ארכיון חודשי: אוקטובר 2006

סלקציה אנושית בשוק הנדל"ן

בשוק הנדל"ן המיועד כביכול לעשירון העליון פורחת סלקציה מעניינת, יוצרים אפליה, קיפוח ואי-שוויון. בוררים את אופיים של הקונים ומעבירים אותם בתהליכי שיקוף ובדיקה. כאשר מישהו מחליט שיש פרוייקט שמיועד רק לעשירי ישראל בכלל ועשירי חו"ל בפרט, הוא יוצר גישה סלקטיבית פוגעת.

בכתבה שהתפרסמה ב-NFC אודות הפרויקט G Tel Aviv שעומד להבנות בתל אביב ברחובות אבן גבירול והשופטים, על ידי חברת "גינדי השקעות", (שרי אריסון קנתה שם 700 מ"ר), אומרת בעלת החברה, עו"ד ליטל גינדי-מטלון: "איננו מוכרים לכל אחד. באחרונה דחינו שלשה קונים-בכוח, שאינם מתאימים לאופי של הבניין. כל קונה חייב לעבור ועדת קבלה. גם גמר הבנייה והאיכלוס יקימו הדיירים חברת ניהול, שתפקח על השכרת דירות ומכירתן. מי שירצה בעתיד לשכור דירה, או לקנות דירה יד שניה, יהיה חייב לקבל אישור של הדיירים". האם הגברת שרי אריסון או אדם אחר יחליטו אם אני, את, או אתם תוכלו לרכוש או להשכיר דירה בבניין הזה?!

היא אומרת שהם דחו "שלשה קונים שאינם מתאימים לאופי הבניין", מהו אופי הבניין ומהו אופי האנשים? כאן צריך להעסיק גם פסיכולוג וגם ארכיטקט. הרשות השופטת של חברה זו שופטת אנשים ונותנת ציונים. 

לא ב"פרויקט הדגל" ולא בכל פרויקט אחר, למגורים או למשרדים,  נקבל גישה אי-שוויונית שלא מהססת להצהיר בראש חוצות אודות קיומה. אסור שנקבל אפליה שקשורה למצב כלכלי, דת, גזע, לאום או ג'נדר. לא יתכן מצב שבו אנשים בעלי ממון, אנשים פרטיים, ינהגו בחוסר שוויון בסיסי בין אדם לאדם. לא יתכן כי אדם פלוני או גברת אלמונית, כל עוד שניהם חופשיים להלך ברחוב, יקבלו יחס שונה, גישה בלתי שיוויונית. מי נתן את הכוח לעו"ד ליטל גינדי-מטלון לקטלג ולבחור אנשים, להחליט מי בפנים ומי בחוץ, מי לכאן ומי לשם. כולם עומדים מנגד ושותקים, כך יוצרים מעמדות, כף מפוררים את המדינה ויוצרים מתחמים מוגנים יותר ומוגנים פחות, כך יוצרים מרחבים לעני ומרחבים לעשיר, חללים לסוג א' וחללים לסוג ב', כך יוצרים חינוך מסוג אחד וחינוך מסוג שני, כך יוצרים חברה בלתי שיוויונית, כך יוצרים כירסום בעקרונות בסיסיים המשמרים את היחסים הטובים שבין אדם לחברו ובין האדם לסביבתו.

 


הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

בחירות: הבניין המכוער, הפוגע והמזיק ביותר

הגיע הזמן שכולנו נאמר את דברינו, הגיע הזמן שכל אדם ואדם יביא לכאן את המבנה המכוער ביותר בארץ שהוא מכיר. אני פותח את הבמה הזאת, מרים את המסך, מגיש לכם את הדרך הזאת לשדר לכולם את דעתם.
 
אשמח לקבל אינפורמציה מרבית אודות בנין, שלפי טעמכם הוא ממש מכוער, מזיק או פוגע באדם ובסביבה. בנין שהוא לפי דעתכם במקום הראשון בהשפעתו הרעה עלינו ועל סביבתינו –  לפי הקריטריונים שלכם. מיקום הבניין, שם המתכנן ושנת הבניה, (רק אם אתם יודעים ורוצים לפרסם), פלוס צילום של הבניין, (צילום זה ממש חובה!), יעזור לבנות סולם שבו יהיו חמשת המבנים המכוערים, מזיקים או פוגעים ביותר בארץ. הסבר קצר ומנומק לדעתכם, יעזור להמחיש את הנקודה.
 
