ארכיון חודשי: אוגוסט 2006

"Foster's Testicle"

 

Lord Norman Foster אחראי גם למבנה הביצתי הזה שבנייתו הסתיימה בשנת 2002. בקודקודו יושב ראש העיר של לונדון, Ken Livingstone. למבנה הספיראלי הזה העשוי ממעטפת זכוכית וממוקם על ה-South Bank של ה-Thames, יש מספר כינויים. השם הנפוץ ביותר, שם שניתן על ידי אחד מעיתוני לונדון הוא "Foster's Testicle". מכן מתפקד ראש העיר, מחלקו העליון של המבנה, כאשר כל המבנה עצמו ריק וליד מעטפתו, בחלקו הפנימי, יש מערכת של מדרגות ורמפות העולות בצורה ספיראלית ומגיעות למעלה, שם ממוקמים אולם הכינוסים ומשרדו של בעל הבית. למעשה זוהי צורה אורגאנית ריקה ולה מעטפת מלאכותית, זהו מבנה "כתר", האדם שבשבילו המקום נבנה יושב בצמרת הבניין, בכתרו של המונומנט הזה. יש כאן תכנון פרוגרמתי שמעצים את העליונות של מי שבראש הפירמידה ועושה רדוקציה אנושית לאלו שמתחתיו.  הכתר הזה, בדומה לתכנון אחר של נורמן פוסטר, The Reichstag שבברלין, עשוי מזכוכית שקופה שעובדת כביכול כסימבול של דמוקרטיה. 

נשאלת השאלה, אז היכן נמצאים המשרדים? ובכן הם שקועים באדמה, ישנם שטחים תת-קרקעיים ששם נמצאים המשרדים הראשיים של עיריית לונדון.  מתחת ל-blob יש מרחבים שהכניסה אליהם היא מצד המבנה. זה משאיר את הרושם שהפסל הסביבתי הנפלא הזה מיועד רק ל"מלך" – ראש העיר. שאר העובדים, הנתינים, נמצאים למטה, היכן שהוא. נתינים ברמה גבוהה יותר נמצאים גם במבנים אחרים בסביבה השיכים למנהלת העיר. יש אומרים כי האדריכל נורמן פוסטר ראה בביצה הזאת  כ-Strawberry של המתחם כולו.
 
הבניין המעגלי תוכנן שנתיים לפני בחירתו של ראש העיר הנוכחי. מיד לאחר בחירתו הוא הגיע למשרדו של נורמן פוסטר עם אג'נדה שונה. האדריכלים  הצליחו להשאיר את  הגיאומטריה של המבנה והתאימו מה שאפשר לתוכניות החדשות של ראש העיר החדש.  

תכונותיו המורפולוגיות של המבנה לא היו יכולות להיות מוקמות אילולא טכנולוגיה דיגיטאלית חדשנית שאפשרה לראות את התכנון על מסכי המחשבים. השינויים והזוויות מקומה לקומה, ממפלס למפלס היו בלתי אפשריים להמחשה ידנית רגילה. המבנה תוכנן במחשבה וגישה "ירוקה". הכוונה הייתה שהמבנה ישתמש רק ברבע מהאנרגיה שצורך מבנה רגיל הדומה בגודלו למבנה זה.  הצורות הספיראליות החיצוניות חושבו לפי הנוסחאות של Buckminster Fuller , נוסחאות שיוצרות את שטח המעטפת המינימאלי האפשרי לנפח הנתון. לנפח יש נטיה לכוון דרום, המקום תוכנן כך שכל שחלק המנפחים הפנימיים יקבלו הצללה מהמבנה עצמו, מהקומות עליונות של המרחב הפנימי של המקום.

צילום: אתר העיר לונדון

צילום: אתר העיר לונדון

בבדיקות שנערכו לאחר הקמת המבנה נמצא שהוא לא כל כך "ירוק" כפי שתכננו. כמו כן, המציאות התכנונית שמרחיקה את שאר העובדים מכתרו של ראש העיר מוכיחה שאין כאן דמוקרטיה חזקה, והמעמדות, שהבריטים כל כך אוהבים, נשמרת גם כאן בקפדנות יתרה. והם מתלוננים על הגרמנים.

 

 

צילומים: Yossi Matalon

 

מאוורר ענק – London Eye

בקוטר של 135 מטרים, עומד לו יציב, גלגל ענק של כולם, מבוגרים וילדים כאחד. זהו מאוורר ענק, גלגל אופניים ענק שהוקם כמיזם פרטי ותוכנן על ידי האדריכלים David Marks and Julia Barfield. עיריית לונדון לא רצתה לקחת חלק בפרויקט, היא דרשה כי האדריכלים יהיו היזמים של האלמנט התיירותי הזה, הם לא הבינו את הפוטנציאל של הדבר הזה. היה צריך קצת לאוורר את קברניטי לונדון, לתת להם הרגשה של צחוק ולמחוק מעט את יתר-הרצינות שהם חושבים ובטוחים שאופפת אותם או את תרבותם. ולמרות זאת הוקם גוף בתנועה, גוף שמסתובב באיטיות ותמיד יש תור ארוך של אנשים העומדים לפני קופת הגלגל בכדי לרכוש כרטיסים לאטראקציה הזאת.
 
