ארכיון חודשי: ספטמבר 2006

קצת נמאס לי

 

קצת נמאס לי. אולי אני זקוק, צריך, אתגרים אחרים, נוספים. כבר שלושים חודשים אני מציג בפורמט הזה, כאן, את המבנים הכי ייחודיים שיוצא לי לראות מעבר לים, את המגמות האדריכליות, קצת מכאן והרבה מהעולם. כתבתי אודות הסביבה הבנויה, כתבתי בנושאי הביקורת הקונסטרוקטיבית ודרכים לפרש, לנתח ולהבין את המבנים. היו רשימות שנגעו בחינוך לאדריכלות, בקשרים בין הון לשלטון, תפקידו וחשיבותו של  האדריכל בפרוייקט, תפקיד האדריכל בחברה בכלל ובחברה הישראלית בפרט, יחסי יזם-אדריכל והצורך ללמד את הצרכן לרכוש במיטב כספו רק את מה שהוא רוצה וצריך ולא את מה שדוחפים לו. לצערי, מהארץ אין הרבה מה להראות. נכון, מצד אחד יש כאן מעט תופעות חיוביות, ומצד שני, אפשר כאן למצוא הרבה ביקורת, אבל משהו מוצלח?!

 

אני גם לא יודע אם זה מעניין את כולם ובכלל, למה לרוב האדריכלים לא יוצא לעבוד עם אדריכלים גדולים ואמיצים כמו פוסטר, ליבסקינד, קאלאטרווה ועוד הרבה שמות של אדריכלים משכמם ומעלה, מובילים בחברה ובתחומם! למה אין כאן אדריכלים ברמה גבוהה? למה אין רצון להיות אסטתיים? אני שואל את עצמי, מה יוצא מזה שכותבים, האם קוראים את זה בכלל? האם זה יוצר השפעה כל שהיא, מה יוצא לחברה סביבי ומה זה עושה לי? פעם מישהו שאל אותי, למה יש לך צורך לכתוב? למה את כל מה שאתה חושב אתה צריך לפרסם? עניתי, לא את כל מה שאני חושב אני יכול לפרסם, גם אם הייתי רוצה, ולמה אני כותב? כי אני חושב שאפשר לעשות דברים קצת באופן שונה, הרבה באופן שונה. אז למה נמאס לי?

Richard Meier in New York

 

Richard Meier in New York צילום: יוסי מטלון

שלושת המבנים הלבנים המצופים בקירות מסך העשויים מזכוכית וקורות פלדה הם של האדריכל Richard Meier. האדריכל הזה, שכל בניניו היו מאז ומתמיד לבנים, הגיע למנהטן, ליד Hudson River בחלק הדרומי התחתון של הצד המערבי. כאן לאחר שנים שקטות מאוד מרגישים את Meier. כל מי שמכיר את סגנונו הטהור לא יכול שלא לזהות אותם כעבודות שלו. שני המבנים הצפוניים ממוקמים על שני צדדיו של Perry and West Streets והם הוקמו בין השנים 1999-2002. המבנה הדרומי והשונה בגיאומטריה שלו מהשניים הקודמים, ממוקם על Charles Street  והוקם בין השנים 2003-2006.
 

Richard Meier in New York צילומים: יוסי מטלון

שני מגדלי המגורים הראשונים המתנשאים לגובה של 16 קומות נותנים לאי מנהטן מבנים שקופים מינימליסטיים שמשנים את קו הרקיע. המבנים מחופים בזכוכית ופחי מתכת לבנים שמשקפים את חלוקת המגדלים לקומות. חומרי הגמר החיצוניים מאוד שונים מהלבנים החומות המוכרות מאוד במנהטן. הניגוד הזה מדגיש את הנוכחות של המגדלים הפיוריסטים, מבנים המזוקקים למינימום האפשרי. מהדירות אפשר להביט לכל כיוון מבלי להיתקע במחסום וויזואלי ממשי. בכל קומה תוכננה דירה אחת בלבד שעולה מיליונים. הגרעינים של המבנים מוקמים בצד מזרח בכדי שלא יפגעו בשלושת החזיתות המאפשרות מבטים לכוון הנהר. למבנים יש חלונות גדולים שיכולים להיפתח על ידי הדיירים. מערכות חימום מתוחכמות הותקנו מסביב להיקף המבנה בכל קומה וקומה.
 

Richard Meier in New York צילום: יוסי מטלון

המגדל השלישי שנבנה מספר שנים לאחר שני המבנים הראשונים קיבל גיאומטריה אחרת ואולי נקייה יותר. גם מבנה מגורים זה מתנשא לגובה של 16 קומות. בכל קומה במבנה זה יהיו מספר דירות, שתי דירות בנות 2 חדרי שינה בכל דירה. בניגוד לדירות בשני המבנים הראשונים, כאן האדריכל תכנן את הדירות לפרטי פרטים. בקומה השנייה יש 4 דירות בגובה כפול ולכל דירה חדר שינה אחד בלבד.
 

