ארכיון חודשי: מרץ 2007

Olympic Stadium in Athens – Architect: Santiago Calatrava

 
 
 
 
 
 
 
 

Olympic Stadium in Athens צילומים: יוסי מטלון

התמסרנו לאנגלים

 

אוהד אנגלי בחוף ימה של תל אביב, צילום: יוסי מטלון

 

הטיילת בתל אביב, צילום: יוסי מטלון

 

אוהדים מאנגליה בתל אביב, צילום: יוסי מטלון

 

 

פסטיבל המשחק אנגליה נגד ישראל או להיפך, כבש את תל אביב. קיבלנו אותם באלגנטיות, נכנענו מרצון לשלטון אחר. כולי תקווה כי במגרש נאבק, נשמור על כבודנו. לא משנה מה תהיה תוצאת המשחק, אנחנו אוהבים אחרים, מתים לשלטון זר, כשאנו שולטים בעצמנו ועל אחרים, התוצאות לא כל כך טובות, יש עובדות בשטח.
 
חוף הים קושט בדגלי הממלכה הבריטית, האוהדים העדינים והשתיינים התקבלו באהדה ובשמחה.  רובם מחייכים, נהנים מהשמש המלטפת, חלקם באו לבד וחלקם צרפו למסע את בני משפחותיהם. ברגעים אלו, הבירה שוטפת את גרונם של האנגלים, בעלי העסקים שמחים, יותר מתמיד וזאת בגלל עודף האלכוהול שבגופם של המבקרים. אנחנו אוהבים לקבל אורחים, אוהבים את הכסף שלהם ולא מתביישים לומר זאת.
 
רבים מתושבי העיר מתגעגעים לשלטון הבריטי, בנות העיר רודפות, כמו אז,  אחרי הבריטים הוורודים.  גם הצעירים שלא ידעו שלטון זר מצהירים על כך בראש חוצות. דרכון בריטי היה עוזר לכל יהודי בארץ ישראל, לא היו מתרוצצים בחיפוש אחרי קרובים מבולגריה או רומניה. וותיקי העיר נזכרים בשלטון המנדטורי, אך, כמה טוב היה אז. 
 

אוהדים מאנגליה, צילום: יוסי מטלון

 

אוהדים מאנגליה, צילום: יוסי מטלון

ריח הזרות מוכר לנו, תמיד חיינו במקומות אחרים, התרגלנו להיות מיעוט נשלט, כיום, לאור המצב, או לחושך המצב, רבים נזכרים בגעגועים למה שמוכר לנו מהעבר. קשה לנו להיות במקום שלנו, בטרטוריה שבשליטתנו. אנחנו רגילים שאומרים לנו מה לעשות ולאחר מכן נודדים למקום אחר, תנו לנו קראוון וכל עם ישראל יהיה על גלגלים, כבר הסתובבנו פעם במדבר ארבעים שנה.

הטיילת בחוף תל אביב, צילום: יוסי מטלון

 

הטיילת בחוף תל אביב, צילום: יוסי מטלון

 

אוהדים מאנגליה בתל אביב, צילום: יוסי מטלון

G Spot

 

שילוט בפינת הרחובות אבן-גבירול ושאול המלך בתל-אביב. צילום: יוסי מטלון

 

יש כמה מקומות רגישים בארץ, גם בתל אביב. יש מקומות ומרחבים בנויים שמעוררים מחלוקת, חיכוך, ריב ואווירה בלתי-שוויונית לא נעימה. בניגוד לטבע שנתן לנו את הטוב ביותר, האדם שיוצר את פרויקט G, את נקודת  ה-G  המלאכותית של תל אביב, יוצר בעצמו נקודה של אי-שוויון, אפליה, מניעת הנאה שתספק את כולם.
 
