ארכיון חודשי: פברואר 2006

עוד צהוב אחד

 

קשה לנו בלי צהוב. יש את הצהוב ההוא מהמאה הקודמת שהבדיל אותנו מאחרים, יש לנו את הצהוב של מכבי תל אביב, בכדור רגל ובכדור סל, בית"ר ירושלים הפטריוטית ועכשיו יש לנו גם "ווסט" כזה, בצבע צהוב זוהר ובולט. לא בחרו כתום כי זה פוליטי, מפצל ומנתק. בחרו צהוב כי זה מאחד ומגבש. חבל שהפועל אדומים, אחרת כולם היו צהובים והיה קל יותר להסביר את התופעה הקיימת במדינת ישראל, מדינה שהיא למעשה עדר אחד גדול, כולם עושים את אותו דבר, קונים רכב דומה, לובשים מדים דומים וגם נמשכים בטבעיות, כמו מגנט אחרי מנהיגם הצהוב.
 
מדינה צהובה ששואבת אנרגיות מהצהובונים בכדי להניע את מכונות הדפוס ולשמן את כל מהדורות החדשות בכל מידיה שהיא. אנחנו חיים במדינה שכל אזרחיה עושים את אותו דבר. זהות קולקטיבית מלאה במשמעויות. אז ה"ווסט" הנוצץ והצהוב הזה שנועד להזהיר נהגים אחרים במידה ויש צורך לצאת מן הרכב בקרבת כביש עמוס, מצא מקום של כבוד על כסא הנהג או על הכסא שלצד הנהג. הוא כאילו "חבר" בקולקטיב, הוא נמצא במקום אסטרטגי, ליד הדלת, כאילו כל יום יש תקלה ברכב ויש צורך כמעט תמידי לעצור לתיקון כל שהוא, או לעשות פעולות פיזיולוגיות אחרות, בעיקר על ידי הגברים. מסתבר של"ווסט" הזה יש שימוש רב- תכליתי. הוא מחליף את הניילונים או המגבות והסדינים ששמרו על "האוטו" שלנו, שיישאר חדש לתמיד, אחר כך, כשנצטרך,  נשנה את הקילומטראז' שיתאים למצב המושבים.
 

צילומים: יוסי מטלון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גם ברחוב, רוכבי אופניים והרבה מהרוכבים על כלים דו- גלגליים לובשים את ה"ווסט" המבזיק והזורח הזה. כל בעל מקצוע שעובד ברחוב, אם זה בניקיון, שמירה או תיקון הכביש, לובש בגאווה יתרה את הצהוב הזה, גם המשטרה לא מקפחת את שוטריה ומתנדביה. יש לנו מחלה גנטית, "צהבת", מדינה צהובה שנוצצת למרחקים בקולקטיביות הספונטאנית הצהובה שבה. עוד כרטיס צהוב אחד ונקבל גם אדום, ואז מה נעשה, נלך מכאן? ומי שלא לבוש בצהוב הוא תייר מזדמן או שוהה בלתי חוקי, היזהרו!

עוטף תרבות

 

 

 

 

 

 

בבתי מגורים, מבני משרדים ובכל חלל אפשרי, הוקם עוטף תרבות. מסביב להיכל התרבות / הבימה הוקם מעגל מסחרי חוסם . המתחם הזה מוקף, להפתעת כולם, בחללי מסחר שבהם מוכרים מוצרים מכל הסוגים. באמצעים מסחריים, יצרו כאן מחסום למרחב תרבותי יצירתי , סוג של גבול שעוטף את המרחב התרבותי הזה בשרשרת, בטבעת של מרחב מסחרי פשוט. נוצר מרחב "תרבות גבוהה" שמשיק למרחב "תרבות נמוכה".

