ארכיון חודשי: ספטמבר 2007

הכדור בידיים של … מי?

 

 

 

 

 

שדרות רוטשילד,תל אביב. צילומים: יוסי מטלון

תשובת הנשיא

אתמול, בערוץ הראשון, בשעה 20:20 איילה חסון ועודד גרנות ראיינו את הנשיא שמעון פרס. אחת השאלות הייתה, ואני לא מצטט, איך זה להרגיש בבית הנשיא, בבית שהנשיא הקודם היה בו, בבית שמעשים התרחשו בו?

תשובת הנשיא שמעון פרס היתה (אני מצטט): "הבית נבנתה על ידי ארכיטקטונים". הוא כנראה התבלבל, התרגש או מחשבתו היתה עדיין בשאלה הקודמת שהיתה בנושא אשתו סוניה.

 

אני זוכר כשבתי היתה בת ארבע ופעם היא שמעה שאני עוסק בארכיטקטורה, (היא ידעה כמובן שאבא שלה "בונה בתים"), היא הגיבה כך:  "ארכיטקטוריקה, איזה מקצוע מצחיק", והיא צדקה.

 

 

 

 

 

 

 

התאומים שלי

פורסם לראשונה ב"רשימות" בתאריך: 17.12.2004 וזה עדיין מאוד רלוונטי להיום, אולי אפילו יותר מאז. הספרים, הסרטים וההצגות שהופקו לאחרונה קשורים מאוד לתוכן המאמר.

 

מקרוב לא יכולנו לראות אותם, גדולים עלינו. מרחוק הם נראו כמו שומרי
העיר הדרומיים שחיברו את השמיים לארץ. קודקוד, נקודת ציון חזותית אורבנית
בשכבות העליונות של האטמוספרה. עכשיו הם חסרים לכולם. ראו אותם כגוף
שהיה שם מאז ומתמיד. בחסרונם, נוצר פתאום חלל, ריקנות בלתי מובנת. קשה
להאמין שזוג בניינים זקופים, עוצמתיים, שמשקיפים לכל עבר בגאווה ובביטחון
הפכו לערמה של חומרי בנין מרוסקים, מנופצים, מקומטים. צנחו ברחוב, ולא בגלל
שנשקו לגיל הזהב, או שליבם פסק לפעום בעקבות מחלה סופנית. קשה להאמין
ששני בלוקי הקרח הענקיים הומסו, הותכו. הם התמוטטו, את נפחם האנכי, הזקוף
ועכשיו הדמיוני לא נשכח. עוד לא מלאו להם שלושים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

החוויה שלא תשוב

מאז שתפסו גובה, היו כאלו שאהבו אותם וכאלו שלא כל כך. בשנת 1973 פול
גולדברגר מהניו יורק טיימס כינה אותם "קופסאות גדולות". הוא טען שהם לא
ישנו את קו הרקיע. כמה שטעה. נכון, לא היו בהם פרטים מפוארים. לא היו בהם
אפקטים של פירוטכניקה רועשת ולא נמרחו עליהם קישוטים, כי מי יראה אותם
ממפלס הרחוב או מכלי הרכב הקולחים במהירות מהתעלות והגשרים שמסביב.
הרי המטרה בניו יורק היא להגיע מהר, לכסות שטחים ולמחוק הכל, לא לראות
דבר. צילם של התאומים החשיך רחובות ובתים. לחסרי הבית שמסביב ההווה
והעתיד נראה חשוך גם בחצות היום. הניו יורקים בכלל והעשירים שבהם בפרט, לא
ידועים כל כך בתכונות אלטרואיסטיות מיוחדות. המגדלים לא ניסו להיות
הארטיסטים הארוגנטיים, הקופצניים של השכונה. המגדלים לא צחקו או שמחו
בצורה מאולצת, כפויה, שמאפיינת הרבה מגדלים ציניים אחרים. התאומים לא היו
משופעים, שבורים או מדורגים כמו שאר גורדי-השחקים. למרות גובהם הרב,
הקווים האנכיים שעטפו את חזיתות הבניינים, הודגשו והובלטו. האדריכלות לא
ניסתה להסתיר את שלד המבנה, סוג של ניקיון ארכיטקטוני.

