ארכיון חודשי: אפריל 2007

מיטל רונן – אנונימיות אנושית

 
 
 
 
 

  

 

אני, מיטל רונן, ציירת, מציירת בשמן על קנבס כבר 11 שנה אשר במהלכן נוצרו יותר ממאה ציורים. לאורך השנים התנסיתי בטכניקות שונות ובנושאים שונים שפשוט נולדו על הבד. הציור מאפשר לי התנסות בלתי פוסקת בכל אשר מסקרן, יפה בעיני ומרגש אותי.

רוב ציורי מתמקדים בדמויות אנושיות, עירומות או לא, מבלי רצון להעניק להן זהות מוגדרת  הבאה לידי ביטוי בפנים או בקונטקסט מסוים. הדמויות עומדות בפני עצמן. עם זאת לעיתים, מוצאת את עצמי חשה בפני הדמויות ומתמקדת בהן.
הציור עבורי הוא צורך, תרפיה, דרך לביטוי עצמי חקירה ואתגר ולכן תהליך העבודה שלי הוא תהליך אינטנסיבי ורגשי של פורקן הבא על סיפוקו.

ליצירת קשר אפשר לפנות לאי-מייל: ronmei@walla.com



 

ההצגה של תל אביב

 

חזית תיאטרון "הבימה", הצגה חדשה. צילום: יוסי מטלון

"הבימה" המתחדשת, כניסה לאולם רובינא ומסקין. צילום: יוסי מטלון

ההצגה הטובה והבולטת ביותר בעיר היא "דניה-סיבוב" שמשחקת בתיאטרון "הבימה". החליפו את התמונות על חזית התיאטרון, יש שחקנים חדשים. באולם רובנינא ומסקין אפשר לראות את התפאורה של החיים, את ההריסות הטריות ביותר בעיר. מה רובינא ומסקין היו אומרים ? בעידן הכאוס הנדלנ"י ששוטף את העיר, עכשיו בונים לנו אדריכלות ציבורית גנרית, משהו לא אותנטי, משהו שיהיה מלא בפרטי בנין שיסודם היה בנתב"ג 2000 (המתכנן הוא אותו מתכנן). פעם אמר מישהו, שמכל חורבה מתחילה בריאה חדשה, מכל הרס נוצרת מהות חדשה. אז יש עתיד ובינתיים ההריסות שבתוך המבנה ו"בהיכל התרבות",  נותנות השראה לכמה אדריכלים.
 

מלך החיות שנזרק מ"הבימה", ממציאים את המלך החדש.צילום: יוסי מטלון

התפאורה ששירתה נאמנה את ההצגות ב"הבימה" יצאה לחפש בית אחר. מחליפים את המלך, זורקים לרחוב את הישן ומחפשים מלך חדש. זרקו את כולם לכל עבר וחלק קטן ונבחר העבירו למשמר. אבל את האריה שזרקו, צער בעלי חיים, מישהו לקח לעצמו, אימץ באומץ את חיית הטרף העדינה.  בעלי החנות ממול לתיאטרון "הבימה" לקחו על עצמם להאכיל ולטפל באריה הזה. את האריה הם השאירו חופשי ללא סורג ובריח, אפשר ללטף אותו והוא גם לא נושך. 

הצגה בשדרות רוטשילד. "אוכל" חופשי להמונים. צילום: יוסי מטלון

שדרות רוטשילד, מרקידים את העם. צילום: יוסי מטלון

בשדרות רוטשילד מנסים לעשות שמח לעם, להמונים, אמנות קולקטיבית אינטראקטיבית פטורה מרכישת כרטיס. פעם זה היה מאיזו מרפסת, כאילו צ'אוצ'סקו עמד שם, מפגיזים את השדרה במוזיקה אלטרנטיבית, מיזם פרטי כמובן. בקצה אחר של השדרה, קבוצת פנטומימאים, (בעידן גאידמאק, גם זה מיזם פרטי), עשתה הכול בהילוך איטי, רצו לאורך הכביש בהילוך איטי,  עצרו ואצרו לנו את הזמן, השער והעניבות, כולל המטריה שכאילו עפו ברוח האיטית. יפה שנסים להצחיק אותנו, מנחמים את עמנו, אין כבר מקום לשבת על ספסלי השדרה.
 