חברת התעופה British Airways ראתה כאן הזדמנות פרסומית-כלכלית ולקחתה חלק בהקמת הפרויקט, London Eye מופיעה בקביעות בכל הפרסומות שלהם. זהו למעשה גלל ענק של אופניים שמסתובב באופן איטי מאוד, כאשר 32 קפסולות מזכוכית תלויות עליו ובתוך כל קפסולה יושבים מספר אנשים. כ-35 דקות עוברות עד שהגלגל עושה סיבוב שלם, 360 מעלות. האלמנט הזה הכניס לאזור, ל-South Bank מקום ייחודי, נקודת ציון אטרקטיבית שמושכת הרבה תיירים ומזריקה אנרגיה גם ליד גשר Westminster.
 

רעיון "העין של לונדון" היה כחלק מהתוכניות של לונדון לחגיגות המילניום. הממשלה באותם שנים רצתה משהו חדש ובעיקר שלא יעלה לה כסף. הציעו לה, אולי בניגוד לדעתה, משהו פשוט, אוכל זול ושעשועים פשוטים להמונים שאינם בריטים, אטראקציה לא כזאת מלכותית, מקום שימשוך גם את אלו שאינם שייכים ל"משפחה", גם את אלו שאינם מלוקקים או מצופים בשטרות של כסף ונוסעים ברכב גרמני. המטרה של היזמים הייתה להביא את כולם וכך זה באמת נראה, עממי, זול מאוד. המאוורר הענק מנסה לשנות את "הסנוביות" הבריטית שמרוכזת בארמון שנמצא בצידו השני של הנהר. הגלגל הזה מוסיף חיוך ענק ליתר-הרצינות שבה הבריטים לוקחים את עצמם

Planning Permission, או "היתר בניה", ניתן לפרויקט רק למשך 5 שנים.  במידה והפרויקט היה כשלון, היו מאלצים את בעלי הגלגל לפרקו. בגין ההצלחה המרובה, ההיתר הזמני הפך להיתר קבוע. הקונסטרוקציה נבנתה בשלבים. החלקים יוצרו בהולנד והורכבה ליד נהר Thames. לאחר מכן הגלגל הונח במים והורם על ידי מנופים למצבו הנוכחי כאשר הוא מחובר לקונסטרוקציה מפלדה התומכת אותו מצד היבשה. המיזם הזה העלה שוב את לונדון על מפת התיירים. ביום טוב אפשר לראות את לונדון, את גורדי השחקים ההולכים ונבנים בעיר ואת ההתפתחות של אזורים ליד ה- Thames שמוקמים במהירות בריטית והופכים לאטרקציות תיירותיות.

 

צילומים: Yossi Matalon

 

היכן עמותת האדריכלים? -עדכון(2)

עדכון 2:

לפני 3 ימים קיבלתי אי-מייל מהעמותה ובין היתר היתה שם המודעה הזאת. כל הכבוד, נראה מה עומד לקרות. אני התנדבתי. (נ.ב. האם יש בעיה בתאריך שבתוך המודעה?!)

 

מקור: עמותת האדריכלים, סקיצה ליום 17.8.06

 

 

פורסם בפעם שניה בתאריך 2 באוגוסט בשעה 08:00.

 

עדכון 1 – עמותת האדריכלים לא עושה דבר. זקנים, ילדים, נכים, כולם מקבלים עזרה, כולם עוזרים לכולם. יש בארץ עזרה גורפת על ידי ארגונים ועמותות. האדריכלים והמהנדסים ממתינים. ממתינים ליום שאחרי, אולי תהיה יותר עבודה בתשלום. אולי מכינים לעצמם את המחר, למען הכלל לא עושים דבר. אשמח לשמוע, לקרוא, לראות שאני טועה.

 

 

 

פורסם לראשונה ב:31 בחודש יולי , בשעה 12:00

רופאים עוזרים כמעט תמיד, עורכי-דין עוזרים מידי פעם ומהנדסים ואדריכלים? אף פעם. עכשיו זה הזמן לקום ולסייע לנפגעי הטרור, לאלו שביתם נפגע וצריך שיקום קל, או אולי לאלו שביתם נהרס כליל וזקוקים לחוות דעת, לתמיכה או להצעה מעשית.
 
