ארכיון חודשי: ינואר 2006

"אם הייתם אדריכלים"… או אולי ארכיטקטים…

Computer Architecture זה לא ה-Architecture שכולם מכירים. האדריכלות ב"אינטל" היא לא האדריכלות שמוכרת לנו ממקומות אחרים. ב-Intel זה High-Tech והאדריכלות שקשורה לבניין זה לצערי, Low-Tech. ההתפתחויות באדריכלות איטיות ומסורבלות. ב-High-Tech כל יום מתקדמים, מפתחים ומחדשים, ובאדריכלות עדיין זקוקים לעמוד המיתולוגי ולקורה ההיסטורית בכדי לשאת את העומסים השונים. ב"אינטל" יודעים שזה כך, אך הם מעדיפים להשתמש בשם המקצוע, במותג "אדריכל", ("ארדיכל" במקור ושונה מטעמי נוחות הביטוי), ולפעמים, כפי שרואים במודעה,גם בשם "ארכיטקט" (למרות שזה אותו דבר), בכדי להרשים ולשכנע ובעיקר להשתמש בתדמית שהייתה פעם לרוב האדריכלים, וכיום רק מעטים עדיין נושאים על גבם את חשיבות ועומס המקצוע.
 
"אדריכל הניצחון", "ארכיטקט הרעיון", הם שמות שנועדו לתאר מנהיג מוביל, אדם שסוחף אחריו אחרים ורבים. "אינטל" משתמשת בשם הזה במודעות לגיוס עובדים, לא רק כי יש אמת בשם הזה, הם משתמשים בתאר הזה גם ובעיקר בכדי לתאר את עצמם, הם מובילים בענף שלהם. הם מציגים את האדריכל הטיפוסי שהיה בעבר, אדם משכמו ומעלה שמסוגל להשתמש ביכולת שלו להיות המאסטר של כל דבר שהוא עושה, המנצח על העבודה. באדריכלות העולמית העכשווית יש כמה "אדריכלים קונבציונאליים" שעדיין עושים את זה כראוי ומחזיקים היטב את דגל המקצוע. ב"אינטל" נותנים תואר כזה למישהו שהגה רעיון מוצלח, וביצע אותו בהצלחה מרובה.  

Architect I.M.Pei , Photo by L.C. Pei

אחד הגדולים שסחף אחריו אחרים ולא נמשך או זז הצידה על ידי אינטרסנטים למקומות שהוא לא רצה, הוא האדריכל האמריקאי, Ieoh Ming Pei  שנולד בסין ב- 1917, היגר לארה"ב ולמד ב-MIT וב-Harvard ובשנת 1955 הקים את חברת האדריכלים I.M. Pei and Partners . הוא תכנן את התוספת ל-Louvre שבפאריס בין השנים 1983-89. בגלל אישיותו של Ieoh Ming Pei ובגין הפרוייקט המצליח שהוקם בניצוחו, מוצג מבנה זה בפרסומת של "אינטל" כמודל של הצלחה בכל הרבדים והמעגלים, כפי שמצפים מארכיטקט.
 
יש אדריכלי High-Tech  בחברות High-Tech, אלו לא האדריכלים שעובדים בעיצוב מבנים. האחרונים עובדים לצערי בחברות Low-Tech והם אדריכלי Low-Tech. אין כאן כוונה לפגוע חס וחלילה במישהו, זוהי המציאות. מתעסקים בקטנות, מוציאים אנרגיות היכן שלא צריך ולרוב ממציאים שוב ושוב את הגלגל. רובם אמנם נכנסו למקצוע הזה בכדי להגשים שאיפות אישיות ולממש מטרות נעלות. המציאות המרה לא מאפשרת לרבים מהם לפעול כפי שתכננו. יש מעטים שמעיזים לעשות את אשר הם מאמינים. יש מעטים מאוד שמתמודדים מול אלו שעוצרים אותם, דוחפים אותם לשוליים.