תפאורת גגות בלב תל אביב. צילום: יוסי מטלון

לא רחוק משם האנטנות מתנפחות להן, לובשות שמלות ובגדי מלך חדשים, בפני עיוור לא תשים מכשול, אנחנו רואים את זה ובכל זאת נופלים. זה זלזול באינטליגנציה של העם הזה, אור לגויים, סגולה לאריכות ימים ושנים.

ארמונות של זהב למתבגרי העיר. צילום: יוסי מטלון

העיר מתבגרת! כל שנה מגיעים משלוחים חדשים של "בשר טרי". אבל אלו שמתבגרים כאן חייבים לדאוג לעצמם, אין מקום בבית של הילדים. תושבי העיר המתבגרים בונים ארמונות של זהב עם הרבה עתיד, בונים להם מרחבים נעולים בכדי שיוכלו להתענג בעתיד, או להתנחם על העבר שהיה טוב יותר, לפחות מבחינתם. אני מניח שהם היו מעדיפים לרקוד בשדרות רוטשילד, (עם פיליפינים ופיליפניות, או בלעדיהם), להיות צעירים בחמישים שנים במקום לשבת בכיסאות מרופדים המונחים בסדר קלאסי על שטיחים פרסיים. טוב שיש כאלו שיש להם את המשאבים הללו, טוב שיש כאלו שמוצאים בגיל מבוגר מקום חדש לגופם ולנפשם. אבל, יש מבוגרים רבים שידם קצרה משגת אוכל, מזון, יש את ילידי הארץ החייבים לדאוג לעצמם בגמר, לחשוב ולתכנן לאחר כל ארוחה כיצד הם יספקו לעצמם את הארוחה הבאה. ישנם גם כאלו שלא נולדו בארץ, ניצולי שואה למשל, שחווים שוב את הרעב – מה יהיה איתם?
 

פרסומת ל"סטוצים" בלב העיר, עיר ללא הפסקה? צילום: יוסי מטלון

האינטלקטואלים השריריים של העיר הגדולה. צילום: יוסי מטלון

ההצגה לא הסתיימה עדיין. חשוב שחלקים נבחרים של האדם ששואף לפרוץ בהצגה העיקרית בעיר הגדולה יהיה מעוצב, שרירי ויציב. אבל, המנה העיקרית היא "הסטוצים". זה מה שאנחנו, אנחנו מה שאנחנו לובשים, אנחנו מה שאנחנו אוכלים, אנחנו מה שמפרסמים עבורנו. עם של אוהבים, באמת? אהבה חופשים בתיאוריה טובה יותר ממלחמה פנימית או חיצונית ממשית. אבל, אנחנו עם של אהבה? סיפוקים מיידים בעזרת "סטוצים"? האם זאת רק פרסומת? לא! 

כסאות לבודדים באבן גבירול, כמעט ממול ל"מקדש" של שרי אריסון. צילום: יוסי מטלון

בכדי לראות את ההצגה הביאו כסאות לבודדים, כבר בלתי אפשרי בעיר הזאת לשבת אחד ליד השני, יש סיכונים בישיבה כזאת. לכן, הם מסמרו את הכסאות למדרכה, לשביל צר מאוד שנמצא בין כביש ומסלול לרוכבי אופניים. על אבן גבירול בתל אביב מצאו "סטריפ" קטן ובו מיקמו מקום אחד אוטיסטי עבור העייף והתשוש. כשהעייף ירצה לשבת או לקום הוא יצרך להיות זהיר מאוד, מימין ומשמאל תהיה תנועה מהירה של אוטובוסים, כלי רכב ואופניים. רצוי גם להביא את מסיכת האב"כ שנתנו לנו במלחמות ישראל, בכדי שהעייף והתשוש לא יצטרך לנשום את אשר נפלט מהאוטובוסים וכלי הרכב הנושקים לו, העוברים ביעף לידו.
 