היכן עמותת האדריכלים? מחלקים פרסים, שוב! עסוקים בעצמם ואולי הם עצמם מרגישים נפגעים.  אפשר לומר כי זהו התפקיד של המדינה, זה נכון. אבל תמיכה ועזרה נוספת לא מזיקה. עכשיו הבמה שלכם, זה הזמן להראות אכפתיות ולא רק להתבוסס בתוך עצמכם. עכשיו זה הזמן שלכם, לצאת ממעגל הנוחות שיצרתם לעצמכם, תנו כתף, הושיטו יד לאחרים, תראו לכולם שאתם קיימים, תוכיחו שיש משהו כזה ושאיכפת לכם, אולי מעט, אבל קצת איכפת לכם, תציגו שייכות. תראו נוכחות ואל תתחבאו במרתפים, במשרדים. אני מצפה מהאדריכלים "הכבדים" להקצות אדריכל אחד או שניים, אני גם מצפה מקבלנים ויזמים "מלאים" לתמוך על ידי הקצאת משאבים אנושיים, אני מצפה ממשרדי המהנדסים "העמוסים" בעבודה, להפריש מעט כוח אדם עבור המשימה הזאת. אני מתנדב ראשון.

אם אתם רוצים להתנדב, או אם אתם זקוקים לעזרה, צרו איתם קשר ותכתבו שאני שלחתי אותכם.
כתובת האי-מייל של עמותת האדריכלים היא: u-architects@barak.net.il

תרבות המחסה – Shelter Culture

תושבי הצפון צריכים להתרענן, להתאוורר ולקחת אוויר אחר שהות ארוכה במקלט, במחסה, במרחב מוגן כל שהוא. בכדי לשרוד צריך לתפוס כמה שיותר מהר מחסה, בתנ"ך מספרים כי מחסה הוא גם כינוי לאלוקים, אלוקים הוא מחסה לעמו, מגן על עמו. מישהו חכם אמר פעם שאין אתיאיסטים בשוחה, במחסה. מחסה הוא גם מקום של עניים ונזקקים, נזקקים לבטחון וכבוד. בכדי לפצות את השוהים במחסה שולחים להם מתנות, חבילות ובהן כל טוב. כלומר המחסה אינו תענוג הוא. נאסראללה וחבריו תופסים מחסה מאחורי ילדים ונשים.  גם מדינות נותנות מחסה לטרוריסטים, לבנון טובה בזה. מספר ערים בישראל הפכו לערי מקלט לתושבים מצפון ומדרום הארץ.
 

מחסה תופסים ולמקלט רצים. מחסה הוא כל מקום שיש לו אולי שימוש אחר, יותר משימוש אחד, בעת צרה ומצוקה הוא יכול להיות מחסה לנרדף ולנזקק. אל המקלט, שלא נמצא קרוב, יש לרוץ, תחילה צריך לדעת את מיקומו ולתכנן ריצה בדרך הקצרה והמהירה ביותר. המרחב המוגן אינו מוגדר. הוא יכול להיות חדר מדרגות, החלל שמתחת לגשרון או מרחב מוגן ומגן שתוכנן למטרה הזאת. מרחבים מוגנים רבים לנו וצורתם, אופים וחוזקם משתנים לפי הנתונים של כלי המשחית של האויב, אופים מושפע מגורם חיצוני. לא מזמן זה היה חדר שמגן מפני נשק כימי, אטומי וביולוגי. היום זה מפני קטיושות והכדוריות שבתוכן.
 
המקומות הראשונים בהיסטוריה שאליהם ברחו היו המערות, תעלות, אולי עצים, מקומות מוקפים בחומות, שוחות ושקעים באדמה – מקומות ציבוריים למחסה. לאחר מכן חדרי המדרגות בלב הערים, במבנים הבאהוסים שכניסתם נחסמה על ידי קיר בנוי מלבני בטון שנצבעו בלבן ומנעו כניסה ישירה של חומר הורג. חלונות חדר המדרגות נסגרו על ידי לבני הבטון או שקי חול, שהפכו למוצר הגנתי נפוץ.
 