 

 

 

 

 

בגבול של המרחבים הללו אפשר ללכת לבנק, לצלם מסמכים, להוציא קצת כסף, לפני כל זה אפשר גם להיכנס למכבסה, לאחר מכן אולי להסיר את שער הגוף, בדרך יש אפשרות גם להתגרש ובסוף לנוח מעמל היום בבית קפה אופנתי. ומי שלא רואה טוב יכול לרכוש זוג משקפיים וגם לטפל בבעיות כרוניות שבשיניים. הכול יש כאן, הכול יש מסביב להיכלי התרבות של העיר התל אביבית. הכול גם חונק, או מתחיל לחנוק, את מקדש התרבות הזה, מתחם הבימה – היכל התרבות.

 

 

 

 

 

 

יתרה מכך, במידה ויממשו את התכנית או את הגחמה של מהנדס העיר, לבנות אלפי מקומות חניה בחניון תת-קרקעי שימשוך אלפים למקום הצפוף הזה, במידה ומלונות יבנו על שדרת רוטשילד, כפי שמתכננים, עוד נזכה לראות כאן חנויות למתנות עבור תיירים מזדמנים. יהיו פה חנויות לממכר גלויות, פיגורות מיניאטוריות, כוסות, צלחות, טי-שארטס, דגלים, תמונות, סיגריות, אמצעי מניעה, מסרקים וגם פיצוחים. עוטף התרבות יחבק את התרבות עד כלות נשמתה, יחסל את נווה המדבר הזה. 

 

 

 

 

 

 

בית הקפה/המסעדה שצמוד לגן יעקב, שולח זרועות למפלס העליון של הגן. בכלל, המקום הפך למתחם פנוי לפנויים והפנויות. ואם יעלה בידכם להגיע למקום באור יום, כאשר חנות הדיסקים בהיכל התרבות עדיין פתוחה, תוכלו לרכוש מוזיקה, קונצרט, או אופרה מרטיטה שתכביד עליכם את הלילה הכבד בזיהום ווקאלי/אינסרומנטאלי שנוסף לזיהומים הוויזואליים הקיימים בעיר. נכון, אולי חסרה שם איזה פיצוחיה שתמשוך למקום חסרי בית, ואז כל ספסלי גן יעקב יהיו תפוסים ויהפכו למיטות בלילה, בשיטת המיטה החמה.

צילומים: יוסי מטלון

 

 

 

 

 

 

 

עוטף – חונק תרבות זה יקבל חיזוק לאחר השיפוץ הברוטאלי המתוכנן לבית הלנה רובינשטיין, גן יעקב. ואולי גם התכנון הגרנדיוזי של היכל התרבות יעשה רדוקציה למקום ויהפוך את המתחם הזה למשהו בסגנון כיכר דיזנגוף . המרחב התרבותי הקלאסי הזה ייכבש על ידי מרחבים פלסטיים נמתחים, מרחבים פופוליסטיים זמניים.

מבנה אניגמאטי

כל פעם שאני נוסע על האיילון אני רואה את זה, כל פעם אני חושב איך הגיעו המתכננים לגיאומטריה הזאת. הוא מאוד סימטרי, הגיון שיוצא החוצה אולי כתוצאה מהשימוש הפנימי דווקא, צורה חיצונית שמשדרת שימוש פנימי. צורות שמכילות משהו, מאכסנות חומר או פעילות, לא יודע.

גשר, תעלה ומגדל מרובע גבוה יותר מחברים את שני המבנים העגולים שמקבלים כובע לבם מעל החלק העגול והבייז'י. גם למגדל, שצומח מחלל שטוח אופקי, יש כובע קאסקט בולט. אין במכונה הזאת, במגדל ובצילנדרים חלונות, לכן אין בו אדם?! במבנה קטן שכן, הצבוע בצבעים דומים יש חלונות , ושם יש משהו חי?!

 

הדמייה :Shin Takamatsu

(זה מזכיר לי אדריכל יפני מפורסם, שגם חגג כאן בארץ קצת, שמו Shin Takamatsu, הגישה שלו מעודדת תכנון שמתחיל בגרעין הבנין ונגמר בחוץ איך שזה יוצא. גישה זו צריכה להיות מפורטת והדגש על פרטים מדויקים הוא חלק אינטגראלי מהקונספט. לדוגמא, הנה מבנה, מרכז למחקרים , ORC Building, שתוכנן עוד בשנת 1992.)