 

 

 

 

תכונותיהם הבסיסיות של המגדלים היו אמת ופשטות. אמת של צורה פשוטה שנוצרה על ידי
שימוש פשוט ופונקציונלי של החללים הפנימיים. למרות צורתם הטהורה, הם לא
הקרינו משהו אליטיסטי או גוף בעל חשיבות תרבותית, הם היו עממיים. מעטפת
המבנים היו ללא מסכות דואליות מגוהצות או אפליקציות מעטפתיות רב-שכבתיות
המחוברות לשלד המבנה על ידי מהדקים, קפיצים וסיכות. הם לא פיתחו מנגנוני
הגנה כדוגמת שכבת עור נוספת היוצרת מסכה וכיסוי למה שיש ודימוי או אחיזת
עיניים למה שאין.

היקפם של התאומים לא השתנה מהבסיס ועד לגג, מהרגליים דרך המותניים
ועד הראש, משהו שמקרין חוסר יציבות סטטית ואולי אפילו משקף ונותן למתבונן
ממפלס הקרקע תחושה של מטוטלת, של מקל ארטיק העומד ליפול ולמעוך אותך.
הלכי הרגל רוצים ומצפים לראות משהו יותר מעוגן ומבוסס בתפר, בנקודת המפגש
של הבניין לקרקע. להלכי הרגל יש הרגשה של אפסות לעומת העוצמה הוויזואלית
שנוצרת על ידי הגובה, בדומה להרגשה שיש לאדם הנמצא בתוך מבני דת המכילים
חלל פנימי עצום וגבוה. לאלו שבפנים המגדלים תמיד שיקפו הרגשה של הגנה
ובטחון. לעומת זאת, הסביבה התוססת ברחובות שמסביב לא חדרה דרך המעטפת
האטומה ולא ספגה מעט מביטחון זה. הנפח הקופסתי, והגיאומטריה השלמה של
התאומים נתנה להם את כוחם. לא נגסו בהם, לא פצעו אותם, לא ארע טיפול
כירורגי בגופם ולא הודבקו עליהם גידולים, בליטות או גבשושיות. מוטציות ושאר
קטעי זיכרון ממבנים אחרים או גחמות אישיות לא מוגנטו עליהם. הגגות השטוחים
וחלקם העליון התלת-מיימדי של המבנים לא הודגשו או הובלטו. לא הולבשו עליהם
כובעים או צעיפים. תחום או מעצור לא נאכף עליהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הנוכחות הדומיננטית שלהם היתה סוג של דקלרציה מתגרה באין סוף כלכלי.
יצירת תקוות שווא בכלכלה הלוקלית והגלובלית, אילוזיה חומרית שהוא המצרך
הזול ביותר במדינה שעשיר תמיד ימצא עשיר יותר ועני ירגיש עשיר ליד חברו העני
יותר. אין סוף לעושר ולעוני. הרכבת התת קרקעית חוברה לתחתית המגדלים וזה
יצר המשך תנועה אופקי לתנועה האנכית האלגנטית, העל קרקעית. המגדלים עשו
סדר מלמעלה לאי-סדר שלמטה. אבא גדול או לעיתים מושל, ששולט ומכוון
בשקט את האנדרלמוסיה האורבנית. סוג של השגחה קולקטיבית ממרומים.
אדירות נוכחותם של המגדלים גברה על הרומנטיקה האנושית שהתחוללה סביבם.
התאומים יצרו מקום בעל קווי אופי של התרבות המקומית וגם נתנו יכולת לדרום
העיר להיות מקום הניתן לקריאה ממרחקים על ידי תושבים ומבקרים. עקב גודלם,
הפסיפס האנושי והתכונות של התושב-מהגר הניו יורקי הפכו לגורם מינורי, בלתי
נראה בקונטקסט של המגדלים. עוצמת האדריכלות התיכה לרגע קט את ההבדלים
בין עוברי אורח שמסביב. במישור הרחוב, המרחב הציבורי מחוץ למגדלים
והמרחב הפרטי שבתוכם נשמר בקפדנות. חלל הרחוב לא חדר דרך חזיתות הזכוכית
לתוך החלל הפנימי שהיה גבוה וריק. החוץ לא נשאב פנימה, לא התקבל או הוזמן
לקחת חלק בחגיגה הפיזית או בכלכלה המוניטרית. הכלל לא השתתף בשפע
הכלכלי של הפרט שנמצא בחללים הפרטיים. למרות שלא היה קל להשכיר את
הקומות העליונות, רוחות החורף הסוערות ברחובות למטה היו בלתי נסבלות
והכיכר שביניהם לא היתה יותר מאשר משטח דו-מיימדי חסר שימוש, את תפקידם
הם מילאו לשביעות רצון בעליהם. מצמרותם היה ניתן לצפות למרחקים, לעבר עיר
בעת שגשוג ופריחה ובעת מיתון וקפאון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בגין היותם שניים, צמד ותאומים הם הרגישו בטוחים בעצמם, כאילו
תומכים אחד בשני. מגדל מיותם אחד, היה מרגיש זר, בודד ומנוכר. ביחד, לאחר
שאחד מהם שוכפל, הם עמדו יפה, כמו שני פסלים מינימליסטיים גאים באופיים
הקר ובחזותם. הם היו שני אלמנטים זקופים ללא רמזו או הביעו מחווה למשהו
עדין יותר, מעוגל, אולי נשי יותר, אורגני. הם לא התמוססו או השתלבו עם קו
הרקיע, אבל שינו אותו ללא היכר. ביחד הם התעלמו וניתקו את עצמם לחלוטין
מהקונטקסט שבסביבתם, התרחקות שלא פגעה אבל גם לא עזרה לשכנים הקטנים
יותר. השידוך עם הסביבה לא עלה יפה ומאז שהוקמו הם היו מגורשים ומנודים
מאלו שעמדו בסביבתם. את דלת הכניסה לתוכם היה קשה למצוא. מכשיר
תקשורתי וויזואלי שמוביל לכניסה לא היה בנמצא. בתוכם התרוצצו אנרגיות
אנושיות ומכניות. מיקומם היה אחד ליד השני ולא אחד מאחורי השני או אחד לפני
השני. דיירי הבניין תמיד הבחינו בשכן התאום, במשפחה. בין המגדלים לא היתה
תחרות או מאבק על ההגמוניה, רק דיאלוג והרמוניה. פס עדין וכחול של שמיים
הפריד ביניהם. הנוכחות שלהם יצרה סוג של אופטימיות מבודדת, אומץ והשגיות
בדלנית. חגיגה של הצלחה מקומית הן במישור ההנדסי והן ברובדים הכלכליים.
המסר הווירטואלי שלהם סימל לכל העולם בעזרת הפסים האופטים המהירים
אורח חיים, את דרך החיים והאווירה בניו יורק, את החופש והחרות. מסיבה זו,
גוף זר פלש לתוכם וכרסם בהם במהירות הבזק עד הרס.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המחר שאינו האתמול

באשר לעתיד, בשנת 1995, באוקלהומה סיטי שבארה"ב, העיר שבה נהרס
בנין פדראלי על ידי פיגוע טרוריסטי , לא הקימו את הבניין מחדש ובשטח שנותר
שומם הקימו אתר זיכרון המכיל עצים , מים ומאה שישים ושמונה כיסאות ריקים,
לזכרם של מאה שישים ושמונה הקורבנות. אוקלהומה זה לא ניו יורק. לזכרם של
המתים ב"תאומים" תוקם מצבה של חיים. מצבה אקטיבית ומקום נושם שכולו
אופק ופתח לעתיד, לנולד ולחדש. מגדל שישאב את האנרגיות לקיומו מהיום הבא
ומה שטמון בו ולא מעוצמות החורבן, האבדון או העקירה. גוף מחשל, גוף אחר, זז
ונע שיחווה את העכשיו ויצפה במחר. למען הרווח המהיר, יפורסמו ספרים, תמונות,
חתיכות מתכת יארזו בתוך קופסאות עשויות בתחכום היי-טקי וימכרו לכל דורש,
הצגות בברודווי ירוצו ללא סוף והמסחור העתידי של האסון יהיה הדבר המבוקש
הבא. חברה קפיטליסטית תנצל כל אפשרות ללא גבולות לייצר רווחים. איתור
מצוקה לעשיית רווחים. מישהו חייב לעשות כסף.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האדריכל ברנארד טצ'ומי מאוניברסיטת קולומביה אמר לניו יורק טיימס
שיש לבנות מחדש, "…יותר גדול ויותר טוב…". האדריכל רוברט סטרן מסכים
איתו. "אנחנו חייבים לבנות מחדש את המגדלים, הם סמל של ההישגיות שלנו
…". פיטר אייזנמן ממובילי הזרם הדה-קונסטרוקטיבי הביע את דעתו, "…אני
מקווה שלא נהסס להגיע גבוה כמו המגדלים שהיו, לא נזוז אחורה, אנחנו לא
יכולים לסגת…". הפשטות והטהורות של מורפולוגית חלק מהמבנים בעיר זו נוצרה
על ידי המהירות הניו-יורקית שתמיד דוחפת הצידה את הזמן על מנת לדחות ולבטל
אותו, להמציא את היום שאחרי, לא מביטים אחורה. סוג של בריחה מפני
ההיסטוריה. בניו יורק, הקרבה הפיזית של אדם לאדם יוצרים ריחוק מנטאלי,
לניתוק מיידי מההווה ומהעבר הקרוב. האנונימיות והחופש לא יוצרים מחויבויות
עתידיות למה שהיה. לכן בעיר ללא הפסקה לא ישתעבדו לערכים היסטוריים, לא
יתפסו בצבתות הנוסטלגיה. פעולה מידית להוכחת הקונספציה שאומרת כי שימור
ההיסטוריה מכביד על התפתחות העתיד, היתה מכירת הפלדה הקרועה של
המגדלים לחברה זרה כמובן, ואלו יתיכו את החומר ויהפכו אותו לכלי בית,
לשימוש עתידי במקום אחר בעולם ואולי גם בניו יורק, טרנספורמציה של העבר,
אל-חזור היסטורי. אסון של קבוצה אחת הופך לאוצר של קבוצה שניה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המגדלים חדשים יקומו והתוצאה הוויזואלית תהיה ללא קשר לחזות של
המגדלים הקודמים. כמו סירי ה"טפלון", שדבר לא דבק בהם או כמו שאדם לא
רואה, מתחבר, מביט או מחפש אדם אחר ברחובות ניו יורק ,כך המגדלים החדשים
לא יזכירו או יביטו לאחור בקודמיהם ולא ידבק בהם כל רמז או קריצה לתשוקות
ההיסטוריה. זוהי תרבות הנוטשת באדישות את העבר לטובת האוטופיות
הדמיוניות של המחר, לטובת החיים התיאטרליים. הניו יורקים מתרפקים לכוכבים
של העתיד ונוטשים את אלו ששיחקו לפניהם בעבר, נותנים להם למות בשקט.
השקפתם היא שהתרבות לא יכולה להיסחף לתוך עמקי העבר, האתמול המרופט.