לצערי, היום מלמדים בכל האוניברסיטאות שצריך הרבה מאוד גמישות ויכולת תמרון רבה ומתוחכמת. מלמדים שיש להתפשר ולהתגמד, לעשות "רדוקציה" מהמקצוע ומהבניין בכדי להשביע את תאבונם של האחרים. מלמדים שיש להיות צנוע, הן בבניין והן בתמורה הכספית. מלמדים היום שיש לרכוש גם השכלה של עורך-דין, רואה-חשבון, עובד סוציאלי ואולי גם פסיכולוג בכדי להצליח. גם אנשי "אינטל" יודעים, כמו האדריכלים עצמם, כי אין חשיבות גדולה לאדריכל של ימיינו, פעם הוא היה מוביל ומנהיג, מכוון ומדרבן, כאן, בניגוד למקצועות אחרים, הוא לא שדרג את עצמו, להפך. כאן "בעל המאה הוא בעל הדעה", ולכן דעתו , לפעמים נשמעת, אך בעיקר לא מתקבלת. יש כאלו שנוטשים את המקצוע מיד לאחר 5 שנים של לימודים ואחרים פונים לעיסוקים אחרים אחרי מספר שנים מתסכלות של עבודה בקונטקסט קשה ומייגע. המקצוע הנהדר הזה שמשלב יסודות טכניים והומאניסטיים, עדיין מושך צעירים רבים ש"מפנטזים" על עשייה של משהו אחר ולכן הם ממלאים את הפקולטות לאדריכלות.
 
חברי האדריכלים אומרים כי המקצוע שלהם מאוד מתסכל אותם ואין אור בקצה המנהרה. אין להם ארגון חזק ומשמעותי שמרכז ומכוון אותם. הם לא מאורגנים כקבוצה שיכולה להשפיע על החיים בארץ. לאדריכלים לפני שנים רבות, מאות שנים, היתה עוצמה וכוח השפעה רב בחברה וברמה שלוקחת החלטות לאומיות. אבל כיום, את עצמם הם לא מסוגלים להנהיג, אז איך יוכלו הם להנהיג אחרים?! להגן אחד על השני הם לא מסוגלים, לפרגן אחד לשני זה ממש מותרות.

בבתי ספר אחרים מלמדים את האדריכלים לעשות דברים גדולים, כי בחיים הם יתעסקו בקטנים. בבית הספר אתה יכול להזיז הרים וגם ערים, בחיים אתה לא יכול להזיז חלון או דלת. בבית הספר אתה יכול לשנות את פני החברה והכלכלה, בחיים החברה והכלכלה מזמן לא מתחשבת בך. והאמת העצובה היא שלא תמיד, לרוב לא, ברוב המקרים אין בכוחו של האדריכל היכולת להתמודד מול רשויות, מול ארגונים ומול "בעלי המאה" ועוד כמות בלתי מבוטלת של נושאי תפקידים למיניהם.

רבים מחברי האדריכלים מקבלים תמורה מועטה עבור כישרונם, עבודתם, יצירתם. מקבלים מעט, יחסית לתמורות של בעלי מקצוע אחרים. מבצעים כל הוראה של בעלי המאה בהקפדה יתרה. משקיעים את כל כולם, עושים את אשר הם מצווים לעשות, ואפילו חיזוקים חיוביים או מחמאה פשוטה לא מקבלים. הם למעשה שבויים בתוך תדמית מטאפורית, בתוך מעגל קסום שלא מאפשר להם לעשות את אשר למדו, את אשר על ליבם, את אשר חשקה נפשם. לחברי האדריכלים אני אומר שלא תמיד זה כך. האדריכלים יכולים לתפוס שוב את מקומם הטבעי והנכון. הם יכולים, אם רק יעמדו על דעתם, יציגו את דעתם בבטחון, ינסו להשפיע בכל מעגל ובכל עומק חברתי-כלכלי-פוליטי. הכל תלוי….

צילום: I.M. Pei and Partners

 

Walls and Winds on Rothschild Boulevard

שדרות רוטשילד, תעלת רוח.  צילום: יוסי מטלון

עוד מגדל ועוד מגדל וככל שגבוה יותר ויקר יותר זה יותר עושה רושם. המותג, הכתובת הופכת להיות משמעותית יותר ויותר. בשדרות רוטשילד- פינת  רחוב אלנבי יוקם, מגדל למגורים. על מגרש שפעם היה בנוי עליו מבנה בן 3 קומות ועכשיו זה מגרש חניה שנרכש בסכום צנוע של 13 מליון דולר, על שטח שגודלו לא יותר מ-1300 מ"ר יוקם מגדל מגורים, אולי המתחרה של זה שיוקם בשדרות רוטשילד 1. כך נראה העתיד של רוטשילד, השדרה הזאת תהפוך לקניון רוחות, ללא צמחייה, ללא שמש ועם הרבה תנועה מוטורית.

היזמים מתכננים לבנות מגדל שיתנשא לגובה של 30 קומות והוא יכיל בתוכו 72 דירות. המגדל הזה יעמוד ליד מגדל קיים אחר, של בנק אחר. המגדל הזה יעמוד ליד מגדל אחר נוסף שנבנה כעת. מסוכנות הנדל"ן שמשווקת את המגדל נמסר שיש הרבה קונים שקנו קומות שלמות למעט הקומות העליונות שאותם, ברור וכמובן, השאירו היזמים לעצמם.