Richard Meier in New York צילום: יוסי מטלון

ליד הכניסה של כל מבנה יש עמוד ולו תקרה, A covered canopy. חזיתות שני המבנים הראשונים והפרטים שעליהם שונים מאוד מהחזיתות והפרטים של המבנה השלישי והאחרון. במבנה השלישי לא קיימות המרפסות הנעוצות בכל קומה וקומה וגם הטיפול בגרעין המבנה הצומח מעל הגג שונה באופיו האדריכלי. הגודל הצר יותר של המגדל השלישי והפרוגרמה יצרו מבנה אחר. כל שלוש המבנים מכילים פרטים פשוטים ונקיים. חומר עובר ליד חומר אחר, מישור אחד משיק למישור אחר. יש סדר במבנים אלו והם מאוד צפויים. הטהורות שבהם מושכת מאוד וגורמת להולך הרגל לרצות להיכנס לתוכם. אני לא הייתי מתנגד לגור בחללים החשופים הללו, באמת שלא הייתי מתנגד לגור באחד המבנים הללו, למרות שהם קצת קרים. ואם לא זה, אז לפחות להיות רק הבעלים של קומה אחת בלבד.

Richard Meier in New York צילום: יוסי מטלון

The Westin Hotel in New York

The Westin Hotel בניו יורק סיטי צילום: יוסי מטלון

The Westin Hotel בניו יורק סיטי הוא מלון ייחודי, מבנה מצועצע סמי-פוסט-מודרני שתוכנן על ידי האדריכלים במשרד האמריקאי ממיאמי שנקרא Arquitectonica. למלון שבנייתו הסתיימה בשנת 2002, יש חתך ברור לגובה המגדל שלו, חתך בשתי חזיתות המגדל שמואר בלילה וחוצה את הפריזמה לשתיים. המבנה התחתון שלו, שעליו יושב בחלקו המגדל, נראה כמו אורגנמי, נייר יפני מקופל.
 
הוא ממוקם ליד Time Square, מתנשא לגובה של 45 קומות. היזם והקבלן של הפרויקט הם  Tishman Realty. המלון מכיל 870 חדרים. בחוץ המבנה צבעוני ואנרגטי, זהו למעשה Billboard, כך האדריכל רוברט וונטורי היה מכנה את הבניין הזה. יש לו צבעים וקצב מאמריקה הלטינית, הוא בולט בגיאומטריה ובצבעיו העזים שלא היו תמיד מקובלים בסביבה הארכיטקטונית הניו יורקית השמרנית. הסכימה הארכיטקטונית הזאת זכתה במקום הראשון בתחרות פתוחה שהתקיימה בשנת 1995.  

The Westin Hotel בניו יורק סיטי צילום: יוסי מטלון

עלות הבנייה הייתה כ-350 מליון דולר והתכנון שלו העסיק עשרות אדריכלים כי התכנון היה מורכב. קיר המסך מורכב מאלפי חתיכות מתכת וזכוכית בגדלים וצבעים שונים. התכנון הרעשני הרנדומאלי הוא הגורם לכך. במבנה רגיל, בקירות מסך רגילים יכלו להיות בבנין זה רק כמה עשרות של אלמנטים ממתכת וזכוכית ועל ידי כך הן היצור והן ההרכבה יכלו להיות מהירים וזולים יותר.  
 
המגדל הזה הוא בהחלט לא מגדל עתידני, הוא לא מגדל שהוקם לפני זמנו והוא גם לא מגדל עכשווי. למעשה זהו מגדל שהיה יכול להיות נועז לפני כ-20 שנה או יותר. הוא עושה את  Time Square יותר וולגארי, רועש וצועק. זה בהחלט מבנה מצחיק, מבנה שמשעשע את הצופה בו. זהו מבנה אחד שנראה כ-3 מבנים שונים. המגדל נראה כמו שניים כי הקו הפראבולי חוצה אותו לשניים והבסיס המקופל מוסיף מבנה נוסף לגרסה הזאת. יש כאן קישוטים ארכיטקטוניים מלאכותיים, דקורציה שאינה מחויבת. כאן האדריכלות היא בידור, כמו בדיחה טובה שמצחיקה שוב ושוב.

