ההצגה של תל אביב

 

חזית תיאטרון "הבימה", הצגה חדשה. צילום: יוסי מטלון

"הבימה" המתחדשת, כניסה לאולם רובינא ומסקין. צילום: יוסי מטלון

ההצגה הטובה והבולטת ביותר בעיר היא "דניה-סיבוב" שמשחקת בתיאטרון "הבימה". החליפו את התמונות על חזית התיאטרון, יש שחקנים חדשים. באולם רובנינא ומסקין אפשר לראות את התפאורה של החיים, את ההריסות הטריות ביותר בעיר. מה רובינא ומסקין היו אומרים ? בעידן הכאוס הנדלנ"י ששוטף את העיר, עכשיו בונים לנו אדריכלות ציבורית גנרית, משהו לא אותנטי, משהו שיהיה מלא בפרטי בנין שיסודם היה בנתב"ג 2000 (המתכנן הוא אותו מתכנן). פעם אמר מישהו, שמכל חורבה מתחילה בריאה חדשה, מכל הרס נוצרת מהות חדשה. אז יש עתיד ובינתיים ההריסות שבתוך המבנה ו"בהיכל התרבות",  נותנות השראה לכמה אדריכלים.
 

מלך החיות שנזרק מ"הבימה", ממציאים את המלך החדש.צילום: יוסי מטלון

התפאורה ששירתה נאמנה את ההצגות ב"הבימה" יצאה לחפש בית אחר. מחליפים את המלך, זורקים לרחוב את הישן ומחפשים מלך חדש. זרקו את כולם לכל עבר וחלק קטן ונבחר העבירו למשמר. אבל את האריה שזרקו, צער בעלי חיים, מישהו לקח לעצמו, אימץ באומץ את חיית הטרף העדינה.  בעלי החנות ממול לתיאטרון "הבימה" לקחו על עצמם להאכיל ולטפל באריה הזה. את האריה הם השאירו חופשי ללא סורג ובריח, אפשר ללטף אותו והוא גם לא נושך. 

הצגה בשדרות רוטשילד. "אוכל" חופשי להמונים. צילום: יוסי מטלון

שדרות רוטשילד, מרקידים את העם. צילום: יוסי מטלון

בשדרות רוטשילד מנסים לעשות שמח לעם, להמונים, אמנות קולקטיבית אינטראקטיבית פטורה מרכישת כרטיס. פעם זה היה מאיזו מרפסת, כאילו צ'אוצ'סקו עמד שם, מפגיזים את השדרה במוזיקה אלטרנטיבית, מיזם פרטי כמובן. בקצה אחר של השדרה, קבוצת פנטומימאים, (בעידן גאידמאק, גם זה מיזם פרטי), עשתה הכול בהילוך איטי, רצו לאורך הכביש בהילוך איטי,  עצרו ואצרו לנו את הזמן, השער והעניבות, כולל המטריה שכאילו עפו ברוח האיטית. יפה שנסים להצחיק אותנו, מנחמים את עמנו, אין כבר מקום לשבת על ספסלי השדרה.
 

תפאורת גגות בלב תל אביב. צילום: יוסי מטלון

לא רחוק משם האנטנות מתנפחות להן, לובשות שמלות ובגדי מלך חדשים, בפני עיוור לא תשים מכשול, אנחנו רואים את זה ובכל זאת נופלים. זה זלזול באינטליגנציה של העם הזה, אור לגויים, סגולה לאריכות ימים ושנים.

ארמונות של זהב למתבגרי העיר. צילום: יוסי מטלון

העיר מתבגרת! כל שנה מגיעים משלוחים חדשים של "בשר טרי". אבל אלו שמתבגרים כאן חייבים לדאוג לעצמם, אין מקום בבית של הילדים. תושבי העיר המתבגרים בונים ארמונות של זהב עם הרבה עתיד, בונים להם מרחבים נעולים בכדי שיוכלו להתענג בעתיד, או להתנחם על העבר שהיה טוב יותר, לפחות מבחינתם. אני מניח שהם היו מעדיפים לרקוד בשדרות רוטשילד, (עם פיליפינים ופיליפניות, או בלעדיהם), להיות צעירים בחמישים שנים במקום לשבת בכיסאות מרופדים המונחים בסדר קלאסי על שטיחים פרסיים. טוב שיש כאלו שיש להם את המשאבים הללו, טוב שיש כאלו שמוצאים בגיל מבוגר מקום חדש לגופם ולנפשם. אבל, יש מבוגרים רבים שידם קצרה משגת אוכל, מזון, יש את ילידי הארץ החייבים לדאוג לעצמם בגמר, לחשוב ולתכנן לאחר כל ארוחה כיצד הם יספקו לעצמם את הארוחה הבאה. ישנם גם כאלו שלא נולדו בארץ, ניצולי שואה למשל, שחווים שוב את הרעב – מה יהיה איתם?
 

