ארכיון חודשי: מרץ 2006

הפרימרה ב"הבימה"

 

גם "גן יעקב" שתכנן אדריכל רכטר, יקבל שינוי ולא יהיה אותו גן שאנו מכירים, מי צריך את זה?

 

ועוד מעט יהיה גם כאן חניון תת-קרקעי לאלפי כלי רכב. מי צריך את זה?

העבודות תתחלנה עוד מעט. מתחילים בבנייה ב"הבימה", משם לאט לאט, מהר מהר ובשקט מקסימלי, בכדי לא לעורר אזרחים לא אוהדים, ימשיכו לגן יעקב, בית הלנה רובינשטיין, "היכל התרבות" והשיא יהיה, כמובן, החניון התת-קרקעי הענק שמתוכנן להיות מוקם מול היכל התרבות, לצד "הבימה", על אפם ועל חמתם של התושבים. מי שרוצה לבדוק את תכניות השינויים ל"הבימה" מוזמן לעשות זאת  ללא תשלום במשרדי מנהל ההנדסה, שדרות בן גוריון 68 תל אביב. כל מי שרואה את עצמו נפגע, יכול ע"פ החוק, חודשיים מיום פרסום התכנית (28.2.06) להגיש התנגדות במשרדי הועדה המקומית.

 

צילומים: יוסי מטלון

 

ערוץ 10 מודיע: "ומחר השיא של הבחירות – הדוגמניות"

צילום: יוסי מטלון

10 בכיכר

צילום: יוסי מטלון

האסתטיקה של הפוליטיקה

 
 
 
 

אשלית "הקניון" בין "הרי" המציאות

ליד בית חולים "איכלוב" בתל אביב, מצד אחד יש מעון יוקרתי, ארמון ל"גיל הזהב" ומצד שני אולי מלון עסקי ואולי גם מקום מנוחה ליולדות. כאב יש בשני הצדדים. מצד אחד יש את הארמון שנבנה בכדי לשרת אנשים שלא יכולים להישאר בביתם ותמורת סכומים עצומים יקבלו חלל קטן בבנין ענק. ומצד שני יש מלון עסקי, בדידות עסקית לעוסקים וגם תחילתם של חיים חדשים מהולים בכאב, בסוג של מלון ליולדות שזקוקות לעזרה. בין הכאבים השונים החדירו קניון שעשוי כולו ממעטפת זכוכית, מוצר אדם, מוצר מלאכותי. המגדלים המתרוממים משני צידי הקניון, עשויים מזכוכית ואבן, קצת יותר טבעי, קצת כואב יותר. בשני המגדלים יש כאב אמיתי. גם פה וגם שם יש כאב, במלון היולדות אפשר לזהות גם שמחה שאולי מהולה עם קצת כאב. בכל המקומות יש כאב שהטבע יוצר.
 
בין הכאבים הטבעיים יצרו אשליה מלאכותית. שתלו קניון בין הרים, עולם שכולו סיפור, סיפור שכולו פנטזיה, "חיים בכאילו" ומשחקים ב"נדמה לי". יש שם הרבה פלסטיק ופירוטכניקה שמוכרים אשליות ומנטרלים מנגנוני שיפוט אצל המבקרים. המקום יוצר אווירה של עולם אחר, עולם ראוותני, ללא כאב, חלום ללא בעיות רפואיות או כלכליות ועוד מעט, עניין של דקות, רק אם תשים את כספך במקום הנכון, חלומך יתגשם. את ההרגשה של טיול חלומי, עולם משתנה או בלבול בכושר ההחלטה ההגיונית, יוצר הקניון בעזרת תפאורה זולה שעלתה הרבה. בינתו ופיקחותו של המבקר נבדקת בכל פינה או בכל אירוע בקניון הפסיכולוגי הזה.

 

צילומים: יוסי מטלון

 

 

עיר בתוך כיכר רבין

המרחב הפתוח התמלא בגופים תלת-ממימדים. הכיכר קיבלה שערים ורחובות. גופים, נפחים שקופים ופתוחים מלאו את נפחה השומם. כעת , בנוסף ליונים גם הולכי רגל נמשכים למגנט האורבאני הזה. כעת יש סיבה טובה לחצות כבישים רבי-מסלולים, יש תשורה עבור החצייה. קנה המידה, הקצב והנפחים שבין האלמנטים מתאימים לגודל האדם. אותם מבנים ארעיים יכלו להיות, בעזרת חומרים שונים, מבנים קבועים. אחד יכל להיות ספרייה לילדים, השני מוזיאון בקנה מידה של בית הלנה רובינשטיין, השלישי בתי קפה ומסעדה והרביעי, מרכז מבקרים. בין האלמנטים הקבועים יתרוצצו ילדים ומבוגרים. כעת, הכיכר הנעזבת הפכה לכיכר אינטימית עמוסה בפעילויות המחלקות את נפח המרחב לתת-נפחים פעילים. בחלקה, הכיכר מוסתרת ובחלקה האחר שקופה, חלקה עוצרת וחלקה פותחת ומכוונת. עיר בתוך כיכר. יש שם מטמון הממתין לחשיפה, אחרי הבחירות כמובן.