הדמיית המגדל המתוכנן

המגרש עליו יוקם המגדל.  צילום: יוסי מטלון

 

 

 

 

 

 

 

 

שדרה של גורדי שחקים כמה יפים ומעוצבים שיהיו, תהפוך במהרה ל-wind tunnel. הרוחות לא יאפשרו ליהנות מהמרחב הפתוח והמקום יהפוך לחלל שומם חסר תנועה אנושית רגלית. קירות של מבנים, חומות של מבנים, יכוונו את הרוח בתוך התעלה וההליכה הרגלית של היום תהיה כמעט בלתי אפשרית בעתיד, בייחוד בעונת החורף. כבר היום ניתן להרגיש את הרוחות החזקות הנושבות ליד המגדלים הקיימים. לפני שנים, כשהשתתפתי בתכנון קניון עזריאלי ושלושת המגדלים שלו, לאחר בדיקה של מומחים, היה ברור כי הרוח שתעבור בין המגדלים תהיה חזקה מאוד. רוח מסוג זה יכולה ליצור לחץ וגם רעש ולהשפיע על יציבות חלונות המגדלים.

לא צעירים ולא מעוטי יכולת ירכשו דירות במגדלים הללו. לא לכולם יהיה כרטיס כניסה. מכוניות אירופאיות מהודרות ויוקרתיות ולהן זכוכיות כהות נהוגות בידי נהגים מקצועיים, יגיחו מהפינות במהירות ויכנסו לחניונים תת-קרקעיים של המגדלים, מבלי לחשוף את זהות הנוסעים. בכניסה למגדלים המצוחצחים יעמדו doormen , שומרים בבגדים מגוהצים ויאמרו שלום פלסטי לנכנסים והיוצאים, כמו ב- 5th Avenue בקטע שיש בה רק מגדלי מגורים, ושם כמובן השדרה קפואה וחסרת חיים.

שמש ואור לא יהיה בה, בשדרה, חושך. המבנים הגבוהים יחסמו אותה ועתיד הצמחייה שעוד קיימת בשדרה, יהיה ללא עתיד. דשא זקוק לשמש וגם שאר העצים והצמחים. כבר לפני יותר מ-150 שנים החליטו אדריכלי ניו יורק כי צריך לאפשר חדירת אור ושמש לשדרות. לכן בחוקי התכנון הבנייה שם ברור לכל כי יש לבצע "נסיגות",  set-backs, ככל שעולים גבוה יותר בגובה הקומות, המגדל צריך להתרחק יותר ויותר מהשדרה. יש ליצור משפך של אור ושמש ואולי זה יעדן גם את תנועת הרוח החזקה.

יש לכבד את הישן, להתאימו לצרכים עכשוויים, רצוי לשמור על גודל המבנים, חייבים לכבד את הפרופורציות של 4-5 קומות. גודל וקצב שלא פוגעים בסביבה ולא מאיימים על הולך הרגל והצמחייה הירוקה. ברור לכל כי הכבישים הצרים והעמוסים לא יוכלו לקבל עוד מאות ואלפי כלי רכב, והתשתיות האחרות לא יהיו מספיק גדולות וחזקות בכדי לשרת מבנים גבוהים נוספים. יש לבצע בשיקול דעת, "סוף מעשה במחשבה תחילה".

שדרות רוטשילד, גובה וקצב. צילום: יוסי מטלון

אם זה לא יהיה פשוט, זה פשוט לא יהיה.

Photograph by C.Dawson Visualization by Sanaa

דווקא מאז אסון התאומים, רוח חדשה נושבת בניו יורק. כל אדריכל יצירתי בעל שם מחפש לעצמו איזה מונומנט פוטנציאלי לבנייה ב"תפוח הגדול". מוזיאון חדש מגיע לעיר, בעזרתו ובעזרת פרויקטים אחרים הרוח היצירתית מקבלת רוח גבית רעננה. The New Museum of Contemporary Art מביא לניו יורק משהו אחר. ביחד עם אדריכלים יפנים, Kazuyo Sejima and  Ryue Nishizawa,  מחברת האדריכלים מטוקיו Sanaa, מוקם במפגש הרחובות Prince ו- Bowery מוזיאון מורכב בפשטותו. מוזיאון שממוקם על סוף ציר ראשי של SoHo, ציר שמקשר את האומנות העכשווית עם זו של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת שפרחה בציר הזה, עוד לפני הופעתן של חנויות הלוגו והמותג.
 