פרסומת ל"סטוצים" בלב העיר, עיר ללא הפסקה? צילום: יוסי מטלון

האינטלקטואלים השריריים של העיר הגדולה. צילום: יוסי מטלון

ההצגה לא הסתיימה עדיין. חשוב שחלקים נבחרים של האדם ששואף לפרוץ בהצגה העיקרית בעיר הגדולה יהיה מעוצב, שרירי ויציב. אבל, המנה העיקרית היא "הסטוצים". זה מה שאנחנו, אנחנו מה שאנחנו לובשים, אנחנו מה שאנחנו אוכלים, אנחנו מה שמפרסמים עבורנו. עם של אוהבים, באמת? אהבה חופשים בתיאוריה טובה יותר ממלחמה פנימית או חיצונית ממשית. אבל, אנחנו עם של אהבה? סיפוקים מיידים בעזרת "סטוצים"? האם זאת רק פרסומת? לא! 

כסאות לבודדים באבן גבירול, כמעט ממול ל"מקדש" של שרי אריסון. צילום: יוסי מטלון

בכדי לראות את ההצגה הביאו כסאות לבודדים, כבר בלתי אפשרי בעיר הזאת לשבת אחד ליד השני, יש סיכונים בישיבה כזאת. לכן, הם מסמרו את הכסאות למדרכה, לשביל צר מאוד שנמצא בין כביש ומסלול לרוכבי אופניים. על אבן גבירול בתל אביב מצאו "סטריפ" קטן ובו מיקמו מקום אחד אוטיסטי עבור העייף והתשוש. כשהעייף ירצה לשבת או לקום הוא יצרך להיות זהיר מאוד, מימין ומשמאל תהיה תנועה מהירה של אוטובוסים, כלי רכב ואופניים. רצוי גם להביא את מסיכת האב"כ שנתנו לנו במלחמות ישראל, בכדי שהעייף והתשוש לא יצטרך לנשום את אשר נפלט מהאוטובוסים וכלי הרכב הנושקים לו, העוברים ביעף לידו.
 

מקדשי המגורים של העשור הנוכחי. ממתינים לפ'יליפ'ים והסטארקים הבאים. צילום: יוסי מטלון

ויש כמובן את "מלח הארץ", הם אוהבים את השם הזה. הם אלו שקונים לעצמם מקדשי מגורים.  הם אלו שמעצימים את הפערים החברתיים. רבים מהם לא גרים בארץ, זה מקום מפלט יקר, נקודה יהודית בליבם הציוני. נראה כי המגדלים הללו יהיו חשוכים, רק בחגי ישראל ידלקו האורות בחדרי האוכל המפוארים. הם קונים לעצמם אופנה אדריכלית, מותג ארכיטקטוני. המגדלים העגולים הללו יאכלסו את בעלי הממון, שם, רק שם יגורו בני החמישים פלוס שדרכם צלחה, עוד בנים ובנות של עשירים ומלאים, צריך לדעת היכן להיוולד, אמר לי פעם מרצה בבית הספר לארכיטקטורה. שם, במקדשי המגורים הייצוגיים של העשירון העליון, הם יעבירו מספר שנים עד להמצאתו של הטראנד הבא, אולי מגורים על הירח או כוכב אחר. בינתיים  המגדלים המלבנים והמשולשים מתקרבים לעגולים. המרחקים הולכים ומתקצרים ולמרות שהם יהיו בתוך מגדלים, הם יאלצו להביט לתוך מגדלים אחרים, לתוך גיאומטריה אחרת, לתוך הצגה דומה.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • אדם  ביום אפריל 26, 2007 בשעה 6:49 am

    תודה!
    זה סקירת העיר בכמה מקומות ספציפיים.
    כך נדע מה קורה בעיר הזאת.
    ואכן, יש הצגה גדולה, זה מאפיין את החברה הישראלית בכלל ואת הערים הצפופות בפרט.

%d בלוגרים אהבו את זה: