יום בתל אביב

 

הקאנצלר האוסטרי ביחד עם ראש העיר חולדאי ודליה רבין בכיכר רבין. צילום: יוסי מטלון

 

"מה אתה עושה כאן?" שאלה אותי אשת בטחון כשעברתי בכיכר רבין, ליד המצבה שהוקמה במקום שבו נרצח יצחק רבין. "מה שמך?" היא המשיכה בחקירה, "יש לך תעודת עיתונאי?" היא שאלה אותי. אחר דין ודברים, לאחר שהבינה שאנחנו באותו צד, עזבה אותי לנפשי.

 

התקהלות של צלמים משכה אותי למקום, גם אני, למרות שלא ידעתי מה עומד להתרחש, שלפתי את מצלמתי. כבר מקודם הבחנתי כי ליד העמוד הקרוב עומדים להם בצפיה, ראש עירנו ודליה רבין. למשמע הסירנות הצורמות, הופיעו מספר כלי רכב שחורים אטומים. מתוך מרצדס שחורה יצא לו, מלווה בשומרים חסונים, הקאנצלר האוסטרי.

 

כניסה לבית תל אביבי ישן. צילום: יוסי מטלון

לפני כן הספקתי לעבור במרכז העיר, ליד מספר חדרי מדרגות של מבנים ישנים. שם הבחנתי בריצוף המדהים והציורי שעדיין קיים במבנים ישנים. קשה לראות כיצד פוצעים, משחיתים את הריצוף הזה, קשה להבין מדוע דווקא על השטיחים הללו בונים קיר, מחיצה, גדר או שער, קשה להבין מדוע מחליפים את המרצפות הללו במרצפות ריקות מתוכן שאינן מתאימות לאופי המבנה.

 

ספסל פנוי בשדרות רוטשילד. צילום: יוסי מטלון

בסופו של יום, צעדתי עייף ומיוזע בשדרות רוטשילד, שדרה שמפיקה מיליוני דולרים מכל מ"ר חדש, מכל חדר חדש, מכל דירה חדשה. היה שם ספסל פנוי, משטח מוכן ושימושי לכל החפץ בו, הוא היה מותר לכל מי שרצה להתרווח עליו. אם הייתי שוכב על הספסל הזה, לא היו מקימים אותי, לא היו מגרשים אותי. בניגוד לספסל, אם הייתי נכנס למתחמי המיליונרים בדרומה של העיר ואלו העתידים להבנות בעיר, השומרים היו מתנפלים עלי, הם היו מזהירים אותי ומובילים אותי החוצה, מעבר לגדר, ללא כבוד. לו הייתי רוטשילד…