לאור התפתחות כלי הנשק וחומרי הבנין, חוקי התכנון והבניה שלחו אותנו למקלטים תת-קרקעיים ציבוריים, מרחבים חשוכים מזועמים ונעולים. מרחבים תת-קרקעיים ברוטאליים ולהם פתחי מילוט מבוטנים. למקלטים שרותים סניטריים מחוררים הדורשים תירגול ואמון. על כל מגרש חופשי הוקם מקלט, כל שטח משוחרר נכבש ומתחתיו נבנה מקלט אזורי. יש לו כמה יציאות חרום בולטות המאופיינות בקווים האלכסוניים שלהן ובחספוס הטקסטורה שלהן. צינורות איוורור מסורבלים יוצאים מהאדמה כמקור חמצן לשוכני מטה. פתחי הפלדה ודלתות הברזל צריכים להגן על היושבים בפנים ומצפים בסבלנות מוקצבת לזמנים טובים יותר. פתחי אוורור של מקלטים אלו הפכו לחלק תרבותי מהסביבה האנושית הקיימת. למרות החספוס החיצוני של הגופים העל-קרקעיים, הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני, ילדים לומדים להכיא את האלמנטים הללו, תחילה מבחוץ, וכעבור זמן קצר, גם מבפנים, בעת מבצע, מלחמה. במשך השנים הפכו מקלטים אלו לגלריות עניות שהסתפקו במתנות צנועות.
 
בהמשך נבנו מרחבי מחסה חצי-פרטיים ופרטיים, המרחבים המוגנים הקומתיים (ממ"ק). מרחב אחד לכל קומת מגורים, מרחב שמשרת כמה משפחות, יש פרטיות אבל חלקית. צריך לעשות פעולות אינטימיות ליד שכנים שלפעמים לא אוהבים כל כך. משם ממשיכים למרחב המוגן הדירתי (ממ"ד). מרחב פרטי זה פעם היה עד לפני מספר שנים, חדר ארונות. כל זאת עד שחוקי התכנון והבניה השתנו והממ"ד הפך לחדר לגיטימי, חדר שאפשר לחיות בו למרות שכיום יודעים שזה לא מקום שמוסיף בריאות  לגוף, (גז ראדון), ולנפש. למבני משרדים, מפעלים ומקומות אחרים יש את המרחב המוגן המוסדי (ממ"מ). רבים הפכו את החדר הזה לחדר ישיבות והיום צריך להיות בו חלון, למרות מיקומו המרכזי בלב מבנה המשרדים.

צילומים: יוסי מטלון

מדוע המרחב המגן או המוגן חייב להיות גס, לא נוח, מחורץ וקשה? מדוע לא משקיעים במקלט קשיח מבחוץ אך רך מבפנים, ספוגי ונמתח מבפנים חסון וקשיח מבחוץ? כנראה שהרצון לא להשתמש במקום או לא להאמין כי למקום יהיה שימוש, חזק יותר מהרצון ליצור מרחב מגן נעים לעת צרה. אולי יש כאן בריחה מהמציאות או חוסר יכולת לקבל את המציאות כמות שהיא.

מפחד לפחד, ממקום שמכיל פחד למקום אחר שמכיל פחד דומה. ממרחב טיפוסי אחד למרחב טיפוסי אחר, ממקלט מסוג אחד למקלט מסוג אחר, אופי המרחב המגן של הנתקף משתנה בהתאם לסוג הכלים ההרסניים של התוקף. החלל הפך מחלל מוגן ציבורי, מקלט, לחלל מוגן פרטי, ממ"ד, מביחד ללבד, מכולנו לרק אנחנו. המרחבים מותאמים לכלי המשחית שיש לאויבנו. ערכת אב"כ לא תעזור כנגד איומיו נסראאלה ומרחב מוגן מתחת לגשרון לא היה עוזר כנגד כוונותיו של השליט לשעבר של עיראק. העורף מתאים את עצמו לאוייבים ונשקם. תרבות המרחבים והאינטגראציה בין יושבי המרחבים הללו מותאמת למצב רוחם של המנהיגים ומצב רוחם של האוייבים.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
 
 

צילינדר בתוך צילינדר – דואליות מעטפתית נסתרת

בשנה שהאולימפיאדה התארחה בעיר, ליד חוף ימה של ברצלונה, הסתיימה לאחר שנתיים של עבודות בנייה, בשנת 1992, בנייתו של Meteorology Center, מרכז מטרולוגי חדש. זה למעשה צילינדר סימטרי סגור וכבד, צילינדר אחד גדול נמצא בתוך מבנה צילנדרי קטן אחר. צילינדר שמרני, פריזמה עגולה בתוך פריזמה עגולה קטנה יותר.  יש כאן סוג של דואליות מעטפתית נסתרת, חסויה. מבנה שלא מגלה את עצמו, מבנה שמסתיר שכבות, מסתיר את עצמו, אולי מתבייש במורכבותו, כי קטן הוא. למבנה שעוצב ותוכנן על ידי האדריכל הפורטוגזי Álvaro Siza , יש חלקים משלימים תיאורטיים, ווירטואליים, חוסר, כמו בפאזל, חלקים שישלימו את הצורה המושלמת, הטהורה.
 