 
 

צילומים: יוסי מטלון

 

עוד בנושא כיכר רבין אפשר לקרוא כאן.
 

מלון פוליטי

הוא נראה כמו פירמידה ענקית מזוגזגת ובתוכה תקוע עגורן ענק. הוא תקוע כמו סכין הפוך במרחב פתוח שבו קיימים רק מבנים נמוכים. גודלו ועוצמתו מפחיתה את כוח האדם ומעצימה את השלטון שהוא לפעמים גם הדת. המגדל מתנשא לגובה של 330 מטרים ולו גם 105 קומות. בנייתו התחילה בשנת 1987 והופסקה בשנת 1992, עוד לפני שהסתיימה. זהו מלון פוליטי, Ryugyong Hotel שממוקם באזור  Pyongyang בצפון קוריאה. בנייתו הופסקה בעיקר בגלל בעיות ביצוע לקוי ומימון בלתי אפשרי למדינה לא עשירה. מעטפת הבטון שלו הגיעה לשיא גובהה. אילו המבנה היה פעיל, הוא היה נחשב כהמלון הגבוה ביותר בעולם.
 
בצמרת המגדל הוקם שלד ל-7 מסעדות ולהן רצפות מסתובבות.  בניית המעטפת, בשיפוע של 75 מעלות, הסתיימה. במבנה חסר הפרופורציות הזה,  לא התקינו חלונות, כלים סניטאריים או חומרי גמר אחרים. התברר כי איכות הבטון שהשתמשו לבנייתו נחותה ומסוכנת. התברר כי קשה לספק לו את כמות החשמל הנחוצה בכדי להפעילו באופן איכותי ויעיל. בכדי להביא את הפרויקט למצב סביר השלטון המקומי זקוק לעוד 300 מליון דולר, ומשקיעים מערביים מסרבים להיכנס לעסק ריסקי עם הצפון קוריאנים. אפשר להבין למה.
 
המנהיגים בצפון קוריאה החליטו להצמיח מלון גרנדיוזי בגובה עצום בכדי לנצח במאבק פוליטי. הם הקימו פסל גדול, וזאת בכדי לעבור את גובהו של מלון אחר שהקימו הדרום קוריאנים בסינגפור. הם בנו מונומנט פוליטי שמנסה להקרין כוח פיזי ועוצמה טכנולוגית וזאת בכדי להוכיח את גדלותם ויכולתם בהשוואה ליכולות של המדינה שמדרום. הקוריאנים שמצפון רצו לנפח את האגו שלהם, הם רצו להוכיח ש"שלי גדול משלך" ותכננו מלון שמכיל 3000 חדרים, בשטח של 360 אלף מ"ר, בעלות של למעלה מ-750 מליון דולר. בתחילה, הפרופגאנדה השלטונית הצליחה, המקום סומן במפות שהודפסו על ימי הממשל המקומי.  אבל לבסוף המלון נמחק מהמפה, כי הפירמידה והחלום התאדו במציאות הפוליטית והכלכלית הקשה שקיימת שם. נשארה שם מצבה, גוף ללא חיים, שלד.

 

 

"בונים חומות מול איום נמשך" – פוליטיקה באקדמיה

 

בתגובה לכתבה של אסתר זנדברג בעתון "הארץ" כתב היום ב"הארץ" פרופ' דוד קאסוטו:

 

בונים חומות מול איום נמשך

בתגובה על "הכשר מהלובי היהודי" מאת אסתר זנדברג ("הארץ", 16.3)

אסתר זנדברג מביעה עמדה, כאילו מובנת מאליה, שהחרמת אדריכלי ישראל (זאת היתה האג'נדה של אותם אדריכלים בריטים – ולא רק החרמת אלה שבונים בשטחים) היא מעשה מוסרי ונקיטת עמדה מוסרית.