 

 

במבנה "שלנו" שליד האיילון רואים מכונה, מבנה מאוד פונקציונאלי שתוכנן מהחלק הפנימי החוצה, מאסה יפה, פשוטה וטהורה שמשדרת ניקיון גיאומטרי עם אניגמאטיות שימושית. זה מבנה שנראה נקי, צבוע ומטופח. הנסתר רב מהגלוי.

אפשר לשאול? מה זה? אם זה לא סוד…

צילומים: יוסי מטלון

 

Gaza in Tel-Aviv – הזדמנות

 

        תל אביב                                                                         צילום: יוסי מטלון

על אדמה יקרה, לא רחוק מלב העיר, 10 דקות מהיכל התרבות ותיאטרון הבימה, ליד צומת "מעריב", מתחת לגורדי שחקים מלוקקים, מתחת למשרדי עורכי דין ובהם בעלי מקצוע נפוחים, קצת מפוחדים , מתחת למשרדי רואי חשבון ובהם יושבים מגלגלי מספרים מפולפלים, ממש קרוב לכל זה נמצאת עזה של תל אביב.

לא הפציצו את המקום – אולי עדיין לא הגיעו אליו. פחונים רב שכבתיים, גליים, ישרים, מזוגזגים, אלכסוניים וכל מה שנזרק ונקטע. המרחב עוטה בשכבה של פחים קפואים, משטחי פחים דוקרניים, שאולי מסתירים משהו מפני המחפשים. בשכבה אופקית, בטופוגרפיה מתכתית, צומחות ומתפתחות להן שכבות מורפולוגיות. שכבה על שכבה, צורה על צורה, שכבות שכבות של פחים ומכוניות חיות, שכבות קוטלות בגיאומטריות דה-קונסטרוקטיביות בלתי מוגדרות. שכבה ועוד שכבה נוספת, קצת יבשה, אדמדמה, בצבע חלודה, שכבה של כלי רכב מתים, חלקים גוססים, מפורקים, חצויים, ממתינים להחייאה.  חלקי אדם, לא, מכוניות ללא נשמה, ללא תזוזה, פזורות בצד אחד, בסדר מופתי ובצד שמנגד, בגדה השנייה, ללא כל סדר, בשדה הקטל, בשדה המתים-החיים אין סדר, הסדר הוא האי-סדר, חסר משמעות. 

חלקים מבותקים, מפוררים, גושים מבוקעים, מפוצחים, מנופצים, חדים וחותכים ועוד רכיבים גזורים, יוצרים עוד שכבה היסטורית מתה, נדבך גוסס האופף את פיסת האדמה המנסה להתרומם לחיים. מסתירים משהו, לא! אולי מלפפים, מקפלים, או חובשים את פצעי האדמה, גם זה לא. הם עדיין לא הגיעו עדיין לכאן. השדה המתכתי הזה, שמגדל חומרים קשים שחותכים, עדיין לא התגלה , לא נחשף, הוא בדרך, עוד מעט הם יגיעו, עוד מעט.

השדה המתכתי הזה ייקצר בעתיד, האדמה החשובה והיקרה מאוד, כנראה תכבש שנית, והפעם על ידי נדלניסטי"ם שכל רצונם יהיה לבנות כמה שיותר מ"ר  מבלי לתת משהו שיתרום לאיכות העיר המלאה בזיהומים, הן וויזואלים והן פיזיים. במקום להקים משהו ירוק ובריא לתושבי העיר המרוחים בפיח המכוניות, מחכים למרוויח הבא, יזם קשור, שיעשה הון ויכניס כסף לשלטון. המקום יניב לקופת העירייה הכנסה כספית עצומה ולתושבים כלום. מחכים ליזם שיבנה מגדלי פלדה אנכיים שיקומו במקום שדות המתכת  האופקיים. לא יקימו גינה, פארק או בריכה, אולי סדיני זכוכית יחליפו את סדיני המתכת החלודה של כלי הרכב המשוסעים. להיכן כל זה יעבור?!, היכן נמצאים הפרחים של היום שמהם יפלו זרעי המתכות של המגרש הבא, של דור המחר?! זרעים לעתיד, זרעי גרוטאות המתכת, אלו החיים ואלו המתים, אולי נאסוף אותם ונזרע שדה מתכתי אחר, לאחר שהשדה הקטלני הזה, השדה המתכתי הנוכחי יכורסם, ייגרס, יטחן.

היום בניו יורק, ואני מתגעגע!

Chester Higgins Jr  Fort Greene Park in Brooklyn

130th Street and Malcolm X Boulevard in Harlem     James Estrin

Jersey City      Marko Georgiev

Times Square       Hiroko Masuike

First Avenue in the East Village       Chang W. Lee

Brooklyn Bridge     Ozier Muhammad

דומה או שונה?

 

מימין מגדל קיים בהונג קונג ומשמאל מגדל בהקמה בתל אביב. את שני המגדלים תכנן האדריכל I.M.Pei    מקור צילום והדמייה: I.M.Pei and Partners

עוד מגדל בשדרות רוטשילד! עוד קיר, עוד חומה בתהליך יצירת תעלת רוח וצל תמידי בשדרה שמאבדת את יופייה ואופייה. למרות זאת מקימים שם עוד מגדל והפעם מגדל עבור הבנק הבינלאומי הראשון. זה יהיה מגדל עטוף זכוכית, מגדל אסימטרי מרשים ומעניין. למגדל זה יש רוטאציה נפחית סיבובית, גיאומטריה ברורה וחזקה. מורפולוגיה זאת בולטת מאוד ולכן היא מדורגת ומתרחקת מקו הבניין של השדרה בכדי לכבד את שאר השכנים  שמגיעים לגבהים שונים – המבנים הגבוהים החדשים והמבנים המיועדים לשימור ונמצאים במרחק קצר מהמגדל החדש.
 
המגדל החדש, שרק עכשיו הוציא "קוצים" ממפלס הקרקע יתנשא לגובה של 32 קומות, הוא יכיל בתוכו 21 אלף מ"ר מעל הקרקע ועוד כ-17 אלף מ"ר מתחת לקרקע. הוא מתוכנן כך שבמפלס הרחוב, תישאר "פלאזה", כמו אלו שאנו מכירים מניו יורק. ב"פלאזה" זו יוכלו העוברים והשבים לנוח, להתרענן ואולי לאכול משהו. במסגרת הפרויקט מתכננים האדריכלים והייזמים, כנראה כתוצאה מלחץ העירייה שאישרה את גודלו של הפרויקט, לשמר שני מבנים ישנים, את "בית ועד הקהילה" וגם את בית "רבקה גרינוולד". לאחר סיום הפרויקט תהיה גישה גם לחלקים הבודדים שנשארו מהמבנים "המשומרים".
 
האדריכלים ב- I.M.Pei and Partners שתכננו את המבנה הזה הם חברת אדריכלים מהמובילות בעולם. הם מפורסמים בעולם בכלל, ובארה"ב בפרט. ביחד איתם עובדים על הפרויקט הזה האדריכלים ממשרד ניר קוץ מבני ברק. 
 

אדריכל: I.M.Pei צילום: L.C.Pei

האדריכל המפורסם  I.M.Pei תכנן בעבר מגדל משרדים דומה שבנייתו הסתיימה עוד בשנת 1989. המבנה המרשים והמעניין הזה שתוכנן ביחד עם אדריכלים מהונג קונג, Kung and Lee Architects ,  הוקם בהונג קונג עבור בנק אחר, Bank of China.  גם למבנה בהונג קונג יש "פלאזה" פתוחה וגן מים מצורף אליו. המבנה האסימטרי בהונג קונג שנבנה באזור שיש בו טייפונים,  גדול וגבוה יותר מזה שבתל אביב. מגדל זה מכיל בתוכו 130 אלף מ"ר של משרדים וגם הוא, בדומה לזה שבתל אביב, מתייחס בעדינות ובאדיבות למבנים השכנים לו במפלס הקרקע, ומטפל ברכות בקו הרקיע. במבנה בהונג קונג יש אטריום פנימי בגובה של 17 קומות והבניין כולו מתנשא לגובה של 51 קומות מעל לקרקע. 
 