האדריכל והפוליטיקאי תומס ג'פרסון אמר שהוא אוהב יותר את חלומות
העתיד מאשר את תולדות העבר. בניגוד לשלטון אגליטרי שדוגל בשיוויון וחרות
בכל זמן ובעיקר בסוף תהליך החיים, הדמוקרטיה ככלל וזו הניו יורקית בפרט
גורסת אך ורק לשיווין בקו ההתחלה ואילו הסוף לא ידוע ולרוב לא שיוויוני.
ההתעלמות מהסוף ומהבוגר היא טוטאלית. הישן, העני והדל במראה ובחומר לא
שייך לקונצנזוס ולכן הוא מיותר. סופרים ובעלי דעה אינם מתעמתים ומתארים
רבות את עברה של עיר זו, אלא באופן צפוי ועקבי מנבאים בסגנון המדע הבדיוני את
העתיד האוטופי והבלתי צפוי שלה. ההתחלה בטוחה, הסוף תמיד מוטל בספק.
ההיסטוריה האמריקאית לא תשכפל את סופה, יהיו רק התחלות חדשות, כך גם
בשיקום הפוסט-טראומטי האדריכלי של ניו יורק.

 

 

הדמייה של התכנון העכשווי 

 (פורסם לראשונה גם ב"פרספקטיבה" – כתב עת לאדריכלות בפברואר 2002)  צילומים: lmdc, איי-פי ורויטרס.

 

להוריד את הכיכר אל העם

 

צילום אווירי של כיכר דיזנגוף משנות ה-40 של המאה הקודמת.

בעיריית תל אביב הולכים מהקל אל הכבד. את כיכר אתרים והמבנים שסביבה, ואת המגה-סטרוקטורה המכונה "התחנה המרכזית החדשה" משאירים לראש עיריה חזק יותר. לכן בחרו לתקן את הקל ביותר.