מקדשי המגורים של העשור הנוכחי. ממתינים לפ'יליפ'ים והסטארקים הבאים. צילום: יוסי מטלון

ויש כמובן את "מלח הארץ", הם אוהבים את השם הזה. הם אלו שקונים לעצמם מקדשי מגורים.  הם אלו שמעצימים את הפערים החברתיים. רבים מהם לא גרים בארץ, זה מקום מפלט יקר, נקודה יהודית בליבם הציוני. נראה כי המגדלים הללו יהיו חשוכים, רק בחגי ישראל ידלקו האורות בחדרי האוכל המפוארים. הם קונים לעצמם אופנה אדריכלית, מותג ארכיטקטוני. המגדלים העגולים הללו יאכלסו את בעלי הממון, שם, רק שם יגורו בני החמישים פלוס שדרכם צלחה, עוד בנים ובנות של עשירים ומלאים, צריך לדעת היכן להיוולד, אמר לי פעם מרצה בבית הספר לארכיטקטורה. שם, במקדשי המגורים הייצוגיים של העשירון העליון, הם יעבירו מספר שנים עד להמצאתו של הטראנד הבא, אולי מגורים על הירח או כוכב אחר. בינתיים  המגדלים המלבנים והמשולשים מתקרבים לעגולים. המרחקים הולכים ומתקצרים ולמרות שהם יהיו בתוך מגדלים, הם יאלצו להביט לתוך מגדלים אחרים, לתוך גיאומטריה אחרת, לתוך הצגה דומה.

אדריכלות עירונית גבולית

 
בין הערים נס-ציונה ורחובות, אדריכלי הערים לא "ספרו" אחד את השני, אולי אף דאגו להדגיש בשטח כי כאן יש גבול! – כאן יש כוח שלטוני אחר. בין הערים בני-ברק ורמת גן יצרו סביבה שממיסה את הגבול
 
 
ערי ארצנו מתפתחות ומתרחבות עד למקום שהן נושקות אחת לשנייה, עד שהן גובלות אחת ברעותה. לא תמיד הגבול הזה מטושטש, לא תמיד מנסים לעקור את הרגשת הגבול הבולטת בשטח, את החומה הדמיונית. בין הערים בני-ברק ורמת גן יצרו סביבה שממיסה את הגבול, מטפלת בכל צד כאילו לא עבר ביניהן קו גבולי דמיוני. בין הערים נס-ציונה ורחובות, אדריכלי הערים לא "ספרו" אחד את השני, אולי אף דאגו להדגיש בשטח כי כאן יש גבול! – כאן יש כוח שלטוני אחר.
 
גורמים רבים משפיעים על התהוות הסביבה האורבאנית. ראשית בעלי הקרקעות ושנית, אדריכלי ומהנדסי העיר. בגבול שבין הערים רמת גן ובני-ברק, בדרך בן-גוריון פינת דרך אבא הלל סילבר, הטיפול האדריכלי היה מהיר ומגובש. האדריכלים יצרו מרחבים פתוחים דומים על שתי גדות הכביש. על הגבול הזה נבנו מבני גבוהים הדומים מאוד באופיים, הן בקנה מידה, בגיאומטריה, בשימוש ובעיקר בחומרי הבנייה. במקרה הזה היה יזם אחד, חברה אחת ולה אופק וקונספציה אחת שפיתחה פיסת אדמה בקו שמפריד בין שתי הערים ולכן הטיפול האדריכלי נראה דומה, הרמוני ומכובד.
 