האם יש דמיון בין שני המגדלים? ובמידה ויש, האם ראוי להציע לארגונים שונים תכנון קונספטואלי דומה? האם הטכנולוגיה של שנת 1989, יכולה להיות טובה גם היום?

צילום: יוסי מטלון

 

אורות הלילה הסוערים של תל אביב

 

שקיפות הן ביום והן בלילה, זה לא רק עניין של פוליטיקה. כשהמגדל שקוף, ביום זה מעניין ובלילה זה מפתה, סוער, מרתק ומרשים. אורות הלילה המבזיקים, המאותתים, מפעילים תיאטרון על חזיתות הבתים, הצגות מלאות חיים ותנועה. המגדלים מציגים אקספוזיציה רב- חושית על מעטפת המגדלים שמטיילת בחופשיות לאורך ולרוחב החלונות השקופים שמאפשרים לאור הפנימי להישטף החוצה ולהדליק את הרחוב הישנוני.
 
הוצאת המשרדים מבתי דירות ויצירת מבני משרדים בתל אביב, שינתה את מגוון ההצגות שמוצגות בעיר הזאת. מגדלים הפכו לרמזורים אורבאניים, לנקודות ציון אורבניות גבוהות במרחבים העיליים ולאייקונים חברתיים. הם הפכו להצגה של העיר, כרטיס כניסה לתוך המגדלים, מבט דרך מכשיר רנטגן לתוך הפעילות הלילית. בלייני העיר קיבלו חיזוק וויזואלי, מדריך לנקודות קפיצה אסטרטגיות. לכולם יש רצון לראות פנימה, להציץ למקום אחר, למרחב אחר, לצפות בחשיפה. כולם רוצים לראות  מה נמצא בפנים, רוצים אירוע דמונסטרטיבי, דרמה או מופע לאורך הדרך. הצופה רוצה לבחון את תוכן המגדלים, הן בגוף והן בנשמה.
 
גם ביום ובעיקר בלילה, בניין שקוף מראה את עצמו ואת הפעילות הפנימית שבו, הוא מראה את החיים שבתוך המרחב הפנימי, את האנטומיה שלו הנעולה בתוך עטיפת זכוכית. הוא כמו מסך קולנוע גדול שמקרין בלילות סרט דוקומנטארי אמיתי, ,on-line שמתאר מה מתרחש פנימה עכשיו וזה ללא ביום הוא חזרות מתישות.
 
בלילה, כמו ביום, בבניין שקוף יש אמת, בבנין חדיר וויזואלית רואים את הפעילות, ובלילה זה מרתק שבעתיים. הכול ברור ומוסבר כאשר הכול פתוח. בחשכה אפשר לראות מה נעשה שם ולהבחין בסוג הפעילות. המבנה לא מסתיר דבר ולא מחביא אדם או מכונה. מבנים החוסמים את אשר נמצא בפנים, מבנים הסגורים על ידי בטון או אבן, מבנים הנעולים על ידי פריקסטים של בטון, מקרינים אניגמאטיות עצובה ביום, ובלילה הם משרים אטמוספרה חשוכה, נעלמת וסגורה, בכל המרחבים שמסביב. 

מגדלים עטופים בקיר מסך שאינו שקוף, בקיר מסך שנראה ועובד כמו מראה, בנין שהודבקו עליו סדיני זכוכית רפלקטיבית והוא אינו פתוח וויזואלית למרחב הפתוח, בניין זה נראה כמו מצבה, כמו גוף דומם חסר חיים . הפעילות הפנימית צריכה להיות מוקרנת למרחבים הציבוריים עבור האדם שבחוץ. חוסר הפעילות הפנימית, או חוסר הפעילות שמוקרנת החוצה יוצרת הרגשה אורבאנית עצובה, כאילו המרחב הזה מת, איבד את הוויטליות שלו.
 