אנשים שמחפשים איכות חיים נדחים במדינת ישראל ללא כל בעיה. בפרויקט הזה שבנייתו תחל בקרוב, ברחוב אבן גבירול פינת רחוב שאול המלך, ועדת קבלה מטעם המורכבת מיזמי הפרויקט, "גינדי אחזקות", דוחים קונים פוטנציאלים מבלי להסביר להם למה ומדוע, פשוט נדחים ומורחקים. אנו מכירים גם ועדות קבלה שדוחות כאלו שלא מתאימים לדעתם להיקלט ביישוב רקפת למשל, כי האישה "אינדיווידואליסטית" ובעלה "חסר מידה מספקת של תחכום בין אישי". מה מהשניים יותר גרוע? פרויקט G, או היישוב רקפת? מה יותר טוב? מעניין אותי לדעת מהי דעתו של  רני רהב, היחצ"ן של גינדי.

בג"ץ יכול לחייב את היישוב לקבל את זוג האדריכלים, פאתינה ואחמד זבידאת, האם הם ירצו לגור שם? זוהי כבר שאלה אחרת. קשה לגור במקום שבו הודיעו לך שאינך רצוי שם. מה יעשה פלוני אם ברצונו לרכוש דירה בפרויקט של משפחת גינדי אבל, הוא אינו רצוי שם? גם אם יסכימו וירצו לבסוף לקבלו, לא יעבור לשם, כי מי רוצה להיות במקום שלא ממש רוצים אותו. זהו הפרויקט שבו שרי אריסון וב"ב יגורו וגם עשירים וטובים אחרים. אבל מדוע אחרים, שאינם מספיק טובים לדעתם של היזמים, שפרופיל חייהם לא תואם לפרופיל של משפחת אריסון, נדחים משם? יזמי המגדל הצהירו כי רק הם יקבעו את האופי של הדייר שיתקבל למגדל מגורים זה. הם חזרו על הצהרה זו לא פעם אחת וללא כל פחד או מחשבה שנייה.
 
היכן זכויותיהם של אלו שחלום חייהם היה לגור באבן גבירול פינת שאול המלך ויש להם את המשאבים הכלכליים לקנות שם דירה? וזאת למרות המחירים הגבוהים ביותר, מחירים גבוהים שאולי נועדו להרחיק אחרים ממגדל זה. . "לגור במרכז התרבות של תל אביב", כתוב על השלט, מצבה שחורה, שהקימו היזמים בפינת המגרש. מצבה שכבר מעידה על הגישה הנובורישית של היזמים. יזמי הפרויקט חייבים לשאול את עצמם, מהי תרבות? כנראה ההגדרה של תרבות לא ברורה להם.
 
מהם הגורמים שיכולים לשלול קבלה של אדם לפרויקט הזה? כסף יש לו! מקצועו? כל עוד שומר חוק הוא, מה חשוב המקצוע? גם בני משפחת גינדי ידעו עליות ומורדות, כמו הרבה משפחות אחרות, אולי מנת משכל? איפה זה כתוב? אולי דעות פוליטיות? לא ייתכן. אולי החברים הלא מנומסים, הלא כל כך מלוקקים של הקונים משפיעים כאן? לכל אחד יש חברים ולהם דפוסי התנהגות שונים. מי יכול להיות אחראי לחבריו?! אולי השכלה? כבר ידוע לכל שזה לא ממש נחשב, חשוב גודל החשבון בבנק וההצלחה הכלכלית ולא זו האקדמית. צבע העור?! לא בימינו, אומרים כולם. זה פשוט לא נכון ולא צודק! כל עוד מצטרף לבניין "העשיר", שומר החוק, משפחה שומרת חוק, אין כל סיבה לדחותה! ומי קובע מי שומר חוק, הרשות השופטת כמובן ולא איזו הנהלה או דירקטוריון של איזו חברה פרטית. אז מה יכול לגרום ל"גינדי אחזקות" לדחות מישהו? האם הם מתנהלים כך גם בפרויקטים אחרים שלהם? זה שברמת-גן, פתח-תקווה או נס-ציונה?
 
