ארכיון חודשי: דצמבר 2006

יש לי סבלנות, אני ממתין!

אני עדין ממתין לאדריכל שיבוא ויאמר את האמת, שיכריז כי כל מה שהוא השיג זה בזכות אלו שנתנו לו לשחק בכספם, בזכות אלו שלא הבינו את מעשיהם ולא קראו היטב את מעשיו. אני מצפה יום אחד לשמוע את אותו אדריכל שיצהיר בראש חוצות שהוא הגיע לכאן בזכות כספי ציבור רבים, כספים שנמצאים ברשות התושבים ואלו איפשרו לו ונתנו לו ייפוי כוח בלתי מוגבל, רשות כוללת, לשחק ולפנטז וגם לבזבז את כספם שלהם.
 
היכן  נמצא האדריכל הזה שיאמר שהכספים שלכם, של תושבי העיר התמימים, נתנו לו אפשרות לומר את דבריו הארכיטקטוניים, (גם אם לא יפים ונעימים הם). ההיפך הוא הנכון, האדריכלים אומרים , זכות גדולה נפלה בחלקכם, זכות היא לכם שאתם מפקידים את מיטב כספכם בידי, בכדי שאבזבז אותו לריק, בכדי שאנסה להשביע את תאבוני המפוקפק וחסר התחתית. אני עדיין ממתין, זה לא יקרה. להיפך אומרים האדריכלים, ואלו הגרועים ביותר מיטיבים לומר זאת, אני הוא הגבר שצריך לשחק בכספכם, אני היא הדמות היצירתית, הרוח, המנהיג המוכשר שרק כישורי ולא קשרי, הובילו אותי עד כה, ואתם מאמינים לכישורים ולא לקשרים.
 
ואני עדיין ממתין לאדריכל שיודה לעם הזה על שהפקיד, ללא ידיעתו, את מיטב כספו והונו העכשווי וההיסטורי בידי אומנים חובבים, אשפי שיווק ופרסומת, מתלמדים בעלי אגו נפוח שעומד להתפוצץ בפניו של העם הזה, תושבי הערים שלנו אינם מדמיינים כיצד תרומות שניתנו להם, לתושבי ישראל, כיצד כספי המיסים שלהם, שלנו, מתועלים בשבילי הקשרים.

דרגו את הבלוג הזה כאן 

מה האמריקאים מסוגלים לייצר?

 
מקור: Wikipedia

 

זה לא בדיוק ארכיטקטורה, זו אולי הארכיטקטורה של ההתנהגות הבסיסית. אולי ארכיטקטורה אורגאנית בהיבטים התנהגותיים היגייניים, אולי המרכיבים שבונים את האדריכלות ההיגיינית. אין כאן הכוונה לנקיון מורפולוגי, גיאומטרי. זה גליל נייר הטואלט שנמצא כיום בכל בית כסא, בית שימוש, הוא כפי שמכונה הנפח הזה על ידי חז"ל, "בית הכבוד".
 
למה עכשיו נייר טואלט? כי לאחרונה יצא לי לשמוע ממספר אנשים כי הדבר היחידי שמיוצר בארה"ב, ומיוצר טוב מאוד, זה נייר הטואלט. בביקורי בבלומינגדיילס, רשת החנויות הגדולה שבניו יורק, פגשתי איש מכירות שהסתובב במחלקת בגדי הגברים. רציתי לרכוש חולצה ומייד הבחנתי כי החולצה יוצרה במצרים. אותו איש מכירות אמר לי, במבטא אפריקאי זר, "האמריקאים יודעים לייצר רק נייר טואלט משובח". דווקא הוא, ואולי בגלל שהוא מהגר, מצא את הזכות לבקר את האמריקאים. גם בארץ אמרה לי אתמול מישהי  "שנייר הטואלט בארה"ב רך  מאוד, נעים ורחב". מישהי אחרת סיפרה לי בהזדמנות אחרת כי "הדבר הרך ביותר שהיא מכירה זה נייר הטואלט שמיוצר בארה"ב", היא הוסיפה ואמרה: "ברכות שלהם, הדומה לרכות של נייר הטואלט שלהם, הם משיגים כל דבר שהם רוצים". מספר רב של אנשים הזכירו את העובדה הזאת בעת דיון ביכולת הייצור של העם האמריקאי. חשבתי לעצמי, זה שווה בדיקה, דיון.
 