הפעילות של אורות הלילה גורמים לסערה ברחוב החשוך.  הם מוסיפים הקסמה, פיתיון, מנגינה ואקטיביות וויזואלית מלאת חיים מוכפלת בריתמוס מגוון. בלילה האורות נדלקים וכבים, זוהי מוזיקה וויזואלית תלת מימדית. מבחוץ רואים את האנשים זזים ממקום למקום, חיים ופועלים. על חזיתות המבנים השקופים מתגלים השתקפויות צלולות. המגדל הופך לחי, פעיל זז ונד, כמו מוזיקה, כמו תווי מוזיקה, כמו גרפיקה לירית רב שכבתית. כך נראים החלונות השקופים והמוארים בלילות הארוכים בתל אביב. זוהי מוזיקה תל אביבית מהבהבת, מלאה בקצב מבזיק, באור ובתזזיות שיוצרת פסטיבל וויזואלי ברחובות החשוכים. חיי הלילה בתל אביב זוהרים יותר לאורם העשיר של אורות המגדלים המנצנצים.

Photography: Yossi Matalon

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוא מלא באפס עד אפס מקום

במיצב השוורים של הבורסה בשדרות רוטשילד בתל אביב, האמן איילון ערמון יצר עבור "בזק" החברה הישראלית לתקשורת, את העבודה הזאת שנקראת "וירטואליזציה".  זוהי עבודה אחת מתוך מאה עבודות, וזוהי הבחירה שלי כי זוהי אמנות טובה, אמנות פשוטה, נקלטת מהר ונשמרת בזכרון. זוהי אמנות שמספרת הרבה, מספרת את יחס האדם למקום ויחס האדם לחברו, לחברה, למדינה לאמת ולהגינות. העבודה, היצירה הזאת מספרת אודותינו. יש בעבודה הזאת הרבה מהמיצג את תרבות או אי-תרבות שבמרחב שלנו, יש כאן רמז ענק למה שקורה לנו, בחברה שלנו, סביבנו.
 

הוא אמנם אוורירי, בהיר, אך הוא חדיר, פתוח לכל, לחולים ולבריאים, לעוברים והשבים מאגף לאגף, מצד לצד, מצד האוהב לצד האויב. הוא ללא שלד הוא ללא רגש, מחשבה או דעה. הוא מחורר, לא עוצר דבר ולא נעצר בשום מקום. מצד אחד אפשר לעבור לצד השני, היום כאן ומחר שם. 
 
דעתו משתנה לפי מצב הרוח, לפי האופנה והסגנון, לפי המתנות והתשורות, לפי מה שנכתב בעיתון. המעבר פתוח, פרוץ ומוסכם ומקובל. הכול יכול להיות לא לגיטימי, לא סטטוטורי, לא סטנדרטי, לא קנוני. העקרונות מחוררים, נזילים ונמתחים, ממש עוברים, חוצים, מדלגים ללא קושי פיזי, נפשי או אידיאולוגי, מהחלל הפרוץ שבצד אחד, לחלל הפרוץ שבצד האחר.
 
כל מה שהיה זה לא מה שיהיה, יהיה רדוד יותר. בקלות ניתן לשנות פוזיציה, כסף, מפלגה ודעה. הכול ניתן לשינוי, שום דבר לא קבוע, חוסר הקביעות זה הדבר הקבוע ביותר, חוסר ההתמדה היא ההתמדה הממושכת ביותר. הגבולות לא נועדו בכדי לעצור או לרסן. הגוף מנוקב, מחורר, חלול, חסר תוכן, חסר מבט, חסר מעצורים. דקירות בכל מקום בכל פינה, דבר חסר כל שהוא גם מכיל בתוכו הרבה כלום. הוא ממש ללא תוכן או אנטומיה פנימית.
 