קחו את המצלמות, רשמו פרטים ושלחו את דעתם לאי-מייל שלי ואני אפרסם בשמכם את בחירתכם. תהיו אמיתיים ואכפתיים, תקדישו את הזמן הזה עבורכם ועבור כולם. קחו קצת זמן בכדי לשפר את החיים שלכם בהווה ולעתיד. כל זאת בכדי שציבור המתכננים ידעו מה הציבור אוהב ולא אוהב. בכל העולם עושים את זה, מדרגים את המבנים ובסוף אדריכלי העיר מחליטים מה לעשות עם אותו מבנה. הצילום של המבנה הבא הוא  של מבנה בלונדון שנבחר כמכוער ומזיק ביותר. כעת הורסים אותו ובמקומו יקום מלון מפואר.
 
בנין משרדים בלונדון שנבחר כהבנין המכוער ביותר בעיר. הורסים אותו, רואים? צילום: יוסי מטלון

אז עכשיו הבחירה היא בידכם ונצלו את הבמה הזאת לחשיפת המבנים שמכערים את סביבתנו. אולי זה ישכנע מתכננים ויזמים לתכנן מבנים טובים יותר, מבנים בריאים יותר, מבנים שמשרתים את האדם ואת הסביבה.

מ-ש-ע-מ-ם ולקוי

צילום: יוסי מטלון

התיקונים בגין חוסר אוויר נקי, חוסר בשטח ותכנון לקוי בקומות התחתונות, פיקוח לקוי וחוסר הקפדה בביצוע מערכת מיזוג האוויר במגדל קריית הממשלה, שנפתח רק בשנה שעברה והמתנשא לגובה של כ-40 קומות, יעלו למשלמי המיסים למעלה מ-9 מליון שקל. כך נכתב על ידי ענת פישביין בכתבת תחקיר שכותרתה היא: "סכנה בשירות המדינה", שפורסמה בתאריך 27.10.2006 במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות.
 
במגדל שהחלונות שלו לא ניתנים לפתיחה, הקימו קירות זכוכית , קירות מסך, דווקא בצדדים המזרחי והמערבי של המגדל! דווקא במקום שבו השמש מכה בעוצמה מכסימלית תוך כדי חדירה לחלל המשרדים. בצומת שליד מרכז עזריאלי, בפינת הרחובות קפלן ודרך בגין הקימו האדריכלים ממשרד פלג אדריכלים, מגדל חדש בסגנון ישן, מגדל שמתאים בעיצובו לסוף שנות השבעים, תחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. העיצוב הפוסט-מודרני מצטט סדר אנכי מסוים, מנסה לשבור את הקופסה המיתולוגית המודרנית, יוצר מגדל שחזיתותיו מחולקות ל-3 חלקים. המבנה נראה ישנוני, חסר אנרגיה, וזאת למרות הניסיון הכושל להחיות אותו על ידי סיבוב הזכוכית, האבן המסורתית מכבידה עליו, כשמגיעים לגבהים צריכים לוותר על האבן הכבדה. הוא קצת מנוגד לעצמו, בחזית אחת הוא מנסה להיות צעיר וחסר מנוח, ובצד אחר הוא מסורבל ומנומנם. הנפחים חסרי הטהורות הגיאומטרית, מוכרים לכולם ונעשו שוב ושוב. התכנון הזה נמכר בכל העולם עוד לפני שנים רבות. מעבר לפינה אפשר לראות מגדלים טהורים בנפחם שמשאירים הרבה יותר עוצמה ומסר בעיני המתבונן. לא ברור לי למה המגדל צמח לגובה כזה? התכנון הראשוני הציע מבנה נמוך יותר שמתאים לפינה הסואנת. מגדל נמוך יותר לא היה מתחרה במגדלי עזריאלי ושומר על איזון וויזואלי. כנראה שעובדי המדינה רצו להיות בולטים בשטח. הם רוצים לעבוד בסביבה שדומה לסביבה שבה עובדים חיילי צה"ל בקריה, במגדל יקר ובולט – הצניעות שלהם זה לא החלק החזק ביותר.
 