The Westin Hotel בניו יורק סיטי צילום: יוסי מטלון

 

הבועה של אולמרט בשיינקין

 

צילום: יוסי מטלון

אחרי שהשמיצו את התל אביבים ואחרי ש"ברכו" אותם בכל מיני ברכות, מתברר שגם ראש הממשלה רוצה להיות חלק אינטגראלי מאותו חתך חברתי, זו הסיבה שהוא רכש דירה במלצ'ט פינת שיינקין בפרויקט חדש, בפרויקט שבנייתו הסתיימה לאחרונה.
 
המבנה יושב על האדמה ששיכנה במשך עשרות שנים את ביתו של עיתון "דבר" ז"ל. על המגרש הזה תכננו האדריכלים במשרדו של האדריכל צבי גבאי בניין לתפארת, בנין מפואר שזוגות צעירים לא יוכלו לרכוש בו דירה, אולי יעלה בידם להצטרף למועדון הבריאות שמתחתיו. החברות  "דניה-סיבוס" ו"אמריקה-ישראל" בנו אותו.  יש לו מוטיבים "באוהאוסים" חזקים, ברורים. ב-NFC דיווחו כי מר אולמרט קנה שם דירה במחיר של 320,000$ בעת שמחיר הדירה הוא  420,000$, מחיר שהוא פחות בצורה משמעותית ממחיר הדירה בשוק. יש לו אוסף מעניין, הוא אוסף נדל"ן, דירות ובתים במחירים מיוחדים. תחביב, תחביב. אולמרט, מחפש שותף?
 

צילום: יוסי מטלון

האם הוא יוכל לחיות "בבועה" התל אביבית? האם גם בני משפחתו יהיו ממשתמטי צה"ל?  הרי זה מה שאמרו על כל התל-אביבים. האם הוא ובני משפחתו יקבלו על עצמם את כל "הזכויות" שבני ובנות שיינקין מקבלים? הרי להיות "שיינקנאי" זה לא סתם, זה מותג. להיות "שיינקנאי" זה לשאת תדמית קיצונית, לחיוב ולשלילה, יש אוהבים אותם ויש שונאים אותם. האם הוא יצייר גרפיטי-פוליטי על קירות הרחוב? רגע, אני רוצה להבין, האם הוא לא ישב בבית קפה בשיינקין? הרי הוא אמר בזמן המלחמה שלבם של כל יושבי בתי הקפה בתל אביב שותת דם, כך אמר: "התיאור שהצפון התמוטט זה שקר וכזב, מי שלבו שתת דם מהמצב בצפון, ישב בבתי קפה של תל אביב ודיבר כמה שהמצב גרוע, אבל מי שבא לצפון ראה שבאמת היו בעיות, אבל לא הייתה התמוטטות".

מתחם יסקי בקרית גת

קרית גת, ספטמבר 2006. צילום:  יוסי מטלון

את "מתחם יסקי"  שבקרית-גת, קשה לא לזהות. כששאלתי איך מגיעים לשם, ענו לי "תראה בנינים נופלים". את הטורים, את השיכונים העלובים הללו, את הנפחים שלא נראים כבנינים הראויים למגורים, קשה שלא לראות, הם שונים מאוד מכל דבר אחר. את הדחיסה האנושית הזאת קשה לתאר, אולי גם היה קשה לתכנן. "אתה מצלם את הבניינים הכי יפים בקרית גת" אמרה לי בציניות מרירה וכואבת אישה מבוגרת שעברה לידי בעת שצילמתי את המבנים שנראים כמו מבני תעשייה רקובים מהמאה הקודמת, מבנים שנראים כמו בתי חרושת מהתקופה של רוסיה הסובייטית.  

 
 

                                 קרית גת, ספטמבר 2006. צילומים:  יוסי מטלון

"מתחם  יסקי", מרחב מרכזי שתוכנן על ידי חתן פרס ישראל, האדריכל אברהם יסקי, ובו מספר מבני רכבת קרים המיועדים כביכול למגורים נאותים. אלו מבנים חזרתיים, משוכפלים, חסרי כל דמיון, יש כאן תכנון שמניח כי לכל הדיירים שחיים בפרויקט זה,  לכולם, יש DNA דומה, משפחה דומה, רקע דומה, תחביבים דומים או שאיפות אישיות דומות. אלו שיכוני רכבת אין-סופיים שעדיין עומדים בלי רצון רב, מחכים להיהרס, מצפים לסיום חייהם. יש שחושבים שצריך לפוצץ אותם! יש אחרים מחכים לקאסמים משופרים שיגיעו לשם וימחקו את הבושה. אולי צריך לחפש יזם שיקח את זה על עצמו ויפתח את המקום, שלא ימתין לרשויות. התמונות בכתבה ממש מחמיאות ל"רכבות" חסרות החיים הנמצאות במרכז העיר קרית גת. המבנים לא מתיחסים לכבישים שמסביב או לכיכר, הם עומדים כאילו היו קארוונים שהובאו על ידי מנוף והונחו אחד ליד השני ללא סיבה רצינית. אין כאן חשיבה רצינית שתחליט איזו חזית תפנה לכביש ואיזה צד יפנה פנימה, לשטח עם צמחיה, למה שאמור היה להיות שטח ירוק בין המבנים.