הכביש, הגבול שמפריד בין רמת גן ובני ברק, צילום: יוסי מטלון

 

הכביש, הדרך שמפרידה בין רמת גן ובני ברק, צילום: יוסי מטלון

בניגוד לנפחים הארכיטקטוניים  המאורגנים –  לאדם, להולך הרגל, אין כאן פיתויים סביבתיים, אין בנמצא ריהוט רחוב, אין אזורים "מוגנים" המאפשרים התקהלות ספונטאנית סביבתית, אין "מגנט" שימשוך אנשים למרחב החיצוני הפתוח וימלא אותו באדם. האדריכלים עיצבו את הצומת כמקום אחד, כמעט שיכפול פינתי, כמרחב אחד שמשרת את המרחבים הפנימיים שבתוך המגדלים, מרחב שעובד כפינה עירונית של מגדלי משרדים. המרחב החיצוני ריק מתוכן, הוא רק שלב בדרך להיעלמותו של העובד האלמוני בחברה נטולת שם.
 
בנקודת הפגישה שבין הערים  רחובות ונס-ציונה, בצומת שבה נפגשים רחוב הרצל ודרך המדע, הטיפול היה מתמשך, שונה בקנה מידה ובעיקר מנוגד בחומרי הבנייה של המבנים שהוקמו בנקודת מפגש זו. חומרי החפוי הנראים ממפלס הרחוב, ממש מתנכרים למבנים שמעבר לכביש. מהצד הרחובותי של הצומת יש מסעדות ומקומות התקהלות קטנים וטובים. הכאוס המורפולוגי המתכתי יוצר מפגשים אנושיים.

הכביש, הגבול שמפריד בין רחובות ונס-ציונה, צילום: יוסי מטלון

 

הכביש, הדרך שמפרידה בין רחובות ונס-ציונה, צילום: יוסי מטלון

חיפוי המבנים עשוי מזכוכית כהה, חומר בצבעי אדמה ואבן. לעומת זאת, בצד השני יש אבן בהירה וגיאומטריה שונה. המתכננים בכל צד של הצומת גיבשו לעצמם סכמות אורבאניות שונות. במקום השני יצרו מבנה  "חץ", מבנה שהשלים את הפינה ולא "עטף" אותה כמו בצד השני של הצומת. בשני הטיפולים השונים, ולא חשוב מה קדם למה, לא לקחו בחשבון את הארכיטקטורה שמעבר לכביש, יצרו מקום מפוצל, פילוג.
 
בכדי ליצור חברה עירונית שוויונית יש ליצור מרחבים שוויוניים, נפחים אורבאניים אישיים ללא גבולות. בכדי לאפשר הרמוניה נפחית, יש לאפשר יצירתיות עיצובית ובאותה עת להדגיש את המכנה המשותף של כל המבנים בכדי שאלו ייצרו אווירה נעימה ושוויונית ביחסה לאדם ולמקום.

דקונסטרוקציה

אבא, איפה הבית שלנו?

תל אביב פוליטית

 

שלט רחוב ברחוב שינקין, צילום: יוסי מטלון

 

למרות הליברליות המופגנת, למרות שאין כאן את הרגשת הקוטביות הקיצונית והקבועה כמו בעיר הבירה, למרות כל זאת, תל אביב היא עיר מאוד פוליטית, עיר מאוד דמונסטרטיבית. חדשות לבקרים אפשר למצוא פה ושם ניצוץ, זיק של דקלרציה פוליטית עכשווית.
 
כיכר רבין הוא מקום להצגה פוליטית בקנה מידה גדול. שם ליחיד אין מקום ומרוב אנשים לא רואים את האדם. שדרות תל אביב בכלל ושדרות רוטשילד בפרט, מהווים מקום להצגה פוליטית קטנה, אישית, מקום שמנקז אליו מתחים פוליטיים בזרמים עדינים. למרות שכל אחד נותן לשני לחיות, המתח מוצג בפרהסיה.  פעם זה השמאל והימין, פעם זה דתיים וחילוניים, וותיקים וחדשים ולעיתים זה פשוט נגד דפוסי התנהגות מסוימים, ישרים ועקומים, כנים וגנבים, תומכים ונתמכים, דואגים לזולת או דואגים לביתם ופעם זה, נגד הנשיא שלנו, סליחה, לא של כולם.
 