צילומים: יוסי מטלון

 

הרחבה שלפני המגדל מלאה בשומרים חסונים וקרוסלות ביטחוניות. היה אפשר לנקות את כל זה ולמצוא פינה יותר פנימית שתמנע את חווית "השוק" בכניסה הראשית. חלקו העליון, נראה כתוספת מאוחרת יותר. זה נראה כי ניסו לעצור את המגדל, לא נתנו לא לפרוח. עשו זאת על ידי פסים אנכיים במקום אופקיים, פתרון גרפי קצת חלש.  ההפסקה בחזית הצפונית של מספר קומות וחשיפת העמודים מאשרת כי המבנה משעמם בחזית הזאת. תרגיל כזה עשה האדריכל אברהם יסקי כ-15 שנה לפני בנית מגדל קריית הממשלה. נשאלת השאלה למה לא המשיכו את התרגיל הזה גם בחזית המערבית והדרומית? כך יחלו לחשוף את הצילינדר שבולט מאוד בקומות העליונות, גם באמצע המבנה, להוכיח לצופה שיש איזה המשכיות פנימית הגיונית לקופסת השימורים שלמעלה. אולי שלא בכוונה, יצא טוב שאין לכל עובדי המדינה במגדל זה חניה לרכבם הפרטי. אולי כך עובדי מדינה אחרים יגבירו את קצב עבודתם ויתחילו בתכנון מערכת תחבורה ציבורית ויעילה שתאפשר לעבוד בתל אביב מבלי להכניס לתוכה כלי רכב פרטיים. 
 
לפעמים השקט הוויזואלי חזק יותר מתחכום פשטני. הגיאומטריה הפשוטה והברורה נחרטת בזיכרון טוב יותר ממבנים מורכבים. החוכמה היא ליצור מבנה שמגרה את המחשבה ועובד היטב עם הפרוגראמה והפונקציות שעבורן הוא הוקם.

צילום: יוסי מטלון

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

הקיוסק הראשון בתל אביב שב לחיים

 

צילום: יוסי מטלון

בעידן הקיוסקים הפורחים בכל פינה רעננה, שמחתי מאוד לראות כי הקיוסק הראשון בתל אביב שנבנה עוד בשנת 1910 שוחזר ועומד לו גאה, שמח, מאושר ומעושר בשדרות רוטשילד, בצמוד לרחוב הרצל. קודמו, המבנה המקורי נהרס בשנת 1989.
בעבר כתבתי אודות הקיוסק הזה. גם כתבתי שהקיוסק אכן נבנה מחדש, אך הוזנח שוב. זה זמן רב שהוא פעיל ונראה מקסים. מבלי להכנס ל"פרטים", הוא מאוד עדין וגם דקורטיבי. הגיאומטריה שלו טהורה, הקנה מידה שלו אישי ומדוד היטב, יש בו את כל המרכיבים הקלאסיים של מבנה נכון. הוא פתוח, הוא מוצל ואוורירי, הוא מאוד דמוקרטי. העמודים יוצרים סביבה אינטימית. ראו בעצמכם ותעשו השוואה לקיוסקים האחרים של היום. בתאבון!

 

צילום: יוסי מטלון

 

מגדלי בונבוניירה

 

פרויקט YOO צילום: יוסי מטלון

מטבע הדברים, תכנון מבנה מגורים ועוד אחד שצריך לאכלס את העשירון העליון, היא מטלה קשה ומורכבת – כאן צריך למכור מותג, ועדיף מותג מחו"ל, אדריכלות דיוטי-פרי. בבנין מגורים, חלוקת החללים הפנימיים זה כמו תשבץ, כמו לוגו מורכב מהרבה חלקים, תת-נפחים ודרישות אישיות יוצאות דופן. החלק החיצוני הנפחי, החלק שנראה מבחוץ, הוא תוצאה של הארגון הפנימי ולרוב הוא די מוזנח. כך מתכננים מרבית האדריכלים. במגדלי יוקרה, כפי שמכנים אותם, יש צורך ליצור מעטפת חיצונית נוספת, קרם הגנה, עטיפה יוקרתית, עטיפה נוצצת מחנות אקסלוסיבית שתאחד את כל הנפחים הפזורים בחוץ, מעטפת שתחבר את הקווים החיצוניים שנוצרו כתוצאה ממיקום החללים הפנימיים. בשני מבנים הבאים אנו רואים יצירה של שכבה חיצונית המאחדת ומספקת הצדקה למחירי הדירות מרקיעי שחקים, שכבה שמייקרת את המבנה עבור אימאג' חברתי-כלכלי מסוים, וגם יוצרת בעיות פיזיות וויזואליות חיצוניות לא מעטות.
 