Section by Sanaa

קופסאות מינימליסטיות בגדלים שונים, כמו במשחק פשוט של ילדים, מונחות אחת על השנייה, כאילו משהו ברור ומוכר לכולם, כמו קופסות נעליים, זהו העיצוב של המוזיאון החדש. קופסות אלו לא בדיוק יושבות אחת על השנייה, כמו בחיים, זה נראה לא בדיוק, זה יושב בצורה כמו שאדריכלים אוהבים לאהוב והקונסטרוקטורים אוהבים לשנוא. הקופסות שלא מונחות ממש אחת על השנייה, מאפשרת להכניס אור על ידי בניית סקיי-לייטים בתקרה העליונה שמעליה אין את חלל הקומה העליונה. האדריכלים לקחו משהו מוכר ופשוט, כל כך פשוט עד כדי כך, שהוא פשוט מאוד ומפתיע בפשטותו. קופסאות אלו מחופות בלוחות אלומיניום בגדלים שונים. יש כאן בחינה מתוחכמת של הקשר בין אמנות יום יומית לאדריכלות והאדם שיוצר אנימציה מסוג הקשר הזה.

Photograph by C.Dawson Visualization by Sanaa

הקופסאות עטופות ברצועות אלומיניום, כמו עור עדין הרץ לשני הכיוונים ויוצר את הנפחים, את החללים המאוד מוכרים. העטיפות הללו יוצרות הרגשה של אניגמאטיות בלתי חולפת, הרגשה של קומפוזיציה איכותית מסתורית, הרגשה שמוגשת כאן אומנות בקונטקסט ייחודי. החיפוי החיצוני המתוכנן יאפשר חדירת אור עדין ומלטף. המוזיאון יעמוד בכבוד בין חנויות להספקת כלים למסעדות לבין, מגדלים חדשים זוהרים ומלונות צבעוניים. באמצע מערכת תנועתית מורכבת ועמוסה, שמגשרת למקומות אחרים גם על ידי Manhattan Bridge, נוכל לראות מבנה תעשייתי, מבנה מוצק. בלילה, כאשר המסחר יפסק והאורות ברחובות אולי יכבו, המוזיאון יראה במצב רוח אחר, אולי קשה יותר, אולי עצוב ומחכה לזריחה של הבוקר.
 

Photograph by C.Dawson Visualization by Sanaa

האדריכלים ב- Sanaa, ידועים באדריכלות המדויקת שלהם,  ובשימוש מרהיב בזכוכית שיוצרת דואליות שכבתית איכותית שגורמת לאור פנימי רך. החזית במפלס הרחוב תהיה שקופה לחלוטין, כמו חלון ראווה של חנות כל-בו. הרעיון להביא את הצפייה באומנות, אל הרחוב הסואן והפעיל, לצאת בדקלראציה שהאומנות בפנים שייכת גם לאלו שבחוץ, לכולם. לכולם יש תפקיד חשוב בחברה, גם אם הם לא נמצאים כרגע במקומות ההשפעה הנכונים. רצפת הבטון החשופה והחלקה ביחד עם קורות I חשופות נותנות למבקר הרגשה שיש מרחב לאומנות, שאין תחרות בין המקום לאומנות המוצגת, ועל ידי כך יישאר מקום רב אצל המבקרים לספוג פנימה את אשר מוצג לפניהם. 
 

SANAA architects Kazuyo Sejima and Ryue Nishizawa

תהליכים לוגיסטיים, הכנסת האומנות למוזיאון והוצאת חפצי האומנות מהמוזיאון תהיה בקומה הקרקע החשופה לכל, עוד שכבה חשופה להולכי הרגל ברחוב. הכניסה למוזיאון תאורגן בחלל פנימי בלתי פורמאלי, כמו עולם האומנות העכשווית שמלביש ומסיר את צורתו מידי פעם בפעם. אומנות זה משהו שנוצר עקב שיתוף בין אנשים, מקומות ותרבויות, ולכן מוזיאון זה לא דוגל ביציבות חללית אבסולוטית לעד. החשיפה לחוץ ממשיכה גם בחלקים העליונים של המוזיאון, שם יהיו כ-3,000-square-foot של חלל שמיועד למטרות רב שימושיות ומשם תהיה אפשרות לצפות החוצה לעבר הבתים הישנים והמבנים הגבוהים יותר שב-Wall Street . חללי המוזיאון יקבלו אור אטמוספרי מעניין שישתנה במשך היום ובכל יום מימות השנה.
 