כאן אין קשיים בירוקראטיים, כאן צריך לבחור את הדירה ולשלם. אין כאן עניין של דת ולאום. יש כאן אפליה פשוטה, אפליה שמבחינה בין אדם לאדם, בין רקע של פלוני לרקע של אלמוני. הדבר נעשה לאור יום ויזמי הפרויקט, בעלי המאה,  אפילו גאים בשיטת הסלקציה שלהם, הם ורק הם יחליטו מי יגור שם ומי לא. זוהי לא וועדה, לא מינהל מקרקעי ישראל ואפילו לא בג"ץ, אלו בני משפחת "גינדי אחזקות" שהפכו את עצמם למכשיר פסילה לא לגיטימי.

 

המגרש עליו יבנה פרויקט G, צילום: יוסי מטלון

 

A bit from London

Free sunscreen along the Thames River,  Photography: Yossi Matalon

Smoking shelter outside a hospital, Photography: Yossi Matalon

Movable Chairs for visitors, Tate Modern. Photography: Yossi Matalon

Drinking in London, in a couple days in Tel-Aviv, Photography: Yossi Matalon

לילה

 
 
 
 

צילומים: יוסי מטלון

גבעות רוטשילד

 
 
 

שדרות רוטשילד, תל אביב. צילומים: יוסי מטלון

 

כנסו גם ל:www.ArchiTimes.co.il

 

 

לרשימה: אדריכלות לביטחון משתמשיה

 

"כאן אדריכל הוא גם אמן וגם יוצר…"

"ישראלים 2007", הוא מקום קטן בעתון ישראלי עבור ישראלים שבחו"ל. בעתון "ידיעות אחרונות" מתאריך 5.3.2007 פורסם צילום של אדריכל ישראלי בפריז. אדריכל גיל פרקש 46, מתגורר כבר 16 שנים בבירת צרפת, עיר האורות. הוא רצה "לפתוח עיניים" לאחר שסיים את לימודיו בטכניון. אולי שם, בפקולטה, כפי שבוגרי הטכניון נוהגים לכנות בחיבת יתר את המוסד שבו למדו, אולי שם סגרו לו את העיניים ורק במקום אחר אפשרו לו לפתוח אותם שוב. אני מאוד מבין את זה. אני למדתי ועבדתי בחו"ל, כעת אני כאן, אני מרגיש את זה עמוק בפנים.

אני לא מכיר את גיל, אשמח להכירו, אשמח לשמוע אודות תהליכי תכנון, מחשבה עמוקה וגישות קונספטואליות לפתרון בעיות ארכיטקטוניות. גיל פרקש ממשיך ואומר: "כאן (בפריז, י.מ.) אדריכל הוא גם אמן וגם יוצר. פה (בפריז, י.מ.) באמת יש חלק חזק ליצירה, לאומנות. צרפת, למרות הפטריוטיות שלה, מאוד פתוחה בתחומי האמנות והארכיטקטורה. זה נותן דחיפה והשראה להמשיך וליצור". אני מסכים עם גיל פרקש, כל מילה, אמת!  האם אתם מבינים כמה שטוב בביצה האדריכלית בארץ? בקרו בעולם הגדול, עבדו שם, ראו דברים בפרספקטיבות אחרות ותרגישו שאתם מיצרים משהו, פורצים דרך, מחדשים ומרעננים את הנדוש. הציצו בעבודותיהם של אחרים במקום לעבוד בשכר נמוך עבור אדריכל אכזר ושתלטן או עבור יזם אנאלפאבת מלוקק, ואני מכיר גם מזה וגם מזה.

 

כנסו גם ל:www.ArchiTimes.co.il

 

 

 

כרטיסי שחרית אורבאניים

מידי בוקר, כך לפחות ידוע לי, "זוכים" תושבי לב העיר תל אביב למצוא כרטיס ביקור של "מועדון בריאות" מוצמד לדלת מכוניתם, מוחדר לרכושם הפרטי, מרחב אישי. כרטיס ביקור המזמין לטיפול אישי חושני, אולי ארוטי, בשתי ידיים, בארבע ידיים, כמה שתרצה. עד מתי תהיה חדירה כזאת למרחב הפרטי-משפחתי של תושבי העיר? מדוע הורים, ילדים, נשים וטף צריכים לקבל מידי בוקר קבלת פנים "חושנית" מהסוג הנמוך ביותר?
 