הקונה הרגיל רואה בעיקר את השטח הפנימי שהוא מקבל. הוא דואג למה שבתוך המעטפה. הוא בודק את הסידור האנטומי של הדירה שלו ולא מתעקש על הקוסמטיקה החיצונית המלוקקת – הוא לא קנה מגדל בונבוניירה, החלק החיצוני נמצא מחוץ לטרטוריה שלו. לעומת זאת הקונה האחר, זה שמשלם מיליוני דולרים עבור דירה אחת, רוצה שייצרו עבורו גם את החיצוניות , הוא רוצה כוכב בשחקים, תדמית, מסר כלכלי, אימאג'. הוא רוצה לגור באייקון אדריכלי שימשוך עיניים רבות אליו. כך נוצר לנו מבנה עטוף בשכבה נוספת, שכבה שמנסה לאחד את כל החלקים שנוצרו באופן אקראי.
 

פרויקט YOO צילום: יוסי מטלון

בפרויקט Yoo שמוקם ליד פסי תנועה תזזיתיים, ליד גשר ההלכה בתל אביב, אנו רואים רצון ליצור גיאומטריה טהורה שמחבקת את השברים הארכיטקטוניים. השכבה המעגלית הזאת יוצרת את צורת המרפסות ואף גורמת ליצירת חללים מקורים ומשטחים אופקיים אחרים. יתכן שחלקם יעבדו כגופי הצללה לדירות הפאר המבריקות וגם כמקום מסתור לבעלי החיים המעופפים. הצורה המורפולוגית המושלמת יצרה אימאג' מושלם ולו פסים אופקיים קצביים היוצרים מצבים גיאומטריים שונים ומעניינים.
 
בפרויקט G Tel Aviv שיבנה בתל אביב, ליד רחוב אבן גבירול והשופטים, מגדל שגם שרי אריסון רכשה בו 700 מ"ר, רואים מבנה בסגנון קצת מיושן, חסר חזון או אמביציה. מבנה שהחיצוניות שלו קצת מאולצת, חיבוק גיאומטרי שאינו טהור, חיבוק שמנוגד לזכוכית הכהה, חיבוק שאינו שיטתי. אין הוא מאחד את התכנון הנפחי, כי הנפחים מפוזרים פה ושם וגם רצועות החיבוק חסרות פשטות גיאומטרית. המורפולוגיה החיצונית יוצרת קווים בגדלים שונים ומשונים. המגדל נראה כמו מבנה תעשייה, בית חרושת. האימאג' פה מאולץ, כפוי ואף לא מתאים לפרויקט במרכז העיר, הזכוכית הכהה והסורג הלבן שעוטף אותה לא מתאימים לקונטקסט וויזואלי שקט. בעיר, הפעילות האנושית עושה את הרעש, ולמגדלים יש תפקיד שקט יותר, נוח ומרגיע. טוב עשו ששמרו בחלק התחתון על קנה המידה של המבנים הקיימים מסביב, ואולי מכובד יותר יהיה להשתמש באבן נסורה, בחלק המתנשא לגובה המבנים השכנים, חומר שיעבוד בהרמוניה עם הסביבה הקיימת.
 

פרויקט G Tel Aviv הדמיה: דה-מרקר

בשני המקרים יש לנו פרויקטים ולהם שמות של מותגים, שמות עם ריח מחו"ל, אדריכלות דיוטי-פרי. בשני המקרים ניסו ליצור מסר שכולו שלמות, יצרו כאן דואליות מעטפתית למטרה חברתית-כלכלית, עטפו את המתנה היקרה בעוד שכבה מלוקקת, שכבת עור נוספת, שכבות הגנתיות נוספות. יצרו עוד גדר, מנעול, עוד סורג עבור בעלי המאה. במקום לחבר את הדייר עם החוץ, מנתקים אותו מהכלל בעזרת לבוש מלאכותי, והוא ישאר בתוך הבועה המוזהבת שלו לבדו. יצרו שכבות עור המבדילות בין פרויקט עממי לפרויקט המיועד לעשירי ישראל, בין פרויקט פתוח לפרויקט סגור, בין פרויקט שיגן פיזית ופסיכולוגית על בעלי הכיסים הכבדים ויבדיל אותם משכניהם העשירים פחות.