המרכז המטאורולוגי הכבד הזה, היציב והסטטי, שמכיל כ- 4,100 מ"ר של משרדים,  ממוקם ליד הפרומנאדה שמתחילה בחלק הישן של הנמל וממשיכה דרך המחנה האולימפי שנבנה ב-1992 לאורך החוף, עד לצד דרום מערב. בתוך המבנה יש 4 קומות שמאוכלסות על ידי המחלקה המטרולוגית ומחלקת תחבורה ציבורית, שלה יש גישה וכניסה נפרדת.
 
חשבו על הפרטים במבנה הזה. חומרי גמר, מיקומם והשתלבותם במקרו-אדריכלות יצרו את אופיו המדוקדק של המבנה. מעטפתו, חלקו החיצוני מחלוק לשניים. החלק התחתון בנוי מבטון, חומר יותר עמיד בפני שחיקה שנגרמת במכוון על ידי בני אדם. החלק שמעליו, בנוי מאבנים לבנות. בתוך המבנה הקטן והמאוד גיאומטרי יש חצר פתוחה לשמיים שקוטרה 9 מטרים. זה מאפשר הכנסת אוויר ואור לחדרים הפנימיים. בדומה לאדריכלות מזרח-תיכונית, אדריכלות של אזורים חמים, גם כאן יצרו ליד הים נווה-מדבר שמוקף על ידי מבנה, וזה יוצר חצר טבעית מקוררת.

Sketch courtesy Álvaro Siza

התכנון נראה כאילו יוצא מצורה גיאומטרית פשוטה. נראה כי החומר הגולמי שידוע ומוכר לאדריכל, קיבל שימוש התחלתי גם במבנה זה. בחומר הגולמי שלו, במילון הארכיטקטוני המוכר לו, הוא משתמש ומנסה להפיק את המכסימום הסימטרי האפשרי, הוא יוצר מורפולוגיה שקטה שאינה יוצאת חוצץ כנגד הקונטקסט הקיים, הטבעי. צורות רעשניות שבורות לא היו חיות בהרמוניה עם הסביבה הטבעית האורגאנית. למרות זאת, הקנה מידה של המבנה לא מתייחס, למרות קטנותו, לגודל האדם. הפתחים והאפקטים האדריכלים גדולים יותר ממה שהוא יכול היה לתת לאדם בסביבה – תחושה של נינוחות.  החלקים הקטומים של העגול מופנים לים ולכיכר ויוצרים למעשה פריזמה אחרת במפלס התחתון. המבנה נסוג, לא ממוקם קרוב לים בכדי להגן עליו "מהטיפול" הקשה שמקבלים המבנים מהסביבה הימית הברוטאלית הקרובה.

צילומים: יוסי מטלון

לעדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר לחצו כאן.

אתגר ליזם, לאדריכל

כמה פעמים בדרך לשדה התעופה בלונדון ראיתי את הבניין הזה. זהו מבנה מגורים שתכננו האדריכלים במשרדו של האדריכל לורד נורמן פוסטר. בנייתו נמשכה חמש שנים והסתיימה בשנת 2003. לא יכולתי לבקש את הנהג לעצור, "אני רוצה לצלם בנין". אבל בנין שיש לו אופי חזק – זוכרים. לא רק אני, אחד שמסתכל על המקרו-אדריכלות והמיקרו-אדריכלות, כל אדם, גם אדם שלא מחפש בנינים ולא מביט לצמרות של גורדי השחקים, היה מבחין במשהו אחר, איכותי, שונה ומיוחד.
 
ביקורת אדריכלית זה נושא טעון ודורש ידע ולא רק אינטואיציה. הרבה עוסקים בו, גם כמה משכני ב"רשימות", אין הם יודעים שצריך להבין את מהות הבנין קצת יותר. הייתה לי כאן שכנה שחשבה שמישהי אחרת טובה בביקורת בונה, ביקורת אדריכלית אפקטיבית. ביקורת אדריכלית רדודה מזיקה יותר מאשר מועילה. האדריכל והאדריכלות נשארים נזוקים. אבל הפעם, זה לא הנושא כאן. איני רוצה לבקר את המבנה הזה, לשפוט אותו לטוב או לרע. אני רוצה להעלות נקודה אחת.

מה היה עושה יזם ישראלי שרוצה לבנות פרויקט מגורים בישראל והאדריכל שלו היה מציג לפניו את הקונספט של המבנה הזה? הוא היה מעיף אותו לכל הרוחות, שואל אותו, "איפה למדת אדריכלות?, מי נתן לך את התעודה?"ומוסיף שהוא "לא רוצה ללמד את האדריכל שלו אדריכלות". האדריכל הישראלי וגם רבים אחרים, היו עומדים כאילו קפאם שד. "טוב, בסדר, רק רצינו להציע רעיון". הם היו נסוגים מיד, זנבם בין רגלם ולאחר יום היו מציגים את אותם בנינים ישראליים טיפוסיים, מכוערים, מבנים חסרי חזון או מסר, מבנים שהתושב משלם את מיטב כספו עבורם, כמעט כל חייו, ולאחר מכן משלם בגופו ובנפשו עבור סביבה חולנית. אחריות לוקחים ולא מקבלים, הגיע הזמן שמישהו יקח אחריות, יתכנן ויבנה סביבה בריאה יותר.