בדקתי ומצאתי כי האזכור הראשון של נייר טואלט היה דווקא בסין, במאה ה-14. בקלאסיקה של המאה ה-16, המשורר הצרפתי הבולט, François Rabelais, הזכיר ביצירה שלו, Gargantua and Pantagruel, את הנייר הזה, את נייר הטואלט.
 
ולהפתעתי הרבה, בית החרושת הראשון שייצר באופן סידרתי את הנייר המאוד שימושי הזה, היה בארה"ב. בשנת 1857 הקים Joseph Gayetty את המפעל הראשון שכל מטרתו היה לייצר גלילים של נייר לשימוש אינטימי אישי.  
 

צילום: יוסי מטלון

לפני ההמצאה הזאת, שנראית כיום כלא פחות חשובה מהמצאות רבות וחשובות אחרות, השתמשו בצמר, בבד רך או מוצר אחר שנוצר מסיבים קשים של צמחים. הפרימיטיבים יותר השתמשו בידיהם  ואחרים נהגו להשתמש לניקיונם גם בעלים, מים, שלג, עשב, אבנים ועוד אמצעים שהיו בחזקתם. ברומא העתיקה היה "ספוג" טבעי ששימש למטרה זו. בחלקים אחרים בעולם, בתקופה מאוחרת יותר השתמשו בעיתונים, בספרי טלפונים וקטלוגים עבים של רשתות קניונים ששיווקו מוצרים רבים.
 
כל זה לומר לנו שיש דברים שהיום אנחנו לא יכולים בלעדיהם.  בנקודה רגישה זו, האמריקאים סומכים רק על עצמם. למרות שיש חלקים פיזיים באומה האמריקאית שאינם נקיים במיוחד, ההיגיינה האישית חשובה להם מאוד, לפחות למי שמביט בהם מהצד. כאן אין פשרות, כאן אין פוליטיקה נסתרת, כאן הכול חייב להיות נקי ובזמן. את עצמם הם מנקים מיד, את הלכלוך האחר הם קצת מערבבים, יוצקים ומורחים, משאירים לאחרים לנקות, שאחרים יעשו את מלאכתם, בעיקר בגלל אי-יכולתם לעשות זאת לבד. בכל השטחים, נראה כי האמריקאים , בדברים שאינם ניקיון אישי ממשי, אינם מסוגלים לספק את הסחורה. בפוליטיקה, בעסקים או במסחר הניקיון האישי פחות חשוב להם.

כאוס תחבורתי בסוף שדרות רוטשילד

 

צילום: יוסי מטלון

אחרי שהצליחו בעיריית תל אביב להעביר בחופזה מטאורית את ההחלטה לשינוי הארכיטקטוני של מוסדות התרבות,  היכל התרבות והבימה, שנמצאים בסוף שדרות רוטשילד, החל כאוס תחבורתי מסביב למתחם זה. רק התחילו לחפור, ורמת העצבנות וההיסטריה של האנשים בכבישים שמסביב עלתה פלאים, ובצדק רב.

צילום: יוסי מטלון

כל יום המחזה המביש הזה חוזר על עצמו, נראה לי כי בשנים הבאות החיים סביב המרחב התרבותי היקר הזה לא יהיה פשוטים. הן הולכי הרגל והן בעלי הרכב יסבלו מההטרדה היום-יומית הזאת ברחובות ובשדרות במרחב הזה. כבר עכשיו רואים את הסבל הרב שנגרם לכל מי שעובר במתחם זה או גר סביבו, והמשטרה לא משתלטת. העמידו שוטרת ליד כל רמזור, שוטרים לחוצים מנסים לעדן את החיכוך שבין הרכב לסביבה. חסמו רחובות, הצרו כבישים ולא חשבו שהמקום הזה חייב להמשיך לחיות, פשוט לתפקד ולחיות. לא נתנו עתיד מציאותי למקום הזה בזמן הבנייה. הצטלבויות מסביב למתחם הן רבות ועמוסות, וכעת, בעת השיפוץ הכפוי, צפירות המכוניות ביחד עם הרעש שיוצרים הפועלים במקום ביחד עם הרעש הוויזואלי הבלתי נסבל, חיי התושבים הופכים לבלתי נסבלים והתושבים עצמם נעשים חסרי מנוחה, חסרי סבלנות. 
 


