדוע קו קצה הגינון לא יכול להגדיר את מקום התחלת המרחב הציבורי הפתוח? למה בונים מכשול פיזי וויזואלי בין המדרכה  (שטח הציבורי הפתוח) לבין השטח הפרטי התחום והנעול?
 
כמו אצל ילדים, הכול חייב להיות מוגדר מראש ולא פתוח לפרשנויות אישיות פולשניות. ברגע שניתן לילדים לבחון את הגבולות, הם מזיזים אותם. בכדי למנוע את תזוזת השטח מבעלות אחת לבעלות שנייה יש לקשור את הגבול בשרשרת פלדה, לאסור את הקו הזה למקום קונקרטי באמצעים מזוינים.

מישהי מאתר אחר כתבה אלי בנושא: "היי יוסי, שאלת הגדרות במרחב האורבני באמת מטרידה. אני מתגוררת בשכונת קוטג'ים המוקפת גדר. לבתים חנייה לשתי מכוניות בכניסה. כמעט כל הדיירים סגרו את הכניסה בגדר שנראית כמשהו המסתיר טירה אדירה. אין מה ללכת ברגל בשכונה הזאת – רואים גדרות מתכת גדולות בסגנונות שונים לפי טעמם השונה ומשונה של הדיירים. לא רואים גנה, או משהו חיוני וחי. התוצאה – ניכור בין השכנים. אם אני צריכה לעבור גדר בשביל לבקש חלב או סוכר, יותר עדיף לשתות קפה מר. קהילתיות או ידידות בין שכנים בשכונה הבנוייה בצורה כזו היא בלתי אפשרית. חבל, אשמח לשמוע את דעתך ".

אין ספק כי הסביבה יוצרת דפוסי התנהגות ולהיפך. מחסומים, גדרות עוצרות את הדיאלוג האנושי, חוסמות פתיחות. מצד שני, חברה שמרכיביה דואגים רק לעצמם, חוסמים את עצמם מהאחר, יוצרים לעצמם, לבודדים, בועה שאף אחד אחר לא יכול להכנס לתוכה, ואפילו למטרות חיוביות, היא חברה לא בריאה.

 

תפוח

הדולר בשפל, אולי כדאי לייבא תפוחים מארה"ב?! ואני חשבתי כי אנחנו מייצאים לארה"ב פרות וירקות.

 

 

צילום: יוסי מטלון

אדריכל/רופא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסביבות גיל ארבעים האדריכל מגבש את גישתו האדריכלית, הבנתו של המקצוע יותר מגובשת, משולבת עם תיאוריה וניסיון. הוא כבר שוחה בזרם הארכיטקטוני הראלי, המציאותי והיצירתי (במסגרת המיגבלות הטכנולוגיות). בגיל הזה האדריכל משתנה והופך לבעל מקצוע בשל. בסביבות הגיל הזה האדריכל יוצא להפיק את המקסימום מהחומר. הוא יכול לעשות זאת ביצירתיות ובתבונה. התכונות הללו פלוס היידע המצבר, יכולים לגרום לבניה אדריכלית שלא מלווה בנזקים.

אקדמאים בגיל ארבעים שעוסקים במדעי הטבע, הם מועמדים מעולים להסבה למקצועות הרפואה, לכן בתי הספר לרפואה מחפשים מועמדים בגיל הזה. הם רוצים להוסיף רופאים יציבים, מגובשים לשוק הזה. בגיל הזה, האדם כבר רכש נסיון, יודע את גבולות החיים ומשמעותם. בסביבות הגיל הזה, הרופא יכול להבחין בין עיקר ותפל, עכשיו הוא יכול לדעת מה החיים מכילים בתוכם.

בגיל ארבעים לרופאים ולאדריכלים יש יותר סבלנות, הבנה מערכתית, אגו מווסת, גישה פוזיטיבית ויכולות ביצוע מעולות.

הפרייה אדריכלית

 

 

 

הפרייה אדריכלית של אדמה בתולית דורשת החלטה קרדינאלית שמוחלטת ונכפית על ידי הרשויות ויזמים בעלי ממון. מגרש יכול להיות מקום טוב לבניית מבני מגורים, מבנים לתעשיית היי-טק (הדמייה עליונה), בית ספר ואפילו קניון מלוקק ופאואר סנטר ערום הסופג את כספם של תושבים תמימים (הדמייה תחתונה). כל אחד מהשימושים המוצעים שונה מאוד מהאחר, כל אחד מביא לתושב משהו אחר וערכים תרבותיים שונים, כל שימוש מכניס כסף אחר ליזמים ולעירייה. 

בכל מקום, ובמקרה הנוכחי, מגרש בכפר-סבא (מתחם "פקר" – למעלה מוצגות שתי חלופות לשימושים שונים) , אופי הסביבה שלנו מגובש סופית על ידי השימושים השונים שאנחנו מקימים בסביבותינו. אין ספק כי עוד קניון נובורישי יכניס לעיריית כפר-סבא יותר כסף מאשר כמה מגדלי דירות. החלטה שמבוססת על הגישה הכלכלית ביותר יוצרת חברה רדודה שמתועלת לעיסוקים ותרבות חלולה. מבני היי-טק היו מושכים למקום בעלי מקצוע, אקדמאים ואנשי מעשה. העיר כפר סבא הייתה רוכשת לעצמה לטווח הרחוק, תושבים איכותיים ופיתוח עתידי במחיר של הפחתה קטנה בהכנסה שהייתה מתקבלת ממיסוי עסקי השעשועים והצרכנות הפלסטית.  

תושבי העיר רוצים אולי אוכל ושעשועים. לא תמיד הם יודעים מה טוב עבורם. קניון שפוגע באינטליגנציה של האדם הוא מבנה שנועד לספק צרכים עכשוויים ילדותיים. מבני היי-טק תורמים לעיר בטווח הרחוק ומושכים קהל יעד איכותי ואטרקטיבי. אדריכלי העיר צריכים להיות מובילים ולא מובלים, אדריכלי העיר צריכים עוצמה פנימית שתכריעה בין אוכל ושעשועים לבין טכנולוגיה ומחשבה.