אלא שכיכר דיזנגוף חייבת לרדת אל העם. ההגבהה המלאכותית שנכפתה עליה חיסלה אותה, את החלל שמעליה ואת המבנים הבאוהאוסיים שמסביבה. אין כיכרות מרחפות ולבטח לא עולים לכיכר –  לא במדרגות, לא ברמפות וגם לא במשטחים הדורשים טיפוס. לכיכר חייבים להגיע בנוחיות מקסימלית. הכיכר חייבת להיות מפולסת בהתאמה עם שאר הרחובות שפוגשים אותה. את פסלו של האמן יעקב אגם –  פסל שיש בו אמירה מסוימת –  יש להעביר למקום אחר, מקום שבו חספוסה של היצירה יוכל להשתלב בקונטקסט קיים.

את הכיכר המוגבהת שנבנתה בשנת 1976 יש להרוס, לשטח, ליישר ולהתאים למפלסים הקיימים שמסביב. צריך לחשוף את היופי שיש בחזיתות המבנים שמסביב.

יש להראות את מבני הבאוהאוס במלוא הדרם. אחרי שיפוץ המבנים שעוטפים את הכיכר נוכל לראות מכל מקום את הכניסות המקוריות, את האופי הארכיטקטוני של כל המבנים שמסביב. החלל האווירי-מעגלי שמעל הכיכר חייב להיות פתוח. זה יתקיים רק אם נהרוס את הכיכר הנוכחית ונבנה כיכר בסגנון שנת 1935, השנה שבה נבנתה הכיכר שתוכננה על ידי האדריכלית ג'ניה אוורבוך.

חייבים למשוך את הולכי הרגל למרכז הכיכר. אסור להפוך אותה לאי תנועה בלבד. במרכזה יש למקם בריכה מעוגלת, שטוחה ורגועה. סביב הבריכה יש להציב ספסל עץ נוח לישיבה ממושכת, שיעקוב בגיאומטריה שלו אחרי הצורה המעגלית של הכיכר. לאחר מכן יהיה מרחב מעגלי נוח להולכי הרגל.

בקצה החיצוני של הכיכר יש לבנות ערוגה ולשתול בה פרחים, שיעטפו את הכיכר בגובה של כ-40 סנטימטר מעל מפלס הכביש. ערוגה זו תוסיף טבע לכיכר ותשמש גם כאלמנט בטיחותי להולכי רגל. צריך לאפשר גישה לכיכר מכמה מקומות, גם כשיעטוף אותה כביש טבעתי, ובשכבה החיצונית ביותר תהיה מדרכה שתלווה את כל החנויות והמסעדות שמסביב.

 

כיכר דיזנגוף המוגבהת. צילום: יוסי מטלון

אין ספק שכיכר מוגבהת ומעליה פסל איכותי אך חד חוסמת את ההמשכיות הוויזואלית המרחבית שיש מסביב לה. ההגבהה הזאת מונעת את הפתיחות הנחוצה בסביבה האורבנית הלחוצה שמסביב.

ייתכן שיש גם להגביל את התנועה המוטורית בכיכר. זה המקום להתחיל לחשוב על הגבלת התנועה בתל אביב – למנוע מבעלי רכב הבאים מערים אחרות להיכנס ללב העיר. חייבים לחשוב בגדול ולהקים רכבת עילית/ תחתית או תחבורה ציבורית אחרת שתהיה זולה, איכותית ויעילה. ברגע שתהיה מערכת הסעה ציבורית אמינה, כמות כלי הרכב בכיכר בפרט ובעיר בכלל תפחת באופן משמעותי.

ברור לכל כי את הנוסטלגיה קשה לשחזר. מסביב לכיכר דיזנגוף, בשנותיה היפות, לא היו ממש כלי רכב. המצב הזה לא ישוב. אבל בעזרת תכנון מבוקר, איכותי ומתחשב, אפשר לשקם את המקום הזה, לנקות אותו, להוסיף חוויות פוזיטיביות במרחב הציבורי הזה בכדי שהוא "ימגנט" אליו שוב עוברים ושבים. בהזדמנות זו נוכל גם לטפל בסביבה האנושית שמאכלסת את הכיכר בשנים האחרונות וזקוקה אף היא לשיקום יסודי נבון.