סכנה בסוף שדרות רוטשילד

 

צילום: יוסי מטלון

"סכנה כאן בונים" כתוב על שלט בואך להיכל התרבות של העיר תל אביב. סכנה רבה צפויה למקום הזה באם הבניה שרק החלה תסתיים כמתוכנן. אני מאוד אוהב כשבונים ומשפרים, בגלל זה למדתי ארכיטקטורה, אבל בניה שהיא אסון לסביבה ואינה מחויבת המציאות, לה אני מתנגד. יצירת פקק תחבורתי קבוע סביב היכל התרבות והבימה, יצירת זיהומים מכל הסוגים במקום הזה על ידי בנית היכל תרבות לכלי רכב, היכל תרבות תת-קרקעי לאלפי מכוניות, זה אסון שעומד להתממש לנגד עיננו. חניון לאלפי כלי רכב שייחפר לעומק של 7 קומות יהיה הפקק של שדרות רוטשילד.
 
בשעה שבכל הערים הגדולות בעולם יש מדיניות של מיתון מספר כלי הרכב, פיחות התנועה ואי מתן כניסה לכלי רכב ללב העיר, בתל אביב עושים בדיוק ההפך – מושכים את התנועה פנימה. בשעה שבלונדון בונים מלון ל-1000 חדרים בלב העיר ואחת הדרישות שם הייתה שלא יבנה חניון, בתל אביב בונים מקדשים לכלי רכב בכל מקום אפשרי, מתחת לכל חלקה טובה. בשעה שבניו יורק לא בונים חניונים ובלונדון יש תשלום עבור כניסה ללב העיר, בתל אביב מתחת לכל גן ציבורי יהיה מחסן למכוניות. בעת שבכל הערים בעולם מפתחים את התחבורה הציבורית, הופכים את התחבורה הציבורית ליעילה ומדויקת וזאת בכדי למנוע כניסת כלי רכב לעיר, בתל אביב בונים עוד מחסנים למנועים. בכל ערי העולם מציעים חלופות בריאות ונוחות יותר למכוניות הפרטיות – אוטובוסים ורכבות. בתל אביב יש בינתיים רק תכניות לרכבת – חניונים נבנים בכל פינה פנויה.
 
האם נעשו מחקרים ובדיקות בקשר לזיהום האוויר? האם מומחי תנועה בדקו את המצבים ועומסי התנועה השונים בשעות מסוימות מסביב לחניון? האם בדקו כמה כניסות ויציאות יהיו לחניון הזה והיכן הם ימוקמו? האם יהיו פתחי אוורור לחניון החנוק הזה? האם עוצמת הרעש שתהיה במקום נבדקה על ידי מומחים? מה תהיה איכות החיים של תושבי העיר שגרים מסביב לחניון הזה? בכמה אחוזים ירד ערך הנדל"ן שמסביב?
 

צילום: יוסי מטלון

הזיהומים והנזקים באזור הזה בעיר עברו כל מדד אפשרי. רעש, עשן, צפירות, נזק וויזואלי וירידת הערך הנדלנ"י של מבנים בסביבה, הם המרכיבים העיקריים של האסון העתידי. הקצה הצפוני של רוטשילד יהיה פקוק תמיד, ממש תמיד, בימי חול וגם בשבתות וחגים. בשבתות החניון ימשוך אליו אלפי כלי רכב של אזרחים שיגיעו להצגות והופעות בהבימה ובהיכל התרבות, רבים יגיעו לטייל בשדרות העיר, יגיעו לדיזנגוף סנטר או רחוב אבן גבירול המשתפץ. על מגרשי החניה שברחוב אבן גבירול עומדים להקים מגדלים למגורים, כך ששם לא יהיו עוד חללים פתוחים לאחסון המכוניות. בימי חול יגיעו לחניון הזה מחוץ לעיר אלפי מכוניות של אלו העובדים במגדלי המשרדים שמסביב, יגיעו אליו העובדים בסביבות דיזנגוף סנטר ורחוב אבן גבירול וגם כל חיילי צה"ל המשרתים בקריה.
 