סיום הפרויקט הנקי הזה, שמתנשא לגובה של 7 קומות מעל 2 קומות תת-קרקעיות, ועלותו מוערכת ב-850 מליון דולר, מתוכנן לשנת 2007. זהו פרויקט שדוחף קדימה את היצירתיות  שבמוזיאונים וארגוני אומנות אחרים. עד לאמצע המאה הקודמת היו אלו המוזיאונים שהעלו את רף היצירתיות לרמה גבוהה יותר, מאז שפסקה ההשקעה בניו יורק במבנים מסוג זה, באמצע המאה הקודמת, לא ראינו פרויקט אטרקטיבי כגון זה. לכאן הוחזרה הרגשת היצירתיות הרעננה שאופפת בשנים האחרונות את העיר ניו יורק.

 

kazuyo sejima and ryue nishiwaza © designboom

 

Random Façade in New York

חברת האופנה הבינלאומית שממוקמת בפאריס, LVMH,  בחרה מגרש צר בצד הצפוני של רחוב 57 במנהטן, בין שדרות מדיסון והחמישית. על מגרש זה הוקם מרכז הפעילות המסחרית שלהם בצפון אמריקה. האדריכל הצרפתי  Atelier Christian de Portzamparc תכנן בנין צר מידות 60 by 100 feet, המתנשא לגובה של 24 קומות בשטח כולל של .93,500 Square feet  למגדל זה יש 3 מעליות ושני חדרי מדרגות צמודים הממוקמים בחלקו האחורי של המבנה.
 

החלק המעניין ביותר במבנה דרמטי זה שבנייתו הסתיימה בשנת 1999, היא חזית המבנה האלסטית, הניתנת לתמיכה, השבורה בצורה רנדומלית ולמעשה יוצרת את הנסיגות בחזית הראשית, כפי שנדרש לפי חוקי התכנון והבניה בניו יורק. קירות מסך מזכוכית יצרו כאן חזית אלסטית, פיסולית,  תזזיתית הנראית מכל מקום בתנוחה שונה. התכנון האמיץ והבולט מולבש כמסכת זכוכית שקופה על חזית המבנה ויוצרת למעשה תכנית ריצפה השונה מקומה לקומה.  
 

החזית המתוחה, האסימטרית, הלחוצה בין שני מבנים שכנים והמחולקת בגובה ל-3 חלקים, יוצרת קצב ועניין לכל גובה המגדל. חוסר השגרה והסיסטמאתיות של המבנה יוצרות תמונה מרהיבה ביום ויותר מזה בלילה החשוך. נוצרה תמונה שקופה של מבנה פתוח וחשוף שפועל הן כגוף פיסולי אלגנטי ומרתק והן כמגדל משרדים איכותי בשעות היום, הערב וגם בלילה הניו יורקי.

 

צילומים: יוסי מטלון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סבא שלי חוצה את הרצל!

 
 

צילומים: יוסי מטלון

מרכז גיוס צבאי

 

האדריכלים במשרד Architectural Research Office  תכננו מרכז גיוס לצבא האמריקאי במנהטן, ב-Times Square. עוד במלחמת העולם השנייה היה במקום הזה מרכז גיוס ארעי, ביתן בגודל "קיוסק" של מפעל הפיס שלנו. בשנת 1999 הפכו את הנוכחות הארעית למשהו קבוע, טרטוריה צבאית בלב מנהטן, הצבא האמריקאי קיבל משמעות קבועה בפוליטיקה המדינית האמריקאית. 
 

מעצבי המקום תכננו את מקום הזה כאלמנט מוסווה, קופסה שתתאים לאווירה הצבעונית התזזיתית של המקום, לצבעי השקר הפלסטיים. האדריכלים עיצבו משהו שיתאים לצבעים המתחלפים העוטפים את הרגשות האמיתיים ויוצרים בדיחה צבעונית. שוב המציאו גימיק זול שמכיל נורות צבעוניות שיוצרות מדגל ארה"ב קישוט פלסטי חסר חשיבות.
 
שטח הקופסא, תיבה שקופה משני הצדדים הארוכים, והעשויה מאלומיניום וזכוכית, אינו גדול מ-300 Square Feet. המבנה מכיל משרד אחד ארוך ועומד על אי תנועה, ליד פתחי האיוורור של תחנת הרכבת התחתית. בין מפלס הרחוב ופנים המבנה מגשרת רמפה. בתוכו יש ריהוט בסיסי, 4 שולחנות, שולחן אחד לכל מגייס, שירותים ומטבחון קטן. כל מגייס לבוש במדים צמודים מגוהצים ומלוקקים להפליא.