 

מקור: נורמן פוסטר אדריכלים

 

מתאמנים בניווטים בשכונות ערביות בלוד – אדריכלות אדפטיבית

מקור: YNET

אז כוחותינו מתחילים להתאמן בניווטים בשכונות הערביות בלוד, רק בניווטים. מאמצים את העיר הזאת. כנראה שיש שם איכויות אדריכליות הנחוצות לאימון נכון ומתאים של חיילי צה"ל. הקנה-מידה, הקצב, הגדלים, הצבעים, הגבהים והאופי היחודי של השכונות הערביות בלוד, כבשו את ליבם של המאמנים וכעת המאמצים. אולי המדינה קטנה מאוד ואין מרחבים אורבאניים ראויים בכדי לאמן את צבא ההגנה לישראל? אולי לוד דומה במרקם הפיזי, הארכיטקטוני שלה לכפרים בלבנון. זה טוב או לא טוב? האם המבנים והקונטקסט הארכיטקטוני של לבנון לא עדכני, לא מסודר, לא מתקדם? אולי רוצים להרוס את לוד? מה יהיה עם רמלה? אולי בלבנון כמו בלוד, המרחבים הללו יותר אותנטיים, יותר דומים לצרכי המשתמש שחי שם ומרוצה בחלקו, ואלו לא מנסים לבנות מרחבים גלובליים שיכולים להיות ממוקמים בכל מקום על הגלובוס? אז מהי הסיבה לתרגילים בשטח בנוי שעושים בלוד? האם האדריכלות שם יחודית באמת ודומה לזו שבלבנון או בשטחים? האם רוחב הרחובות, מצבם הפיזי-תכנוני של המבנים או הטופוגרפיה דומה למשהו שצה"ל עלול להלחם בו? אולי כדאי שיעשו זאת גם בתל אביב? שיהיה קצת "אקשן" גם פה. או אולי שזה סתם מקרה. אולי באמת כמו שכתוב בכתבה מתאמנים בניווטים בכל ערי ישראל ואני פשוט לא רואה את זה. ואני כבר התחלתי לנתח באופן אדריכלי את אופי המקום.
 
לוד היא עיר בישראל, במרכז הארץ. היא עיר מעורבת, כ-80 אחוז יהודים ו-19 אחוז ערבים מוסלמים. כ-אחוז אחד ערבים נוצרים. גרים בה כ-70 אלף תושבים (לפי הלשכה לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2003). העיר מחולקת לשלוש קבוצות. שכונות הערביות, שכונת הרכבת ופרדס שניר, שכונות המופרדות גאוגרפית על ידי מסילת רכבת. השכונות היהודיות החדשות , ושכונות "גני אביב" ו"גני יער" המנותקות גאוגרפית מהעיר.  לב העיר, שהיה בעבר ערבי, הפך ליהודי בשנות ה-50. כיום רואים חזרה איטית של האוכלוסייה הערבית למרכזה של העיר הזאת. העיר מדורגת בדיוק באמצע הסולם  החברתי-כלכלי, כלומר מצב בינוני. על סמל העיר יש עץ זית וגשר עתיק והפסוק "ושבו בנים לגבולם". העיר בת כ-4000 שנים. תמיד גרו בה וזאת למרות שהיא נחרבה מספר פעמים, לכן אין בה עתיקות מהתקופה ההיא. לאחרונה התגלו בה עתיקות מהתקופה הכנענית.  העיר נחרבה פעמיים מרעידות אדמה, פעמיים במלחמות ופעם כהחלטה מדינית, בשנת 1955. וההחלטה המדינית הבאה היא…

סמל העיר לוד

לעדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר לחצו כאן.

הצורות הראשוניות של Herzog and de Meuron בברצלונה

ליד החוף, בקצה של ה- Avenida Diagonal, בקצה הפורח והמתפתח של העיר ברצלונה אפשר למצוא את פורום 2004, 2004 Forum . זהו אלמנט אחד, משולש אקסצנטרי ענק, משולש כחול-סגולי, ספוגי, מחורר ומחורץ, מוגבה ממפלס הקרקע ומחובר אליה באלמנטים אנכיים המאפשרים עליה וירידה להולכי רגל.
 