קרית גת, ספטמבר 2006. צילום:יוסי מטלון

הטורים הללו נבנו בתחילת שנות השישים. לרכבות הללו מראה מוזר, מצד אחד החזית עטופה, כמעט חנוקה, על ידי פלטות של מתכת תעשייתית חלודה. מצד שני, חלונות קטנים וסביבם מעט דקורציה מודבקת ברישול אופייני. אין כאן חזית מזמינה, למעשה קשה לדעת היכן הכניסה הראשית והכניסות המשניות. זה נראה אולי כמו "בתים" לתרנגולות, ציפורים או ליונים, סליחה, גם לחיות מגיע משהו טוב יותר. יש כאן הרבה גרמי מדרגות ואין זהות כלשהי לדייר, הכול נראה זהה, מתועש, מונוטוני, ללא אנושיות מינימאלית. הבטון החשוף ביחד עם המתכת החלודה לא יכולים לספק אפילו מעט מהחום האנושי שאדם זקוק. גרמי מדרגות הבטון נתמכים על ידי קורות עץ, דירות ריקות נאטמו בבלוקי בטון, צינורות רקובים יורדים מכל תקרה. יונים מצאו מקום לעצמם והפרשותיהם בכל חלון פתוח או פח חלוד מקופל.  

קרית גת, ספטמבר 2006. צילום:  יוסי מטלון

המתחם הזה "ביקר" כבר ב"כנסת ישראל", היה גם בטלוויזיה, בתכנית "עובדה", איפה הוא לא היה?! ראש העיר, מהנדס העיר, משרד השיכון ו"עמידר " מתכננים משהו, אולי. אבל הזמן עובר והקשישים ששם עדיין חיים בחיים שאינם חיים. הם מחכים לפינוי המיוחל, למעבר למקום אנושי יותר, בטוח יותר. הם רוצים לעבור למקום מזמין יותר. הם מחכים למקום שיש לו זהות חיובית, מקום עם אופי, מקום שהם יהיו גאים לחיות בו. אחד הקשישים שהיה שם נפנף אלי בידו  ואמר לי  שלום, כאילו מצפה שאני הציל אותו מהאונייה הטובעת. אירוני שטורי המבנים הללו נקראים גם "אוניות יסקי" או "בתי האונייה" הטובעים.

קרית גת, ספטמבר 2006. צילום:  יוסי מטלון

אין להשתמש בכל צורה שהיא בצילומים או בטקסט ללא אישור.

כל הזכויות שמורות לאדר' יוסי מטלון .

אותנטיות אורבאנית מול שבלוניות פרברית

 

מודיעין, ספטמבר 2006. צילום: יוסי מטלון

אני אדם אורבאני. יש לי את העיר שלי, איני יכול לחיות בפרבר, אני מבקר בו, חש אותו ומבקר אותו. הפרבר שאני רואה, משכפל את מרכיביו הגנטיים – שכונות שלמות הנבנות ע"י אותו יזם מורכבות מבניינים זהים זה לזה. השכפול הסביבתי גורר אחריו מן ניסיון לשכפול תרבותי וחברתי מלאכותי. ההבדלים הטבעיים שבין בני הקהילה השונים מוצנעים, בכדי שלא יהיו מקור למתח חברתי – כלכלי.  בניגוד לפרבר, מרכזי הערים מאפשרים יותר לבטא את תכונותיו של השונה והאחר שבין אדם לאדם, משפחה למשפחה, רחוב לרחוב. העיר "הקלאסית" מגישה פתרונות שונים, וסביבות מגוונות. הדמיון הסביבתי שבבניה הפרברית מסרס את השוני האנושי, את הטבעיות היפה שכל אדם מביא עמו.
 
כמה מהקליינטים שלי אמרו לי שהם מייחלים לעצמם זהות סביבתית, שתצהיר בעדינות כי הם ולא השכנים שלהם גרים כאן. הם רצו דגל אישי שיתנוסס בחזית ביתם, אבל לא יעורר רעש וויזואלי או אנטגוניזם חברתי, הם חיפשו שווה אבל שונה, דומה אבל אחר, לא העתק. בפרבר קשה מאוד להשיג את זה, המלצתי להם לעבור לעיר או להפך לישוב מרוחק ממש בו הם יכולים לממש את חזונם האישי. הדמיון הגיאומטרי רוצה להדגיש את השוויון שאיננו, את הקולקטיב המלאכותי. הדמיון המאולץ יוצר מתח לא טבעי, שכן החזיתות הדומות מסתירות מאחוריהן אנשים שונים, משפחות שאינן דומות זו לרעותה, פרטים המחפשים דברים שונים שמתאימים רק להם. האופי האישי השונה מאדם לאדם מוכיח שוב ושוב כי למתכנן כי אין כל סיבה אנושית לייצר שכפולים גנטיים שאינם מתאימים לאספירציות של כולם.
 