טוב שיש בעיר מקום לגילוי עמדה, פלטפורמה להבעת דעה. על אותם שלטים, בשקט מוצנע, אפשר להיות גם בתל אביב קוטביים בדעותינו. על שלטי שמות הרחובות, אפשר פעם להציג יצירתיות או גרפיקה שמעלה חיוך ובפעם אחרת ניתן להציג שם זעם קולקטיבי, רתיחה, סערה, תסיסה.

 

רחוב שינקין הפך לרחוב משה קצב, צילום: יוסי מטלון

 

שדרות (משפחת) רוטשילד הפכה לרחוב משפחות הפשע. צילום: יוסי מטלון

 

שימור בתל אביב – הירקון 96

מבנה המגורים הזה שממוקם ברחוב הירקון 96 בתל אביב, נבנה בשנת 1935 ותוכנן בסגנון הבינלאומי על ידי האדריכל פנחס ביז'ונסקי.  מבנה סימטרי בצורת H ולו כיכר פנימית פרטית למחצה. בתוכו היו 4 חדרי מדרגות.  למבנה 4 קומות כאשר 3 הקומות העליונות נועדו למגורים וקומת הקרקע שימשה למטרות מסחריות. לפני שנים תרם איש העסקים קרל דיספלד את הבניין לאוניברסיטה העברית תוך הבטחה לשימורו. בשנת 1995 הבניין נמכר ליזם אחר. אז הבניין לא נכלל ברשימת הבניינים לשימור שהוכנה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בתל אביב.  

 

הבעלים החדשים רצו לפנות את הדיירים בשכירות מוגנת וחשבו להרוס את המבנה בטענה כי הבניין מהווה סכנה מוחשית לדייריו ולסביבה.  בשנת 2000  נתנה ועדת הערר המחוזית היתר להריסת המבנה.  מהנדס המועצה לשימור אתרים וכן המהנדס שנבל קבעו באופן חד משמעי כי מצבו הקונסטרוקטיבי של הבניין טוב והוא מוזנח בלבד. לאחר מכן, לאחר מאבקים משפטיים, השופטת פלפל ביטלה את ההחלטה למתן היתר להריסה. משרד האדריכלים יסקי-סיוון מתכנן את הפרוייקט. רואים שחפרו מרתף עמוק, השאירו את החזית, את הקיר שפונה לרחוב הירקון ואת זה שפונה צפונה. הכל מחוזק בקורות פלדה, שלא יתמוטט חס וחלילה. זהו אחד ממבני הבאוהאוס המרשימים ששרדו בתל אביב.

 

נ.ב. אשמח אם מישהו במשרד יסקי- מור-סיוון ישלח אלי את ההדמיה של המבנה המתוכנן ואז נוכל להשלים את ה"עתיד" לפני בואו, לפחות בהדמיה.

 

עבר:

 

הווה:

הירקון 96 תל אביב, צילום: יוסי מטלון

הירקון 96 תל אביב, צילום: יוסי מטלון

הירקון 96 תל אביב, צילום: יוסי מטלון

הירקון 96 תל אביב, צילום: יוסי מטלון

עתיד:???

והנה ההדמיה של העתיד :

 

 

למאמר: Two Towers – One Idea  באתר: ArchiTimes

לחץ כאן!