צילום: יוסי מטלון

לא חשבו כיצד תעבור התקופה הזאת במינימום פגיעות באדם ובסביבה. לא ניתחו את המשמעויות הסביבתיות. כנראה שלא בדקו את משמעות ההתערבות הכירורגית הזאת על המרחב הפתוח. כבר חז"ל אמרו: "סוף מעשה במחשבה תחילה", כנראה שכאן לא חשבו יותר מידי. לא נראה תכנון עמוק ומדוקדק לתקופת הבניה. בכדי לעקוף את המקום הזה הן רגלית והן ברכב, צריך הרבה סבלנות והרבה הבנה לכאוס התחבורתי שאדריכלי העיר יצרו עבורנו לשנים הבאות. כבר כתבתי ברשימה אחרת אודות הכישלון התכנוני ההולך ומוקם מול עינינו. אני סבור כי גם אחרי סיום הבנייה המצב לא יהיה טוב יותר, תארו לעצמכם את מאות המכוניות המנסות להשתחל לתוך החניון התת-קרקעי. תארו לעצמם מה יהיה שם בשעות השיא, כאשר תושבים חוזרים לביתם בעיר, אחרים עוזבים את עבודתם לכיוון ביתם שנמצא מחוץ לעיר, וכאלו שפשוט הגיעו להופעה בהיכל התרבות או להצגה בהבימה. 

 

צילום: יוסי מטלון


הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

מורכבות אורגאנית

אני סבור כי כל אדם חייב וצריך לכבד את חברו ואת סביבתו שלו ושל חברו. זה יכול להיות הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי.  אני בטוח כי זלזול בכבודו  של האדם ושל מקומו, הם השתקפות ישירה של העם שחי באותם מרחבים פתוחים וסגורים, ציבוריים ופרטיים.
 

לאור העובדות והמציאות המלוכלכת שקיימת סביבנו בכל פינה, בכל סמטה ובכל רחוב,  יש לאסור על כל  אדם לעשות את צרכיו  ולירוק במרחבים השייכים לכלל הציבור או לפרט מסוים. לא ייתכן שחצרות בתים יהפכו לשירותים ציבוריים, עצים ועמודים  ישמשו בני אדם לצורך עשיית צרכיהם. אפילו אם אין שירותים ציבוריים בכל העיר, יש לכבד את המרחב הכללי וגם חשוב ליצור שירותים ציבוריים במקומות הומי אדם .
 
המרחב הפתוח לא ישמש כזירה למריבות מילוליות ופיזיות בין אדם לאדם. אסור לאפשר לכל אדם ללא הבדלים כל שהם, להשליך אשפה במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי.  לא יתכן שהולכי רגל ייקחו חלק במחזה הזה, אין אנו רוצים לראות ולשמוע את פעולת האדם היורק בשדרות העיר. כמו כן אין אנו רוצים לצפות באדם שמקנח את אפו ומזהם את מדרכות וספסלי העיר. יש להעניש כל אדם שרוצה להרוס את הריהוט העירוני הציבורי.
 
חשוב לחוקק חוקים, חשוב להעניש ולהראות לכל מי שעדיין אינו מבין, כי הסביבה הפתוחה, המרחבים הציבוריים שייכים לכלל הציבור ואין רשות לאחר לשנות את הסטאטוס הזה על ידי זיהום המרחבים בזיהומים ובהפרשות שונות.  מי שמלכלך את הסביבה יחשב שעבר על החוק  וישפט באופן כואב, באופן שיכאיב לו בכיסו. זיהום הסביבה משקף  את התייחסות העם לעצמו ולסביבתו. לכלוך פיזי נוצר מלכלוך מנטאלי, מלכלוך הנמצא בעורקיו של העם. 
 
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.