לא אכנס עם זנדברג לוויכוח שימיו מימי מלחמת השחרור. לא אנסה להזכיר שהכיבוש לא בא מתוך תאווה לשטח אלא לצורך הגנה עצמית, וכי כל ה"חומות" שאנו מקימים (ושתמיד יהיה ניתן למוטטן כשיוסר האיום) אינן אלא תגובה על איום שתקף זה 60 שנה לפחות ומסכן את כל אזרחי ישראל באשר הם.

העמדה המתחסדת של הכותבת היא חלק מריקודי "מה יפית" מול קבוצת ישראלים קיצונית ומול אותה קבוצה שמעבר לים. ומשום הכרתי את הדרך לאריאל, שאני עובר בה חדשים לבקרים, אני נוטה להניח שלא ראתה בדרכה לא מחסום ולא חומות ולא אפרטהייד. לעומת זאת, היא ראתה בית ספר שלומדים בו יהודים וערבים כאחד, שעובדים יחדיו על תכנונה של הארץ האהובה על שני הקהלים הייחודיים האלה.

פרופ' דוד קאסוטו

ראש המחלקה לארכיטקטורה
מכללת יהודה ושומרון באריאל

י.מ.: במדור "מכתבים" בעתון "הארץ" כתבו: בתגובה על  "הכשר מהלובי היהודי"…. היה צריך לכתוב: בתגובה על  "שופט שופט".

 

אשמח לקרוא את תגובתה של גב. אסתר זנדברג לתגובת פרופ' דוד קאסוטו וגם מה חושבים  קוראים/כותבים אחרים.

משפחה ברוכת אמצעים

 

היא לא אוהבת, לא מתנהגת בצורה אנושית ולא מדברת או מקשיבה, היא לא תומכת פיזית ונפשית בעת מצוקה ולא עוזרת בעת צרה. היא לא מכבסת ולא מכינה אוכל, היא לא עושה קניות, משלמת חשבונות, מנקה את הבית וגם לא מטפלת בילדים. היא לא חמה או קרה כשצריך, היא לא ממש אינטימית ובכל זאת יש אנשים שרוצים לישון איתה. זו לא אישה או גבר מפנק, זוהי המכונית, כלי, מכונה. מכשיר מתכתי קר שמוביל, בעזרת 4 גלגלים, איש ואישה ממקום למקום, זה כלי שגורם הרבה עונג, ישנם מעטים שמוכנים לתת את נפשם עבורה.
 
בכתבה ב-YNET נכתב כי בגרמניה עומד לקום מבנה מגורים עם מעלית משא מיוחדת שתעלה את רכבם של בעלי הדירה, הישר למפלס הדירה. כבר היו קודמים שבנו דבר כזה בכמה מקומות נידחים בעולם. גם כאן יוכלו שוכני הדירה לחיות עם ובקרבה מכסימלית למכונית שלהם. המכונית תמוקם מול הוטרינה של חדר הדיור (הסלון) או ממש ליד כל חדר אחר שיבחרו בעלי הבית, אפשר להצמיד את המכונית למקלחת או לחדר השינה. כל אחד ומה שמדליק אותו או אותה. 
 

במקומות רבים בארץ ובעולם מתכננים מאות ואלפי דירות דומות. דירות משוכפלות לימין ולשמאל, למעלה ולמטה, ומה יהיה עם המכונית? והרי לכל אחד מאיתנו יש רצונות וצרכים אחרים, לכל משתמש יש יחס אחר למכוניתו. לפעמים המכונית היא האישה ולפעמים הפילגש, לפעמים המאהב ולפעמים המאהבת. פה למשל, רוצה האדם לגור בחברת מכוניתו, הוא/היא מחפש/ת קירבה מוחשית לגוף האווירודינמי של המכונית היקרה והמעוצבת, נראה כאן כי האדם מחובר לתדמית התפורה במיוחד למכונית שהוא רכש, תדמית שמספקת לאותו אינדוידואל, אולי הרבה יותר ממכונית. במקום להביט במשהו נושם, אורגאני, טבעי, ירוק וצומח, אולי הוא/היא רוצה להביט במשהו מתכתי סילוני, אפור וקר, או אולי כבודו/כבודה חושב שמכוניתו ממש סקסית ואז תמו דרישותיו.
 