החזיתות בצד מערב ומזרח מכוסות בנורות ניאון היוצרות את הדגל האמריקאי. אורות אלו משתלבים היטב באורות המציפים כל שטח פרסומת פנוי בקונטקסט הקרוב והרחוק שמסביב לביתן הגיוס. בחזית הצרה יש תצוגת תמונות מתחלפות המנסות לגעת שוב ברגש הפטריוטי האמריקאי ולשכנע, אולי את האמריקאי המצוי, להצטרף לצבא של עמו שנמצא בהרבה מקומות, גם רחוקים, על כדור הארץ. בחזית הצרה השנייה רואים את ארבעת המדליונים של גופי הצבא השונים, חיל היבשה, חיל הים, המרינס, וחיל האוויר.
 
האווירה שהסביבה והקופסה הצבאית הזאת יוצרים היא הרגשה של בירה, סרטים, פרסומות, צבעי פסטל, גלידה, קור, פלסטיק או משהו למשחק. האווירה הזאת לא מזריקה נוכחות פטריוטית למקום. את מי הם רוצים לגייס שם? הומלסים, תיירים, סתם זרוקים?! ההשתלבות הקונטקסטואלית חשובה יותר מהסדר והמסר שיש לצבא להעביר לעם האמריקאי. יש כאן רצון למשוך את הולך הרגל פנימה, כאילו יש במקום משחקי מזל, משחקים במזל החיים. ההומור האמריקאי הוא החלק החזק של ביתן זה. למרות הדגשת הדגל, ההולכים מסביב רואים בתיבה הזאת איזה סוג של חוסר רצינות או לקיחת העניין הצבאי באופן קליל וחסר תוכן לאומי. המקום והמבנה יוצרים רגשות זמניים של קלות דעת וצחוק לעומת רצינות ואולי היציבות שמבנה זה אולי היה צריך להקרין למצטרפים פוטנציאלים.

צילומים: יוסי מטלון

 

חרדים בעבודה

מבנה למגורים בעיר החרדית אלעד, ספטמבר 2003

לבסוף, יש גם תעסוקה, תעסוקה, לא בעזרת "עבודה", עבודה אמיתית ע"י עזרה חרדית. זה לא רק לוגו, או שם, זו עבודה מתקדמת, היי-טקית משהו, ועל התורה היא גם שומרת. זה יפה שעובדים, אבל בצורה הזאת זה עדיין מבדל, זה אמנם מקדם אבל עדיין גם חוסם את הגישה לחברה הפלורליסטית הפתוחה. עדיין חוסם לכל זר ואחר הן בכניסה, והן ביציאה. נכון, עבודה זו מספקת פרנסה. אבל, בקונטקסט המרחב הדתי הזה, מצד אחד היא מספקת כוח כלכלי שיעזור לשרש את הערכים ההילכתיים הקיימים והופכת אותם לבלתי ניתנים לשינוי, ומצד שני היא מעלה את רמת החיים הנמוכה של החרדים לרמות גבוהות יותר.  מה קורה בחברה החרדית?  מחפשים רמת חיים. יזמים חרדים הגיעו למסקנה שבכדי לגרור תושבים מבני ברק או ירושלים צריך לספק לתושבי הרובע החרדי העתידי, גם תעסוקה.

חברת "בניין שלם" החרדית, עומדת להקים רובע חרדי גדול מאוד בירוחם. המרחב החדש מיועד למשפחות מזרמים שונים. יהיו בו תושבים מהזרם הספרדי, הליטאי והחסידי. טוב החליטו קברניטי, רבני הזרם החרדי שהמרחב החדש יכיל בתוכו גוונים שונים. כולי תקווה כי המקום החדש יספק במה לביטוי אישי של כל אחד ואחד ממרכיבי המתחם החרדי. 

אדריכלות בחסות הדת, המקום החדש, המרחב הנוצר, נוצר בכדי ליצור בסיס סגור, שכונה מוגנת מהחברות האחרות החופשיות. המרחב החרדי החדש יהיה חסר בחדשנות ובסקרנות שנמצאת באדריכלות עכשווית. כמו בדת, באדריכלות שנוצרת בסביבה חרדית, כמו בעיר אלעד, רואים שמרנות ארכיטקטונית, חוסר מוטיבציה ורצון לחדש, לרענן להקשיב לדעות חדשניות, להשתמש בחומרים חדשים. אין שם רצון לשאול שאלות שהתשובות לשאלות אולי ינסו להחליף את הסביבה הפיזית השמרנית והקפואה למרחב חדש, חדיש ומרענן הן בחומר, בצורה והן במסרים שהוא מעביר לאדם הנמצא בסביבה זו. הגיאומטריה הדו-מיימדית מצטטת דימויים קלאסיים עייפים, הנפחים התלת-מיימדיים ישארו כבדים וקפואים. השימוש המונונוטוני בלקסיקון אדריכלי היסטורי כבד, יוצר אדריכלות ישנונית חסרת יצירתיות ומעוף.