 

 

 

עוד יום בתל אביב

 

השר לענייני גמלאים ויו"ר מפלגת הגימלאים רפי איתן, וח"כ משה שרוני, חברו מהמפלגה, בבית העתונאים בתל אביב ב-06.09.07. צילום: יוסי מטלון

תערוכת צילומים מדהימה המספרת את סיפורה של משפחה שעלתה לארץ מאתיופיה, הובילה אותי לבית העיתונאים בתל אביב. בנוסף לתערוכה, במקום היה גם אירוע של מפלגת הגמלאים, חברי המפלגה מצאו לעצמם מקום קלאסי להרמת כוסית, לאריכות ימים ושנים.

 

בכניסה ומסביב לא שאלו אותי מי אני ומה אני עושה שם, בטח הם שמחו לראות מישהו חדש, לא ממש ילד אבל בטח לא בשכבה שלהם. לפתע מצאתי את עצמי עומד ליד השר לענייני גמלאים. השר רפי איתן ממפלגת הגמלאים, (יליד שנת 1926), הוא שוחח בהתלהבות עם חברו ח"כ משה שרוני שצעיר ממנו בכמה שנים. הרבה היסטוריה יש על הרפי איתן הזה, למרות זאת, הוא מתחדש, עושה, משתנה ויוזם.

 

רפי איתן נולד בעין חרוד, שלוש שנים אחרי שמשפחתו עלתה מרוסיה. הוא היה קצין מודיעין בצבא, התגייס לשרותי הביטחון והמוסד. השתתף בלכידתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. עבד בשרות המוסד באירופה ובארה"ב. הוא היה גם ראש המטה ללוחמה בטרור וגם יו"ר החברה "כימיקלים לישראל".

 

 

לשכת המהנדסים והאדריכלים, ברחוב דיזנגוף בתל אביב. צילום: יוסי מטלון

 

מפגישה "היסטורית" אחת עברתי ליד מוסד היסטורי אחר. פסעתי ליד לשכת המהנדסים והאדריכלים שנמצאת ברחוב דיזנגוף 200 בתל אביב. גוף זה נוסד מתוקף חוק המהנדסים והאדריכלים (בשנת 1958). האם שמעתם פעם אותם? רק לשם ההשוואה, האם שמעתם פעם משהו מלשכת עורכי הדין? בודאי! שם היו בחירות, שם הבטיחו לקדם את מעמדו של עורך הדין, הבטיחו ופעלו לקידומו המקצועי, הגדלת שכר הטרחה שלהם, גיבוי מעמדו האישי והמקצועי ועוד. מה לדעתכם עשו בלשכת המהנדסים והאדריכלים ?  כלום!

 

באתר של הלשכה הזאת כתוב: "לשכת המהנדסים, האדריכלים והאקדמאים במקצועות הטכנולוגיים בישראל, היא הגוף המקצועי היציג של ציבור זה בארץ. מטרתה להוות גוף לאומי מרכזי, אשר מטפח ומקדם את המשק בתחומי ההנדסה, האדריכלות והטכנולוגיה, ובמקביל פועל לקידום המעמד המקצועי של המהנדסים והאדריכלים במדינה". האם פעם שמעתם אודות החידושים שלהם? האם הם תמכו באדריכלים, לפחות במישור המקצועי? כנראה שלא. למרות נוכחותם רבת השנים – הם לא מתחדשים! ואפילו לא חידוש קוסמטי. נדמה לי כי פעם המקום שימש כאולם לחתונות ובריתות – זה משהו חדש!

 

בית הדר, בית המשרדים הראשון בתל אביב, הוקם ב-1938, צילום: יוסי מטלון

לקראת סוף היום היתה לי עוד פגישה היסטורית מקרית. מבנה שנבנה ב"סגנון הבינלאומי"-  בית הדר. מבנה המשרדים הראשון שהוקם בתל אביב וממוקם בפינת הרחובות, הרכבת ודרך בגין. הוא תוכנן על ידי האדריכל קרל רובין בשנת 1934 ובניתו הסתיימה בשנת 1938. מבנה ששלדו עשוי מפלדה. בעת ההיא, השיטה הזאת הייתה שיטה נדירה במחוזותינו.