מאז שנת 1992, השנה שבה המשחקים האולימפיים התארחו בברצלונה, הפכה העיר הזאת למרכז מוזיאלי תרבותי של ארכיטקטורה עולמית. כולם בונים פה, השמות והאדריכלים החזקים והאמיצים, הטובים והיצירתיים ביותר. לאדריכלים פחדנים אין מקום כאן. האדריכלים Herzog and  de Meuron ניסו כאן, כמו במקומות אחרים בעברם, אדריכלות ראשונית,  אדריכלות בולטת בגיאומטריה הראשונית שלהם, (בניגוד לעבודה, להצעה האחרונה שלהם בלונדון). בכל העבודות שלהם הם ניסו להגדיר מהי אדריכלות עכשווית, (לצערי, לאחרונה הם שינו כיוון). הם מנסים להיות "אוריגינאליים", מנסים להתייחס גם לקונסטרוקציה הנסתרת של המבנים שלהם. (השינוי האחרון שלהם מחבר אותם עם זרמים ארכיטקטוניים אחרים ומקלף מהם את הרגשת היצירתיות והטריות שהם יצרו).
 

 

הפורום שבניתו הסתיימה בשנת 2004, הוא מבנה שצריך להיות סביבו בכדי להתנסות בחוויות קיומו. הצילומים לא יכולים להמחיש את התכונות שהוא מקרין משדר, את החוויה שהתושב והמבקר חווה. יש שם בארות של אור שחודרות מהגג ומכניסות אור למרכז המבנה ולתחתיו. בהיקפו החיצוני רואים חריצים בצורות שונות ומשונות. בהיקפו מודבקות זכוכיות וחומרים רפלקטיביים אחרים. מתחתיו יש פנלים דקורטיביים המעטרים את התקרה של הקומה המפולשת. פנלים מתכתיים אלו מחזירים אור, מפזרים אותו בקומה הקרקע החשוכה. הכחול, הסגול העשוי מחומר גס, מחוספס, מגדיר היטב את המבנה המשולש והבולט הזה. לעיתים זה נראה כמו איזו חללית שנחתה כאן מעולם אחר.
 
הפרויקט הוקם בעזרת UNESCO ביחד עם גורמים ממשלתיים בברצלונה. הם החליטו באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, להקים את הפורום, מבנה שיהיה מרכז תרבות עולמי. שם קצת גדול, אבל מקום שבו יערכו אספות מרובות משתתפים, קונצרטים, תערוכות , כינוסים, דיאלוגים, משאים ומתנים ועוד אירועים אחרים שמטרתם לאחד את העולם, לגשר, לפשר, לקשר ולדאוג לעולם בריא יותר, שלם יותר, שחי בשלום אחד עם השני למרות מרכיביו האתניים השונים. האירועים מתפזרים בכל מקום בעיר ברצלונה, אבל מרכז העניינים, השליטה או הכנסים האיכותיים תמיד נערכים במבנה הזה.

 

 המגרש שנוצר מסביב לרחובות, Rondo Litoral ,Diagonal, Ramblas de Pim. צורת המגרש למעשה יצרה את המורפולוגיה המשולשת, שוות הצלעות. המבנה מכיל אודיטוריום תת-קרקעי לכ-3200 משתתפים וכ-5000 מ"ר של חללים לתצוגות במשולש העליון. אורכה של כל חזית במבנה הזה היא 180 מטרים. כל קצה של משולש הוא למעשה זיז ארוך וכבד. המשולש הזה מורם ממפלס הקרקע המשופעת ויוצר מתחת למבנה חללים פתוחים לכל.  בכדי להיכנס למבנה יש כניסות אנכיות למבנה, דרכי גישה מחופים בחומרים מחזירי אור ובכך מודיעים לכל על המצאות המקום וגם מהירים את סביבתו. החלל התחתון הוא המעניין ביותר, זה כמו חיפוש עצמי, השתקפויות בלתי סופיות, נקודות אור בתקרה וחיפוש מתמיד של האופי המיוחד של המקום. השתקפויות אלו מראות גם את השמיים הכחולים, כאילו מחברים כאן בין שמים ומים, אדמה ושמיים.
 
בכדי למנוע תהליך של קיבוץ פשע וחסרי בית בחלל שבין המבנה ומפלס הקרקעי הפתוח, המתכננים השקיעו מאוד בתקרה שתחסוך מבלתי רצויים, בלתי משתתפים, להתכנס שם, להתנחל שם. ההשתקפויות מונעות את הנוחות הזאת מכיוון שהן יוצרות הרגשת עצבנות וחיפוש מתמיד, סביבה לא מתאימה למי שמחפש מקום חסר גירויים. המבנה מסתיר במקומות רבים את הקונסטרוקציה שמחזיקה אותו, במקומות אחרים הוא חותך דרכה, פורס אותן לעיני המבקר ולאחר מכן שוב מסתיר אותה, מחביא משהו בעזרת השתקפויות וצללים. הפינות של המבנה יוצרות מתח של משקל, הן כבדות וכאילו מחזיקות הרבה, את עצמן והרבה אחריות בנוסף לכך. 
 