ברור לכל כי אפשר לעבוד וללמוד גם במקומות שהם מתחולל תהליך של השתלבות חילוניים וחרדים, אבל גם בירוחם רוצים לשפר את רמת החיים הכלכלית ולא לפגוע או לקלקל את רמת החיים הדתית, רמת העומק הדתי ולא משתנה או מתחלף. המקום לרובע חרדי חדש נבחר לא בגלל טעמים אידיאולוגים של כיבוש השממה או יישוב הארץ, המקום נבחר בגלל הדחף להתרחק, להתנתק מכל עיר פלורליסטית אחרת. זהו מקום שלא יהיו בו כור היתוך או חיי שכנות של תרבויות, מקום שבו השונה והחריג לא ימצאו חברים אוהדים.
 

אלעד, ספטמבר 2003

התכנון כולל אלפי יחידות דיור וגם מוסדות לשירותים דתיים כגון: מוסדות חינוך דתיים, בתי כנסת, ישיבות ומקוואות. כמו כן יקימו במקום, בעזרת חברות היי טק בבעלות חרדית, מפעלים שיספקו מקומות עבודה לתושבי הרובע החרדים. אז ככה, ברובע החרדי, יבנו מבנים למגורים עבור דתיים-חרדים ויספקו מקומות עבודה לדתיים חרדים שיועסקו על ידי דתיים חרדים. מצב זה  יוצר כאילו פתיחות, אבל באמת הוא מחזק את הסגירות, הוא מכניס אלמנטים חדשים דרך פילטר דתי צפוף מאוד, ועל ידי כך שוב מבודד את עצמו מחשיפה לאחר.

חידוש נוסף, מקומות עבודה אלו יספקו גם עבודה לנשים, חידוש מבורך זה, לא תומך בקיפאון נשי אינטלקטואלי הנוצר מהרצון הקנאי לאי-חידוש טוטאלי בכל דרכי החיים ופרשנותם. ניסיון זה מעמיד בפני הנשים החרדיות אפשרויות מקדמות, דרכים נוספות לאלו שבהן הן התנסו בעבר, אם בכלל. בנוסף לתפקיד המיתולוגי, תפקיד דתי מסורתי של גידול ילדים ללא עזרת בן הזוג, אפשרות זו פותחת עבורן אופציה חדשה, גיוון וחידוש תעסוקתי מפרה, מספק ומחדד.

ניסיון חיובי נוסף הוא פיתוח רשת אינטרנט מרחבית בפיקוח רבנים. רשת זו תהיה כלי נוסף שדרכו יוכלו תושבי השכונה לנהל עסקים ולהביא פרנסה לביתם ללא צורך לצאת מהבית. בכתבה בעתון "הארץ" אמר מנחם בלומנטל, מנכ"ל "בניין שלם", "אנחנו לא מתכננים מהפכות", והרי אני יודע כי מהפכות נוגדות לכל המהות הדתית, מנוגדת וסותרת כל מסורת או מדריך לחיים שמקורו בדת. השימור הוא נכס דתי ולתכונה זו יש תמיכה בלתי מתפשרת בחברה החרדית. מר מנחם בלומנטל המשיך ואמר "הרעיון הוא שלכל תושב תהיה גם ישיבה שבה יוכל ללמוד וגם מקום עבודה שבו יוכל, אם ירצה, להתפרנס. אנחנו לא מחפשים כותרות, אלא רק פתרונות שיענו על צורכי הציבור החרדי".

 

אלעד – עיר חרדית בבניה, ספטמבר 2003.        צילומים: יוסי מטלון

היסטוריה ברחוב מזא"ה

מגדל המים

 

מגן דוד אדום

 

צילומים: יוסי מטלון

Umbrella Bags

שקיות למטריות ביום גשום בכניסה למגדל משרדים במנהטן. צילום: יוסי מטלון

רנסאנס לכיכר קולומבוס בעזרת Time Warner

בצד הדרום-מערבי של סנטרל פארק, במנהטן, ליד כיכר קולומבוס, מרחוב 58 ועד לרחוב 60, הוקם מבנה חדש. מבנה אלגנטי, מבריק , חד וחותך. זהו המרכז החדש של Time Warner.  הבסיס של המבנה עוקב אחרי הגיאומטריה של הכיכר בקשת אלגנטית. קשת שנותנת להולך הרגל בכיכר וסביבה הרגשה של כיכר מונומנטאלית, כיכר שולטת, כפי שלא הייתה מעולם. המים, ספסלי העץ, הצמחייה והפסל שבכיכר קולומבוס, בנוסף למרכזיותה של הכיכר שיושבת על ציר דרכים, מוסיפים להרגשה המונומנטאלית הנפלאה הזאת.