החלל, הרווח זה מה שהוא, או היא – וואקום. ללא מהות או עקרון, ללא דרך או שביל. הפרפורציה שבו לא מאפשרת להכיל דבר וחצי דבר, מה שנדמה כאילו נכנס, הוא למעשה בחוץ. הכול נשאר מאוד חדל, מאוד דל. הגוף פרוץ לכל, הכול פתוח, חופשי הן לישר והן לעקום, הן לאמיתי והן למזויף, הן לטבעי והן למלאכותי, הן לעממי והן למלכותי, הן לכל, לכל.
 
הוא מלא באפס עד אפס מקום. הריקנות והחוסר מלאים בבהמיות, בבורות, מלאים בשטות או בבערות. הוא בור הוא גולם הוא חסר דעת ומכאוב, הוא חסר, הוא חסר. הגוף מפולג, מפולח ומפורץ. הוא ריק, עקר ושומם. הגוף הפרוץ, המחשבה פרוצה והוא הפך לרקוב, למופקר, לנואף, לנבוב, לריק, לריק, לריק.

צילומים: יוסי מטלון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Topless / Bottomless

מגדל מתכתי חד וקר. חלקו התחתון חשוף, קרוש, קפוא מאוד. אדי חום סינטטיים מפעפעים לעיתים מתחתיתו המוגלדת בעת חימום החשופים הנמוכים חסרי הדעה, כפי שחושבים עליהם העליונים. ערום כביום היולדו, מבויש, עומד חשוף מול האופרה האריסטוקרטית בתל אביב, ליד הספריה החשופה ובית המשפט שחושף ונמצא בשדרת שאול המלך בתל אביב, עומד מזה שנים מבנה צבאי חסר לבוש תחתון, מבנה של מפקדי יחידות השחקים. החומר קל ואפשר להמריא איתו, לעשות ממנו כנפיים. הסוויטה של המפקד למעלה מלוטשת ומתוכננת והוא ממריא מתוכה, כאילו מנותק, מביט מהשחקים למטה, לחלק התחתון החשוף, הלא נקי, שאריות היסטוריות שעדיין לא קיבלו לבוש, חיפוי, כיסוי. אולי, לחלק התחתון אין כסף, אולי הרוב בוזבז בחלק העליון. רגשי העליונות לבושים היטב, לאליטיסטיות יש כתר, למתרומם יש רגשי התנשאות ונשגבות. המפלס הנמוך קטן עליהם, נמוך מהם, רחוק. הקשר הקרקעי מאוד מינימאלי, הבסיס נע ונד והקשר עם האדמה לא חשוב, זמני בלבד.

גם כאן מתנתקים, לא גומרים, לא מסיימים כמו שצריך. למעלה יש ולמטה אין. מה שנשאר מאחור נעלם עם הרוח. הקבינה יושבת על מעט שטח מגע, רק גלגלים, ואז מגיעה ההמראה. באו להמריא, את מה שנשאר לא יתאמו, יאחו, לא יתזמנו עבור הולכי הרגל הנמוכים. אנלוגיה אין כאן. הם מביטים בשפלה ובוחנים מלמעלה ולכן הכל נראה להם כחצאי אמת. הניתוק מהקרקע הוא לחם חוקם. אין הוא שלהם ואין הם יודעים את עלותו ובכמה שכבות ציפו אותו. הם מנותקים מהמציאות הברוטאליסטית העשויה מבטון חשוף מחוספס ודוקרני.

נראה כי אלו שלמטה יאולצו להסתדר עם חוסר התחכום העצמי שלהם, כך מקווים העליונים. הם יסתדרו אם צורת התנהלות מוזרה של העליונים. המבנה הלא ישר והלא גמור, מעוות הכל וזה מתקבל כבסדר, מקבל ציון עובר, לצערי, על ידי רוב התחתונים. אלו בשחקים צריכים חיפוי מתכתי מלוקק, נוצץ. שם למעלה באזור המלאכים, הכול יותר צח וצלול, טהור, ולכן למה לדאוג ליושבי תחתונים כאשר אפשר להיות בעליונים. אין כאן משהו סקסי או אירוטי, יש כאן בושה שהמגדל מרגיש, כן, גם לו יש אופי ותכונות וויזואליות. ועד אז הוא יהיה מלא בושה, ללא כבוד עצמי, חשוף במערומיו, Bottomless.
 