המבנה תוכנן ללא פרוגראמה קשה, ללא פרוגרמה כמעט. בתחילה, המקום נראה רק בדמיונם של היוזמים אותו. לא היו דרישות שהיו מונעות את הקמת המבנה, לא היו קווים אדומים. חוסר פרוגראמה הוא מתכון מעולה לאדריכלים כישרוניים שרוצים להצליח ושום דבר לא ימנע מהם זאת. אדריכלים אוהבים לעבוד במקום, בסביבה שלא אומרים להם מה לעשות והם מנצלים את הפרצה הזאת להוסיף, להוריד ולמקם פונקציות וחללים במקומות שבהם הכול יתאים למבנה שהם רואים לנגד עיניים , בדמיונם. המבנה זה הוא אחד המבנים המוצלחים ביותר של האדריכלים השוויצריים, זהו מבנה שממשיך את המסורת המינימליסטית שלהם שיצרה סגנון חדש וטרי. אין כאן פוסט-ג'ורנאליזם כפי שקורה לעיתים, שאחרים קוראים, רואים ומתכננים בדומה מאוד למה שראו, למה שקרו. אין כאן רפרודוקציה.

 

צילומים: יוסי מטלון

לעדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר לחצו כאן.

 

נפחים קופסתיים זזים – Alsop Architects

הבניין הזכוכיתי הזה שמכיל 38.000 מ"ר של חללים המיועדים למשרדים, מורכב למעשה מ-3 חלקים צבעוניים. יש לו מספר חלקים שמתאים להיחשב כאדריכלות עם נטיות ניאו-קלאסית. יש לו בסיס, חלק אמצעי וחלק עליון. אבל הוא לו כזה, לא בחומר, לא בצבע, לא בקצב, לא בשימוש, לא בחזיתות, לא בארגון הפנימי, לא באנטומיה, לא! הוא מבנה עכשווי שאינו מסווג, אינו יכול להחשב כמבנה השייך לסגנון מסוים. הוא בולט מאוד ומוסיף נוכחות אורבאנית לצד הדרומי המתפתח שמעבר לנהר התמזה. הוא ממוקם ליד Bankside 1/2/3. המבנה הזה מוסיף צבעויות ונפחיות מנותקת לסביבה המתפתחת שמכילה את Tate Modern וגשר המילניום ב-Southwark.
 
האדריכלים במשרד Alsop תכננו את  Palestra  .Palestra, זה למעשה ביוונית עתיקה מקום שבו מתאבקים, מקום שבו מלמדים התאבקות. יש גם מבנה מפורסם, חלל ללא עמודים, אחד מהגדולים בעולם שהוקם בזמנו, שקיים באוניברסיטת פנסילבניה, בארה"ב ולו שם דומה. הוא והוקם בשנת 1927 ושם גברים ונשים שיחקו כדור-סל וכדור-עף.

 

למבנה זה הצהרות חזקות. חלל קופסתי גדול יושב למעלה, לא בדיוק מעל החלק העיקרי של המבנה, משוחרר מכל הצדדים ויוצר אינטראקציה מעניינת. החלק התחתון, בסיס המבנה מקבל חזית אלכסונית ארוכה ועמודים חיצוניים, חלקם אלכסוניים, בייחוד אלו שליד כניסת המבנה. ליד הכניסה, מתחת למבנה יש מבנה אמורפי עצמאי שאינו מקבל חיים מהמבנה העיקרי. אלו משרדים ממשלתיים פתוחים לציבור הרחב. תקרת הכניסה מורכבת מעיגולים צבעוניים בגדלים שונים. מעטפת הזכוכית של המבנה, היא מעטפת זכוכית צבעונית, צבעים אפורים והצבע הצהוב ש"מדליק" את מגדל המשרדים הזה שיושב על כמעט "בלוק" שלם. עבודות האלומיניום בחלקו הכובעי העליון שונות מזה המרכזי. שם יש פרופילים שנמתחים אופקית ויוצרים טקסטורה שונה משאר המבנה.
 
מבנה זה, שבניתו מסתיימת בימים אלו, מושך תשומת לב בעיקר בגלל נפחיו החופשיים שאינם מונחים על בסיס המבנה מחלקו התחתון, בסיסו, ועד לגגו, לצמרתו. הגוונים השחורים-אפורים מהולים עם צהוב בוהק, יוצרים הצהרה של נוכחות, נוכחות שאינה תלויה בשום דבר אחר הנמצא מסביב לו.

 
 

צילומים: יוסי מטלון