עקב ריבוי כלי הרכב, פקק עצום עומד להתרחש מסביב להיכל התרבות והבימה. בבוקר, המקום פשוט לא יזוז. גם הרחובות שמסביב יהפכו למגרש חניה אחד גדול. בסוף היום יהיה מצב דומה ואולי קשה יותר כי אז יגיעו בלייני העיר לחנות בחניון הזה. כבר בנו כמה אסונות בעיר הזאת: התחנה המרכזית, כיכר אתרים, כיכר דיזנגוף וכולי תקווה שפרויקט זה לא יכנס לרשימה הזאת.

 

צילום: יוסי מטלון

 

אדריכלי עלוקה

ללא כל בושה מתרברבים להם אדריכלי עלוקה בעיתון The Marker. בתאריך: 10 לאוקטובר 2006, התפרסם מאמר שכותרתו היא: "אדריכלי הצללים: עושים כסף מחיסכון בכסף" מאת אבי בר-אלי. ללא כל בושה הם לוקחים פרויקטים מבושלים, מחפשים פרויקטים של אדריכלים אחרים במצב של תכנון מתקדם ואז מכים באדריכלים המקוריים, לוקחים את המוכן וסוחטים אותו לטובת היזם.
 
לאחר שלמדו את התכנון המקורי,  המוכן כפרי בשל, לאחר שהאדריכל המקורי השקיע ימים, חודשים ואולי שנים, מגיעים אדריכלי העלוקה, לומדים מהר את התכנון של האדריכלים המקוריים. לאחר לימוד מהיר ושיטחי, הם מתעלקים על המבנה ומציעים ליזם קיצוצים, הורדות והפחתות שיחסכו לו כספים. מבלי לגמגם, הם מציעים פתרון ש"מוותר על הגישה העיצובית-אמנותית בתכנון המבנים", הם מחפשים פתרון שאינו פתרון "קונספטואלי", פתרון שמקלף מהמבנה את מעט התכונות היחודיות שלו. הם משאירים את הבנין ערום, ללא אומנות, ללא מסר או הצהרה. לדעתם, הגישה חסרת הקונספט האדריכלי חוסכת ליזם כסף רב. ברור לכל כי דעה זו סותרת את כל מה שמלמדים באוניברסיטאות, דעה זו סותרת פרקטיקה מקצועית אמיתית ואיכפתית. לדעתי, מימוש הגישה האקסצנטרית הזאת פוגעת באדריכלים המקוריים של כל פרויקט ובאדריכלות עצמה. בתמורה להצעתם, הפוגעת בדרך באחרים, הם מקבלים אחוזים מהחיסכון – אדריכלי עלוקה.
 
ללא כל בושה , כמו טילים מונחים, הם מתבייתים על פרויקטים אחרים שתוכננו על ידי אדריכלים אחרים, אדריכלים מפורסמים ושאינם מפורסמים, ואז הם מציעים ליזם לעשות דיל, לעשות לפרויקט המתוכנן רדוקציה, קיצוץ איכותי, הורדת תכנים איכותיים מהפרויקט וזאת בכדי לצמק את תקציב הפרויקט ולמצוא חן בעיני היזם הממולח.
 
אדריכלי העלוקה  משרתים את היזמות המכוערת שרוצה רק לבנות ולבנות, להתעשר על חשבון איכות החיים של האחרים, למכור ולהעלם למקום אחר בכדי לעשות קופה נוספת, לברוח למגרש אחר ולעשוק שם שוב את האדריכל המקורי ואת המשתמשים העתידיים. אני לא מתאר לעצמי רופאים עושים דבר כזה לרופאים עמיתים, דקות לפני ניתוח. אני לא מתאר לעצמי עורכי דין עושים זאת לעורכי דין עמיתים , דקות לפני הופעה בבית המשפט. 
 
היכן נמצאת ההגינות, איפה האמת שלהם? בכסות של יושרה ואמיתיות הם קוטפים וגם אוכלים את פרותיהם של אדריכלים אחרים. לא לזאת ייחלנו בעת הקמת המדינה. זוהי פגיעה מוסרית וערכית בקולגות, זה יביא להתמוססות המקצוע הזה, לזנות מקצועית. לא לאדריכלי העלוקה ולא ליזם הממולח ציפינו, לא איכפת להם ממה שקורה לחיי האדם בסביבה הפתוחה, במרחבים הפנימיים והחיצוניים או לאדריכלות הישראלית שעדיין לא נולדה. אולי זוהי דרך ההתנהלות של האדריכלות הישראלית האמיתית שרובנו מנסים להכחיש את קיומה.