האלמנטים הבולטים בו הם כמובן "חלונות הסרט" והקובייה המיתולוגית היוצאת מקובייה אחרת, שכנה. רק חזית אחת מעוגלת, מעדנת את הגיאומטריה של הקובייה. המבנה ששיכן בעבר את "פקיד השומה תל אביב 5", היה לבן, טהור, ללא מזגנים, צינורות ושינויים אחרים שפצעו את עורו. 

את המבנה הזה לא יחדשו וגם לא יחזירו למצב "הלבן" והנקי כפי שהיה בצעירותו, בשנותיו הראשונות. רק כאשר למישהו יהיה ברור שאפשר להכפיל ולשלש את גובהו ואולי להפכו למשהו אחר, רק אז מישהו יתנפל עליו. בעקבות הפוטנציאל החדש הגלום בו, יזם מהיר מחשבה, יעשה בו ניתוח מסובך – התערבות כירורגית מסובכת בסגנון "הפאסאדיזים". פעולה פולשנית זו התחבבה מאוד על מובילי השימור ב"עיר הלבנה". כתוצאה מהתופעה הזאת, מבנה זה, כמו כל מבני תל אביב המיועדים לשימור, יאלצו יום אחד לעבור את הניתוח הזה, בהרדמה טוטאלית כמובן.

 

 

 

 

 

יום בתל אביב

 

הקאנצלר האוסטרי ביחד עם ראש העיר חולדאי ודליה רבין בכיכר רבין. צילום: יוסי מטלון

 

"מה אתה עושה כאן?" שאלה אותי אשת בטחון כשעברתי בכיכר רבין, ליד המצבה שהוקמה במקום שבו נרצח יצחק רבין. "מה שמך?" היא המשיכה בחקירה, "יש לך תעודת עיתונאי?" היא שאלה אותי. אחר דין ודברים, לאחר שהבינה שאנחנו באותו צד, עזבה אותי לנפשי.

 

התקהלות של צלמים משכה אותי למקום, גם אני, למרות שלא ידעתי מה עומד להתרחש, שלפתי את מצלמתי. כבר מקודם הבחנתי כי ליד העמוד הקרוב עומדים להם בצפיה, ראש עירנו ודליה רבין. למשמע הסירנות הצורמות, הופיעו מספר כלי רכב שחורים אטומים. מתוך מרצדס שחורה יצא לו, מלווה בשומרים חסונים, הקאנצלר האוסטרי.

 

כניסה לבית תל אביבי ישן. צילום: יוסי מטלון

לפני כן הספקתי לעבור במרכז העיר, ליד מספר חדרי מדרגות של מבנים ישנים. שם הבחנתי בריצוף המדהים והציורי שעדיין קיים במבנים ישנים. קשה לראות כיצד פוצעים, משחיתים את הריצוף הזה, קשה להבין מדוע דווקא על השטיחים הללו בונים קיר, מחיצה, גדר או שער, קשה להבין מדוע מחליפים את המרצפות הללו במרצפות ריקות מתוכן שאינן מתאימות לאופי המבנה.

 

ספסל פנוי בשדרות רוטשילד. צילום: יוסי מטלון

בסופו של יום, צעדתי עייף ומיוזע בשדרות רוטשילד, שדרה שמפיקה מיליוני דולרים מכל מ"ר חדש, מכל חדר חדש, מכל דירה חדשה. היה שם ספסל פנוי, משטח מוכן ושימושי לכל החפץ בו, הוא היה מותר לכל מי שרצה להתרווח עליו. אם הייתי שוכב על הספסל הזה, לא היו מקימים אותי, לא היו מגרשים אותי. בניגוד לספסל, אם הייתי נכנס למתחמי המיליונרים בדרומה של העיר ואלו העתידים להבנות בעיר, השומרים היו מתנפלים עלי, הם היו מזהירים אותי ומובילים אותי החוצה, מעבר לגדר, ללא כבוד. לו הייתי רוטשילד…

 

 

 

 

 

חיים משותפים

 

מגדל נווה צדק, חזית קדמית גלית. צילום: יוסי מטלון

מגדל נווה צדק התפתח והגיע לשיאו. הוא ממוקם במרכזו של אזור נמוך קומה, באזור נווה-צדק שבדרומה של העיר ההיסטורית. הניגוד בקנה-המידה שיש למבנה הזה יחסית למבנים השכנים, יצר חיכוכים בין התושבים למאשרי התוכניות בעיריית תל אביב. הניגודים הפיזיים, החומריים והגיאומטריים בינו לבין הקונטקסט שסביבו הם מונומנטאליים.