כיום, מבנה המשפחה העכשווית שונה ממה שהיה מוכר לנו. הוא שונה ממקום למקום וגדל לכיוונים שונים ולצרכים פיזיים ונפשיים שונים. בגרמניה למשל , לכל משפחה יש בממוצע פחות מילד אחד. גם המושג משפחה מוגדר קצת אחרת בכל מדינה או מרחב מוגדר. ולכן, אם בארצנו הקטנטונת קונים דירה במיליוני דולרים, ולא צריך חדרים לילדים, אז למה לא לישון עם ה"אוטו". מחיר ה"אוטו" לבטח קרוב למיליון שקל. מחירו השווה למחיר דירה טובה בפריפריה, אז למה לא לישון איתו או להביט בו בנחת ביום שישי בערב. אם כך , נראה כי דרישת בעל הדירה לגור במחיצת מכוניתו נשמעת  לגיטימית, לא?! להשאיר מליון או חצי מליון שקל בחוץ, ליד במדרכה?! בחתך למעלה נראה כי בערך 50 אחוזים מחללי הבנה מיועדים לאחסון הרכב, גם בהדמייה למעלה נראה בברור כי קרוב ל-50 אחוזים מנפח המבנה מיועד לכלי הרכב, ממש מדהים לראות איך מבזבזים אדמה בריאה לטובת משהו נחות בהרבה. נראה לי כי הערך של אדמה פנויה לא נחשב בעיני רבים ובכסף אפשר לקנות את כל אשר בנמצא. בנוסף לכך, כנראה כבר לא צריך חדרים  למטרות אחרות ולכן יש שטח נותר במגרש, אז מה לעשות?! הדירה כבר נראית כמו מגרש כדור-רגל, והמרפסות גדולות מאוד, (שטחן כגודל דירה בת 3 חדרים ונראית כמו מגרש כדור-סל), אז מדוע לא להוסיף עוד נתח למגרש?! מגרש מכוניות פנאומטי, פלטפורמה בכל קומה עבור המכוניות המלוקקות הצמודות למבנה מגורים רב המכוניות.

מקור צילומים וסקיצות: http://www.carloft.de/

        בכלל, פרחחי הרחוב, שורטים את המכוניות, גונבים או שוברים את הסמלים, יושבים על מכסה המנוע, והמנוסים שבהם פשוט גונבים את כלי הרכב הנוצצים הללו. האזעקה מתחילה לצייץ בשעות הלילה המאוחרות והאבק ההרסני מחורר את הפח המלוקק. אולי חכם יותר להכניס את האוטו לדירה המרווחת, ולהשתמש במכונית זו לנסיעה בין החדרים המרוחקים. ואם התמזל מזלם של בעלי הדירה ויש להם איזה דופלקס או טריפלקס צנוע באיזה מגדל פורח, הם יוכלו להשתמש במעלית המיועדת למכוניות, וכך ידלגו להם בין מפלסי הדירה. את הקניות יעשו בטלפון, ואם צוות השרתים והשליחים יביאו את כל הנדרש לפתח מעונם, דיינו.

זמן בחירות: השדרה כבמה פוליטית/תרבותית/דתית

אמנם זוהי אבן, אבל לא, דמוי אבן, חיקוי לדבר האמיתי, למיתוס וגם לא במקום הנכון.  הוא רוצה לשדר טבעיות אך במקום זאת הוא מקרין, פלסטיות, גמישות, דבר שנוצר באופן מלאכותי וללא כל חוזק , בשיטה החופשית אך החלשה. הוא חוסם את המבט, את המעבר, את ההמשך, את האופק. קוטע את ההיסטוריה, את השדרה בחוסר שקיפות, במוזיקה שקטה מנומנמת ומרדימה את הארוע. מוזיקה זרה במקום מוכר. קוטע אחרים בכדי לחבר את עצמו ואולי זה לא הכי נכון. קוטע את פס השדרה, וריד או עורק עירוני, צינור נשימה. הוא מביא למקדש חילוני סימבול דתי של אלפי שנים, שהוקם כאן בכדי להיות רק למספר ימים, מספר שעות – ארעיות. הוא עשוי מחומר מלאכותי קל, מוצר שנוצר על ידי מכונה, מוצר שיקרי, הוא משדר כובד ועומס למרות קלות משקלו. הוא ארעי במקום קבוע, הוא נכון במקום הלא נכון. הוא לא אמיתי, הוא קל, בשעה שהוא מציג בעיות אמיתיות וכבדות. הוא מסתיר את האמת ומחזיר אחורה במקום לדחוף קדימה. הוא כמעט קלאסי בקונטקסט מהפכני. הוא נלקח ממקום הבחירה אך כאן הבחירה לא נכונה, התפאורה לא מתאימה, הבמה אינה במה והרקע חסר עוצמה, אולי בחירה אחרת היתה חזקה יותר, מרעידה את צמרות העצים של השדרה. ההלם חלש והזכרון לא נרשם, השקט רועש מידי והחומר רך מידי
 
 

צילומים: יוסי מטלון