הסביבה הפרברית מקבצת בתוכה לעתים קהל שמגיע ממקומות שונים, מרקע שונה ומורכבות אחרת. בפרבר התושב חייב להתאים את עצמו לקונצנזוס, לכל מה שקיים ונדרש בסביבה החדשה שלו. בדומה למה שקרה בקיבוצים של פעם ובמדינה של פעם, האותנטיות של הפרט נרמסת. ומנגד, לא כולם מגיעים ממצב כלכלי או תרבותי דומה ולכן המתח הכלכלי – חברתי עולה. ילדים (והוריהם) רוצים שיהיה להם מה שיש לשכנים שלהם בעיקר כדי להרגיש שווים בתוך הקהילה. מאחר שהשוויון אינו קיים, התסכול והמרדף הנואש למעמד ולכסף הולכים וגדלים.

מודיעין, ספטמבר 2006. צילום: יוסי מטלון

 בעיר המורכבת מפסיפס אנושי ההתמודדות עם ההבדלים היא שונה, שכן עצם הימצאותם של ההבדלים הינה "טבעית" יותר. האנשים יכולים להישאר עצמם, ולא להיות מותאמים לשכן או השכנה שלידם. בעיר האותנטית והאנונימית יש הרבה פחות צורך להשתנות כדי להתאים לסביבה, האדם יכול להיות מה שהוא בקלות רבה יותר. לכן במרכזי הערים הגדולות בעולם ניתן לראות סוגי אוכלוסיה שונים מאד זה מזה מתערבבים ברחובות. אין "חובה חברתית" ללבוש את המסכה או המדים שלובשים כולם במרחבים הפרבריים הקולקטיביים. אני מעדיף סביבה יוצרת מאשר סביבה מגיבה, אני אוהב רב-גוניות יותר מאשר חד-גוניות, אני רוצה להיות "אני", לא כמו כולם, ללא התאמות, ללא שינויים פלסטיים או משחקי מעמד.  אני רוצה להיות אמיתי וטבעי.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות . להרשמה לחצו כאן.

רעש אדריכלי רדוד

משרד האדריכלים מלונדון CZWG שנוסד בשנת 1975 תכנן מספר מבנים שמכילים הרבה רעש. לפעמים זה טוב כי זה מעורר את המרחבים הפתוחים ויוצר דיאלוג עם הסביבה. לפעמים זה רע כי הדיאלוג לא נוצר והבניין עומד לבדו ואין אחד שמשוחח איתו.
 
אחד המבנים הצבעוניים שתוכנן על ידי האדריכלים במשרד CZWG והוקם לפני מספר שנים בלונדון ליד הרחובות Southwark and Guildford, הוא Bankside Studios. מבנה פינתי המתנשא לגובה של 6 קומות ותוכנו מכיל חללים לאומנים, נפחי סטודיו למי שרוצה ליצור . אדריכלי המבנה טוענים שלמבנים שלהם יש "סטייל", Style זה בדרך כלל  Fashion, האם אדריכלות זה משהו אופנתי, האם אדריכלות עוקבת אחרי האופנה היום-יומית? האם היא מושפעת ממנה? האם שיינקין מכתיב לנו מחשבה אדריכלית או פתרון לבעיות אדריכליות? לבש וזרוק? אופנה זה משהו ארעי, חולף, נגוז – ההיפך מאדריכלות!  האם בנין זה כמו גרביים, חולצות או חגורות? כמובן שלא. 

בבנין זה הוזרק הרבה "Style" רדוד, ילדותי. אין כאן חשיבה עמוקה. רואים כאן סוג של אדריכלות לא מפותחת, אולי התחלה של מחשבה אדריכלית.  יש שם צורות גיאומטריות שונות, משחק לגיל הרך. אין רעיון עמוק לאורך הפרויקט. אם המתכננים רצו ליצור משהו ילדותי, ציורי, היה עליהם ללכת עם הרעיון עד הסוף, לתכנן נפחים מרתקים עם גיאומטריות מעניינות שירתקו את כולם, ילדים ומבוגרים. יש חומרים רבים ויש נפחים אין-סופיים והשימוש הנכון בהם היה יכול לספק תכנון מעולה למציאות רדודה. המקום נראה כמו גן ילדים שכונתי ולא מקום עבור אומנים, מקום לחשיבה עמוקה וקונספטואלית. מפלס הקרקע נראה בלתי גמור ולא מזמין את העוברים והשבים פנימה, לחוות אומנות בעת יצירתה. המפגש בין הקרקע לבנין נראה"מלוכלך", חסר תכנון ואנמי. כאן רצו לשנות את המציאות הרדודה על ידי תכנון רדוד. משכו את "הקרניז" של המבנה החוצה וצבעו כל חלון בצבע אחר – גם סטודנט בשנה שניה לא היה עושה את זה.