ברור לכל מתבונן כי יש ניגוד מדהים בין החזית של המגדל שפונה לים לבין זו שפונה לעיר. היתכן כי זה נעשה בכוונה תחילה? הטיפול בחזיתות המבנה שונה מחזית לחזית, השפה הגיאומטרית, המורפולוגיה שונה מאוד ממקום למקום. את הים, החזית מקבלת בקלילות מרחפת, בגלייות עדינה של המרפסות הקופצות המעוצבות בסמיכות שונה בחלקו העליון והתחתון של המגל. בניגוד עצום, את העיר מקבלת החזית האחורית. החזית האחורית , האדריכל השאיר כאילו היא לא גמורה, בלתי מסויימת, חלקית, חזית שממתינה לאלמנטים משלימים, חסר שם חלק מה"פאזל",

 

מגדל נווה צדק, חזית אחורית ממתינה להשלמה. צילום: יוסי מטלון

 

מגדל נווה צדק, החזיתות הקדמית וזו הצדדית. צילום: יוסי מטלון

 

אולי זה ה"קונספט" של המגדל, אולי זו החלטה שהוחלטה על ידי היוצרים והתכנון התקדם לאורה, לי נראה כי החזית הקדמית לא יכולה להיות שייכת לזו שמאחור, לא נראה כי שתי החזיתות שייכות למבנה אחד. אין גיאומטריה או שפה שתקשר ביניהן. גם החזית הצדדית לא תומכת באף חזית, היא לא מקשרת, מגשרת, משלימה או תומכת – היא נייטראלית מאוד.

המגדל נוגע בקרקע בצורה שקטה ופשוטה. כמובן שלובי גבוה מקדם את הבאים לחזית הקידמית. ממול לחזית זו מפוזרים כמה מבנים קטנים שעוברים תהליך של שימור ושיפוץ. יתכן ואלו נועדו לשעשע את בעלי הדירות בלבד, יתכן שיהיה שם איזה מתחם סגור, יתכן.

אין ספק שהמבטים, שהחוויות שמתרחשות בקומות העליונות הצופות לעבר הים או העיר, משאירות את האדם למעלה חסר נשימה, ואת האדם הקטן שלמטה – עוד יותר קטן.

 

מגדל נווה צדק ואחד מהקיוסקים הראשונים בתל אביב. צילום: יוסי מטלון

 

מגדל נווה צדק והראי-נוע הראשון בתל אביב, "עדן" שמו, (לא היה עדיין קול-נוע). צילום: יוסי מטלון

 

 

 

ניאו-ריאליזם ארכיטקטוני

 

בית "בני-עקיבא", ניאו-ריאליזם. צילום: יוסי מטלון

 

בצומת הדרכים של שדרות שאול המלך ורחוב דובנוב, בחלקה הצפוני של העיר תל אביב, יש מבנה שנראה כמו לוחות הברית שניתנו לעם ישראל בהר-סיני. בבניין הזה, סוג של ניאו-ריאליזם ארכיטקטוני נמצא בית הכנסת של ארגון בני-עקיבא, סניף מרכז. במרכז החזית שפונה לרחוב דובנוב אפשרת לראות את מקומו של "ארון הקודש" שפונה פחות או יותר לכיוון ירושלים, בירתנו. המשכו של הבניין מכיל משרדים להשכרה ואולי גם משרדים של ארגון בני-עקיבא.

 

אין כאן חדשנות, יש כאן שימור של מושגים דתיים היסטוריים. זהו מבנה ייחודי שמושך  תשומת לב בגלל הישירות, הנאמנות הארכיטקטונית לדרך חיים, האמיתיות העצמית והכנות הברורה שבעיצובו. הוא מושך תשומת לב בגלל פנימיותו ובגלל אופיו החיצוני המקרין בשקיפות ברורה, בבהירות ובאמת טוטאלית את אשר נעשה בתוכו. האופי של המבנה מדריך את המתבונן בו, מעביר אליו מסר חזק, מסר דתי. זהו מבנה המשדר מסורת, מורשת, דרך חיים.

 

בית "בני עקיבא", נאמנות ארכיטקטונית לדרך חיים. צילום: יוסי מטלון