Architect Calatrava VS. Architect Isozaki

 

צילום מפורום: PUSHPULLBAR

 

הגשרון שבמחלוקת הוא זה של ISOZAKI שיוצא מהמגדל הימני ומתחבר לגשר של CALATRAVA.  סופרפוזיציה, מקור: Skyscrapercity

שני אדריכלים, מהמובילים את עולם האדריכלות נאבקים על המשך קיומו של גשרון בעיר בילבאו שבספרד. אחד בנה גשרון והשני רוצה להרוס אותו. Architect Isozaki תכנן ובנה פרויקט מגורים עצום, ליד גשר בנוי של Architect Calatrava. בפרויקט הגדול של Isozaki יש גשרון שמתחבר לגשר המונומנטאלי של Calatrava. ברור כי אופי הגשרון של Isozaki שונה מהארכיטקטורה הייחודית של Calatrava. אכן, הגשרון הודבק לעבודה האיכותית של Calatrava, הגשרון של Isozaki משוחח בשפה אחרת ולמעשה "הורג" את העיצוב של Calatrava.
 
The ZubiZuri bridge , גשר שתוכנן על ידי האדריכל הספרדי Calatrava  ומיועד להולכי רגל, נפתח בשנת 1997 בעיר בילבאו, בערך באותו זמן שנפתח המוזיאון של פרנק גרי בעיר בילבאו. אדריכל הגשר,  Architect Calatrava תובע את העיר בילבאו בבית-המשפט. הוא טוען שפגעו בעבודתו ובזכויות היוצרים שיש לו. הוא מבקש שיהרסו את הגשרון שתוכנן על ידי האדריכל היפני Isozaki והודבק לעבודתו שלו. הגשרון של Isozaki מגיע מהמגדלים העצומים, Atea Towers , שבנייתם הסתיימה בפברואר 2007 ושתוכננו על ידו ונבנו בסמוך לגשר של Calatrava  .Calatrava מבקש 3 מיליון יורו כפיצוי עבור  "enormous moral damage  "  שנוצר כתוצאה מ-"mutilation" של הפרויקט שהוא עיצב.  בתביעה נכתב שהאדריכל הספרדי לא "זכה" בכל הקריירה שלו לחוסר כבוד והערכה כמו במקום הזה. Architect Isozaki הגיב לתביעה באומרו שיש בה "distaste" ואת המהלך של Calatrava הוא כינה "egocentric". 
 

Zubizuri Bridge מאתר:ארכיסיק

 

Zubizuri Bridge צילום: A. Ibanez

בקישור המצורף YouTube, ובתמונה אפשר לראות "שפה" אחרת של תכנון. תהליכי המחשבה והתכנון שונים מאוד אצל השניים, הקונסטרוקציה של השניים לא יכולה להתחבר והגישות התרבותיות כלפי המבנה שונות מיסודן. בגשרון של  Isozaki  רואים טקסטורה אחרת ושיטה שונה . הגשרון פוגע ב"זרימה" של הגשר, בקונספט של Calatrava . הירידה היא בפיתול ולפתע הגשרון  חותך את הפיתול, יוצר "קיצור דרך". כל מי שמתמצא מעט בעולם הארכיטקטוני, יודע כי שני האדריכלים עובדים בצורה שונה. אחד אורגאני, "חייתי" ומעוגל והשני ישר, קשוח וחד. אין מבנה של האחד יכול להשלים את המבנה של השני, אין להוסיף על האחד, תוספת של השני ולהיפך. אף אדריכל שמכבד את עצמו, לא היה מסכים ומאפשר להתערבות ארכיטקטונית זרה בעבודתו. אומנות שייכת ליוצר ואינה יכולה לקבל תוספות והוספות, בייחוד כשמדובר באדריכלים מובילים, אדריכלים שלהם "שפה" אישית. אין להוסיף או לגעת בעבודתם של  אדריכלים אמיצים ונועזים, אדריכלים שהאדריכלות שלהם מוכרת לכולם וכל שינוי או תוספת תורגש מיד.

 

Two Towers – One Idea , לקריאה לחץ כאן!!!

Frank Gehry's first New York Building

מבנה חברת InterActive Corp., צילום: IAC

לרשימה לחץ כאן

ARCHITECTURE – Frank Gehry – IAC Headquarters