החלקים הבולטים בפרויקט זה הם הבליטה של שתי הקומות העליונות, השיפוע שלהן כלפי חוץ וצבעי החלונות. הבליטה למעשה מאחדת 3 מבנים קטנים שהיו קיימים שם. הבליטה משמשת כהצהרה, כאילו קריאה לכל לבוא ולצפות ב"מונומנט" הפינתי, שאינו "מונומנט" בכלל. הצבעים מוסיפים מעט חמצן, אנרגיה מסוימת למקום מת. ה-Canopy  ביחד עם החלונות מנסים לתפוס את הסיבוב ולהדגיש אותו. למעשה אין צורך להדגיש את הפינה כי היא פינה חסרת דומיננטיות או חשיבות כלשהי, היא פינה כמו כל פינה אחרת ברחוב ארוך. כל זאת הם עשו בתקווה ש-Tate, שנמצא לא רחוק משם יתקרב למקום ויגרום לרנסנס אורבאני במרחב זה.

צילומים: יוסי מטלון

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות . להרשמה לחצו כאן.
 

בדרך האחרונה

לא מזמן יצא לי לעבור ליד בית ההלוויות לשעבר של תל אביב. נזכרתי כי לפני כמה שנים, כמו שאר תושבי תל אביב, הוזמנתי למבנה זה בכדי לרענן את ערכת האב"כ שלי. באותו רגע חשבתי, שאלתי את עצמי, מתי תהיה הפעם הבאה שאצטרך לבקר כאן? לפני שנים הייתי יותר בטוח, מאוד בטוח, חשבתי שלא יהיה לזה כל שימוש. לכן יכולתי לחשוב אודות דברים אחרים, כמו משמעות המקום, המרחב הזה שבו מחלקים מסכות אב"כ. אז, לפני מספר שנים, חשבתי לעצמי – קצת רגישות! בבית ההלוויות העירוני של תל אביב שליד רידינג, (מבנה שאינו מתפקד כיום כבית הלוויות), במקום שממנו הובילו גופות לקבורה, באותו מקום, באותם חדרים חולקו גם מסכות אב"כ בכדי להציל חיים. במקום שהחיים מסתיימים, חולקו מכשירים מאריכי חיים.
 
המבנה הנמוך הזה, פלטה שטוחה, מעוגלת ומזוגזגת. נראה כמו מצבה בהירה היושבת בכבדות רבה במרכז מגרש חניה של כלי רכב פרטיים ותחנת יציאה של אוטובוסים. היקפו של המבנה מכותר על ידי גדר בנויה מבטון ברוטאלי, להיכנס לתוכו צריך לטפס במדרגות, כאילו עולים לביקור אצל בורא עולם. ליד הכניסה יש צמחייה שופעת, ירק שגולש למדרגות. 
 

לחלונות המבנה צורת עין, הם ממוקמים בקצב אחיד מסביב למבנה כאשר גם דלתות הכניסה למבנה מעוצבת בצורת עין גדולה יותר. האלמנט הדומיננטי של המבנה הוא החלון. החלון עשוי ממתכת פיגורטיבית בגיאומטריה זורמת במקום שהכול כביכול חדל לזרום מזמן. מסביב לזה יש בטון חשוף מחוספס בצורת סהר ואת זה עוטפת אבן נסורה. הגיאומטריה של החלון מאוד אורגאנית, מזכירה מישהו מציץ, מביט החוצה, מציץ ממקום שבו לא יכולה לבוא לידי ביטוי תופעה אנושית כמו המציצנות.

תהליך רענון המסכות התרחש בתחילת המלחמה האחרונה שבין ארה"ב ועיראק. הרשויות הזעיקו את התושבים התל אביביים מצפון העיר לבית ההלוויות. הם הגיעו בחרדה למקום שמצד אחד מסיים חיים ומצד שני נותן לחיים הזדמנות נוספת. מה יהיה במלחמה הבאה? עכשיו יהיה לנו קונפליקט גם עם האיראנים. האם גם בעתיד נבקר בבית ההלוויות העירוני?