האם אנחנו רוצים להיות "עוד לקוח מרוצה"?! האם אנחנו וילדינו זקוקים, על הבוקר, לשחרור מישראלית יפיפייה?! האם הישראלית משחררת על ידי מסאג' מפנק, האם רק ישראליות עושות את זה?! יכול לשאול ילד תמים שנקלע למטווח כרטיסי הביקור הללו. ישראליות או לא, מה זה משנה?! אולי ארומה ארץ-ישראלית?! לפעמים יש שם גם מסחר בניחוחות חו"ל.
 
מה אנחנו מראים לילדינו? בנינו ובנותינו. מה המסר הזה בפתחו של יום? מה כל זה אומר אודות החברה שבה אנו חיים?! הרבה ולא טוב. "לאור נרות ומוסיקת רקע", נשמע מפתה למישהו שלא יודע מה באמת מסתתר מאחורי האווירה החושנית המכתימה שמשודרת מכרטיסים אלו. האם חוסר של מספר מילים ישירות הופכות את הפרסומת הסביבתית המזהמת והפוגעת הזאת לחוקית? מה חסר כאן בכדי שזה יהיה לא חוקי? מה חסר כאן בכדי שתהיה התקוממות רבתי כנגד כרטיסי השחרית הללו?
 
מי שלא רוצה את זה שיקום! שיגיב!

 

כנסו גם ל:www.ArchiTimes.co.il

 

תרבות החיכוך – The Friction Culture

 

מרגיש אותו נושם בעורפי, כל כך קרוב, דבוק אלי, לא נותן לי את המרחב הפרטי שלי. בתוך הרכב ומחוצה לו , במטוס, בשוק, בשדה התעופה, בכביש, במשרד, בשירותים הציבוריים, בכל מקום יצמצם רווחים, ידבק, יתחבר אליך. לא מאהבה, לא מחיבת יתר, מתחרות, מראשוניות, משליטה, מכוחניות בלתי נשלטת.
 
יודע מקרוב מה מתרחש בחדרי חייך, במה אתה נוסע, שנת יצורו וגם מה שלום אשתך. גם אתה בחוש בכול, השיחות בחלל הפתוח מתרוצצות קרוב לאוזנך, מהולות במחשבותיך, סבוכות בזכרונך. הכול ללא סינון ובדציבלים גבוהים, מעורבב, משולב בכוח. במטוס, שנייה אחרי הנחיתה, דבוקים הם אחד בשני. בבדיקת הדרכונים או בהמתנה למזוודות מתחככים זה בזו, אחד בשני, לא שומרים על רווחים, מצמצמים אותם לאפס. אתה מוציא כסף מהחלון שבבנק והוא כבר סופר אותו, לפני כן ראה את הקוד שלך.
 
בכביש, החלק הקדמי של הרכב משיק לאחוריים של רכב אחר. אם לעבור מסלול תרצה, מישהו ימהר, יקצר מידה, ייצר חיכוך וימנע ממך את זה. באוטובוס הפער הולך וקטן, הריח הולך וגובר. נושקים אחד לשני, משתתפים בשיחה של אחרים, של זרים שלרגע ללא גבול הופכים לחברים לשיחה. מביעים דעה בלי ששאלו את דעתם.
 
רוצים את מה שיש לאחר, לא יהיו כאן הבדלים, "סובארו" לכל העם, כולם יהיו באותו מקום, ללא מרווח, ללא מרחב, ללא הבדל, אוהל בתוך אוהל. בקיוסק הוא מריח את הקפה שלך וטועם את עוגתך. המרחבים הופכים לקווים צמודים, הנפחים מתרוקנים מחמצן. הקרבה הפיזית היא ביחס הפוך לידידות, לחמימות. הדחיסות המחוספסת מרחיקה. קרוב זה לרוב רחוק. קרוב אמיתי לא קיים במרחבים צימוקיים. ככל שהקרבה הפיזית נוגעת יותר האכפתיות האמיתית מתרחקת. הרכילות מהולה בסמיכות.

 

כנסו גם ל:www.ArchiTimes.co.il