צילומים: יוסי מטלון

השני, מבנה כבד, מכניס. אין לו כובע או כתר, אין לו צעיף או קסקט, אולי אין לא ראש, זה לא חשוב שם. הקוצים, המעלית, המזגנים והשטחים הטכניים האחרים שבולטים כזיג-זג, ונמצאים למעלה יכולים להשאר חשופים עד לבואו של בעל הדעה. לא גומרים כמו שצריך, הרשויות מאפשרות זאת. הגיאומטריה שלו עגולה, סאגמנטאלית. מכל מקום, מכל שטח הוא מקבל הכנסה. הוא מביט היטב, למטה, באופן מאוד דמוקרטי-קפיטליסטי.

ביד אליהו, ליד "היכל נוקיה" המתחדש, עומד שנים רבות מגדל עגול ושכבתי והוא חסר לבוש עליון, מגדל שיושב על בסיס יציב, מתבייש ומביט למרחב שסביבו, לבסיס שממנו הוא צומח. משם הוא מצמיח את ממונו עבור בעליו.  הוא מגדל  שבוחן כל דבר שזז מסביב וגם ובעיקר למטה. מלמטה יחליטו אם צריך להוסיף עוד שכבה, עוד נדבך, עוד חיזוק כלכלי מעל אושיות מוצקות, מסד עמוק. העתיד העליון פתוח ונתון לשינויים כספיים. מהשמיים המן כבר הפסיק לרדת. הוא מגדל שחושב טוב, כספם שלהם הוא. למעלה שייך למאמינים האחרים, לאחרית הימים. היום זה היום והמבט למעלה זה כמו מבט אחורה, וקדימה הוא הכיוון. הוא מושכר וגורם לזרימה כספית חיובית. זה העיקר כאן, מה איכפת להם מה קורה במרומים, בשמיים, מי מסתכל  למעלה. המממנים לא יכולים להרים את ראשם, להביט לעתיד גבוה יותר. כמובן שמתחילים מלמטה, כך בונים יסודות טובים. צמוד היטב לבסיס, לשורשים הכלכליים, למטה, ושם בעליונים אפשר להשאיר אותו חשוף פתוח, גלוי .

גם כאן אין אורגאניות, אין סקסיות או ארוטיקה, יש כאן חשיפה לא רצויה, בושה שהמגדלים מרגישים, כן, גם להם יש אנטומיה, פיזיולוגיה, אופי ועוד הרבה תכונות וויזואליות, כמעט כמונו. הגרף עולה, הצמיחה המוניטרית שמלמטה עולה ועולה, היא צומחת למעלה במשך השנים. עד אז, החלק העליון יכול להישאר חשוף, חי בחרפה, מלא בושה, בלתי גמור, Topless.

ארכיטקט או אדריכל?!…רופא או דוקטור?!…מהנדס או אינג'ינר?!

 

היום, במוסף שבת של "מעריב", כותב אדם ברוך, ב"שישי" שלו אודות מרסל ינקו. אין ספק כי לינקו היו כישורים רבים ומגוונים. הוא היה "… כאומן פליט ציוני…חבר בתנועת הדאדא…ממייסדי כפר האומנים עין-הוד, חלק מהממסד, ועם זאת אישיות פרטית ביותר", כותב אדם ברוך.
 
אדם ברוך כתב שמרסל ינקו היה "…ארכיטקט, אדריכל…"
 
ואני שואל ארכיטקט או אדריכל?!…רופא או דוקטור?!…מהנדס או אינג'ינר?!…עורך-דין או אדבוקאט?!… בארץ אני אדריכל ובארה"ב אני ארכיטקט. אשמח לקרוא את דעתם המבוססת והמנומקת של כל אלו שהשפה היא מלאכתם, אשמח לקרוא את דעתם של אדריכלי השפה העברית וקברניטי הלשון המחודשת.

 

"מעריב", מוסף שבת,"שישי" אדם ברוך 03.02.06