צילומים: יוסי מטלון

 

X-rayed / X-rated Architecture

למבנים, כמו לאדם יש אנטומיה מסובכת. לרוב לא רואים את כל החלקים הפנימיים של המבנה. יש עליהם לבוש, מעטפת שמסתירה את מערכותיהם הפנימיות. הלבוש עשוי מחומרים שונים והמערכות נמצאות בחללים צרים ואנכיים המוחבאים בפינות  נסתרות. בעזרת קופסאות העשויות מעץ, גבס, בטון ומתכת, מצניעים את ארגון האיברים וזרימת החומרים והצנרת המאפשרים חיים. אלו למעשה העורקים, הוורידים והנימים של המבנה שזורמים בתוך הפירים הנסתרים והמוגנים. האדריכלות הקונבנציונאלית אוטמת את המרכיבים האנטומיים של הבניינים. אולם, ישנם מספר מבנים שחשפו את עצמם באופן מוחלט או בצורה חלקית. בנינים אלו נראים לנו כצילום רנטגן של המבנה, רואים את מערכות המבנה כאילו העור החיצוני, המגן על מערכות אלו הושל מחזיתות המבנים.
 
האדריכלות היא מאטה-אומנות, היא פעולה שיוצרת חיים מחומר דומם.  המבנה האדריכלי הוא יצירה מורכבת, חיה ונושמת, כמעט כגוף האדם. גנראטור בבניין שעובד כמו לב בגוף האדם, צינורות מים חמים וקרים שעובדים כמו כלי הדם, תעלות מיזוג אוויר מווסתות את טמפרטורת הגוף, ביוב שעובד קצת כמו מערכת העיכול, מצלמות לראייה, כמעט כמו עיני האדם, והכול עובד באופן סימולטאני. האדריכלות יוצרת סביבה, משפיעה על החיים ומוסיפה מבנה, צבע ותנועה לחיים.
 
מספר מבנים תוכננו כך שהמערכות הפנימיות נשארו חשופות לסביבה החיצונית. התשתיות של המבנים הוצאו החוצה, מעבר לחללים הפנימיים, מעבר ל"קופסת" הבניין. האנטומיה הארכיטקטונית נראית לכל צופה. האמת המערכתית של מבנים אלו נחשפה לכל. המערכות הללו מציגות את האמת הפנימית של המבנה, אין כאן ניסיון להסתיר משהו או להביא אלמנט לא יפה, כל משנמצא בבנין נחשב כיפה ומועיל. למערכות אלו יש כעת שני תפקידים. מצד אחד התפקיד הפונקציונאלי: מערכת שבונה או מפעילה את המבנה, ומצד שני אלמנט קישוטי, אורנאמנטאציה מכאנית. למעשה רואים אלמנטים תעשייתיים שמציגים כלפי חוץ את האמת התפעולית של המבנה. האמת הזו יכולה לכלול אלמנטים קונסטרוקטיביים שתומכים את המבנה ואלמנטים אחרים שמספקים אוויר, חשמל, תקשורת, תעבורה ומים למבנה. גופים אלו הוסטו ממקומם הראשוני כלפי חוץ המבנה ועל ידי כך השאירו את החללים הפנימיים פנויים. 

Arts hotel בברצלונה   צילום: יוסי מטלון

לא כל המערכות חייבות להיחשף. ישנם מבנים שחושפים רק את המערכת הקונסטרוקטיבית, השלד של המבנה, רק את חוט השדרה והעצמות שלו. אפשר לראות בברצלונה מבנה גבוה, ששמו  Arts hotel. הוא נבנה בשנת 1992 עבור האולימפיאדה שהייתה בברצלונה. האדריכלים האמריקאים ממשרד Skidmore, Owings, and Merrill עמלו קשה בכדי להוציא את העמודים והקורות מחוץ למבנה, בכדי לקבל קומה ולה כמה שפחות עמודים. שכבה אנטומית חשובה נחשפה לציבור. האלמנטים המחוספסים  שמחזיקים את המבנה נמצאים בחוץ כמעטפת אמיתית שמראה לכל מי ומה מחזיק את המגדל. הקונסטרוקציה הוצאה כמו שהיא, ללא עידון או ניתוחים פלסטיים מיופייפים. המגדל מתנשא לגובה של 153 מטרים וגודל בסיסו הוא 33 מטרים על 33 מטרים.

Arts hotel בברצלונה     צילום: יוסי מטלון

Arts hotel בברצלונה    צילום: יוסי מטלון

מבנה אחר שהמערכת השלדית שלו הוצאה החוצה הוא מגדל משרדים שהוקם בלונדון בשנת 1976 ושמו "80 Cannon Street". הוא עוצב על ידי האדריכלים הבריטים ממשרד Arup Associates.  כאן השלד יותר מתוחכם ורק חלקו נחשף. מדווחים כי המערכת החיצונית הזאת מולאה במים כאמצעי כנגד שריפה אפשרית. הגיאומטריה כאן מאוד חזרתית ומושפעת מהחזרתיות שבטבע. יש כאן מורפולוגיה עדינה שחייבת לשכפל את עצמה באותו קצב וקנה מידה. ברור כי ל"עור" של מבנה זה יש איכויות אורגניות ברורות. מרכיבי השכבה הזאת עברו ניתוחים ושינויים בעת התכנון בכדי לתת לשכבה זו מראה מעוצב. מאחורי המערכת הזאת נמצאת מערכת זכוכית של קיר מסך, מערכת מאוד מלאכותית, תעשייתית. 

"80 Cannon Street" בלונדון    צילום: EMP

Centre Georges Pompidou, מרכז פומפידו שבפאריס המשמש כמרכז תרבותי ומוזיאון חשוב לאמנות מודרנית, הינו דוגמה מפורסמת למבנה שבו הכול נשאר בחוץ. כל האנטומיה של המבנה הוצאה החוצה. מערכות מיזוג האוויר, צנרת המים, חשמל גז וביוב וכן גרמי המדרגות הוצמדו לקו הבניין, לחלקו החיצוני של המבנה. המבנה אינו צנוע, הוא חושף בגאווה את תוכנו האנטומי ותכונותיו הגנטיות ללא כל מעצור. המערכות צבועות לפי השימוש שלהם, בדיוק כמו בספרי אנטומיה של גוף האדם. האדריכלים שתכננו את המבנה הם האדריכל האיטלקי Renzo Piano  והאדריכל הבריטי Richard Rogers, ובנייתו הסתיימה בשנת 1977. המבנה ערום, חושף לחלוטין את עצמו, הוא מראה את כוחו העצום, את הטכנולוגיה שלו, את שריריו. טכנולוגיה זו נותנת גמישות אופטימאלית ומקסימום שטח קירות הנחוץ מאוד במוזיאון. למרות הטקסטורה החיצונית הייחודית שלו, מוזיאון זה שומר על קנה מידה ופרופורציות שיתאימו למבנים בסביבה. יש הטוענים שזה מבנה יפה וקונספטואלי. ישנם אחרים שחושבים שזה מבנה מזעזע בכיעורו, תושבי פאריס מכנים אותו "בית הזיקוק של פאריס", כיום הוא אהוב כמו מגדל אייפל שבתחילה היו רבים שהתנגדו נחרצות לבנייתו. 

Centre Georges Pompidou בפאריס     צילום: ויקיפדיה

Centre Georges Pompidou בפאריס    צילום: ויקיפדיה

בנין אחר לא פחות מרשים בנטיית החשפנות שלו הוא מבנה המשרדים, The Lloyd's, שממוקם בלונדון ותוכנן על ידי האדריכל Richard Rogers (שתכנן ביחד עם Renzo Piano את מרכז פומפידו). בניית המבנה הסתיימה בשנת 1986, כ-9 שנים לאחר סיום בנייתו של מרכז פומפידו. גם במבנה זה הכול חשוף כולל המעליות. החומר החיצוני הוא פלדת אל-חלד, כך שלמבנה יש אופי שקט בניגוד לצבעוניות של מרכז פומפידו. האפרוריות של המבנה בלונדון יוצרת הרגשה  קודרת ומאוד לא מושכת למשתמש. 

The Lloyd's בלונדון    צילום: יוסי מטלון

כל המבנים החושפניים שנסקרו כאן גם מכונים כמבנים היי-טקים, מושג כוללני רחב, רב-שימושי שמציין מבנה ולו מערכות מתקדמות וחומרים מלאכותיים חדשניים. כל המבנים הללו מציגים טכנולוגיה מתקדמת וחשיפה אנטומית שבאה להוסיף למימד הרציני של המבנים, גם אספקט כאילו ילדותי או חף ממלאכותיות . החשיפה מלמדת כיצד מורכב מבנה וכיצד הוא עובד. כך שמצד אחד הטכנולוגיה העשירה מוצגת, ומצד שני יש הרגשה שהאדריכלים בכל המבנים הללו רצו להוכיח שכל אחד יכול להבין איך הבניין מורכב ועובד. המבנה חושף ומציג בקביעות את ההצגה הארכיטקטונית האורבאנית שכל אדריכל בונה לעצמו.

The Lloyd's בלונדון      צילום: יוסי מטלון

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

Barcelona – Frozen Human Movement

 
 

צילומים: יוסי מטלון