מבט מ"האטריום" שבמרכז, דרך קיר מסך, לכיוון כיכר קולומבוס

מחלקו הנמוך והמתמסר של המבנה צומחים שני מגדלים המתנשאים לגובה של 55 קומות. הם מונחים על הפודיום ללא כל קשר לכיכר. יש להם טקסטורה שונה מאוד מהבסיס שממנו הם צומחים. בסיס זה מחופה בזכוכית ואבן, והמגדליים מחופים בזכוכית בבלבד. כמו כן הם צומחים ממקום אקראי על הבסיס, מקום שלא מתחבר לכיכר והמרחב המיידי שלה. יש להם אוריינטאציה הנוצרת מהגיאומטריה והכיוונים של רחובות העיר. החזית הארוכה של כל מגדל מתיישרת לפי הכיוון של שדרת ברודווי, החזיתות הקצרות עוקבות אחרי "הגריד" של מנהטן. גם המבנים הקיימים, ה"סטיק" הארוך, המלון של דונאלד טראמפ ואפילו המבנה המפורסם של  Edward Durall Stone  לא מתייחסים לכיכר, לא נותנים לה כבוד ולא מציגים ג'סטה לחשיבות שיש לכיכר ולצורה הטהורה שלה. כאן נראה לכל חוסר ההצלחה הקטן של המרכז החדש. הוא מצטרף בעקביות למבנים השכנים שלא נותנים כבוד ל"קולומבוס". 

למרות זאת, זוהי חתיכת ארכיטקטורה שהעיר ניו יורק הייתה צריכה וציפתה שנים רבות להקמתה. שנים רבות המקום המרכזי הזה היה מוזנח, המקום הזה לא הוסיף כבוד לניו יורקים,  ולבטח קולומבוס היה מתבייש אילו ראה את המצב הרע של הכיכר שנקראת על שמו. תושבי העיר דרשו פתרון מעשי לאורך תקופה של למעלה מ-15 שנים, הם ציפו לפתרון אמביציוזי לפינה הדומיננטית הזאת. היו תחרויות והיו פסילות, אך לבסוף משהו הוקם. זהו משהו ניו יורקי, גבוה, נוצץ, עשיר ומלא עוצמה. שני המגדלים התאומים, העדינים והאלגנטיים, שכאמור, נראים שונים מאוד מהבסיס שעליו הם יושבים, מעוצבים בדייקנות ובהקפדה מכנית. למעט האוריינטאציה הקונטקסטואלית המעט מוזרה הם משדרים דיוק והחלטיות ניו יורקית. חזיתות המגדלים מחופים בזכוכית, כהה מידי, בקירות מסך מפורטים מאוד. David Childs, אדריכל המבנה, הוסיף לצמרת המגדלים לוחות אנכיים, זיזים שבולטים מהחזית ומוסיפים מעט טקסטורה לבניין הנקי. בבסיס, בקצה הפרויקט השאיר האדריכל חלל רב-קומתי ריק החושף את קירות המסך ותוחם את הפינה בקצה, בסוף המבנה.
 

Time Warner Center, שעלותו מוערכת ב-1.8 ביליון דולר,  ובנייתו התחילה בשנת 2000 והסתיימה בשנת 2004 , מכיל בתוכו הרבה מאוד פונקציות, כמעט עיר בתוך עיר. המרכז מגיש מימד נוסף, מימד חדש לצד המערבי של העיר התוססת והמפתה. שני מגדליו מתנשאים לגובה של 750 feet / 229 meters , מכיל 232,000 מ"ר של שטחים מסחריים והוא תוכנן על ידי האדריכל המנוסה ורב הפעלים, David Childs, מחברת האדריכלים הענקית  Skidmore, Owings & Merrill .  המרכז משמש בית ל-AOL, יש במרכזו אטריום ענק, נוצץ ומושך, מעוצב בטוב טעם ומושך פנימה את אלו שבחוץ. בנוסף, יש שם מלון מפואר בסגנון אוריינטאלי, המכיל בתוכו 250 חדרים. כמו כן אפשר למצוא שם שטחים מסחריים, חנויות למוצרים יוקרתיים ויקרים, מסעדות דשנות, משרדים ייחודיים ו-225 דירות פאר למרבה במחיר.  לפי דרישת עיריית ניו יורק הוקם במרכז גם אולם אירועים להופעות ג'אז. 

 

המבנה הזה נתפס כמרכז אורבאני גדול מימדים, "מול" וורטיקאלי, חבילה מלוקקת של חיי עיר בתוך מרכז גדול. במציאות המקום רומז לאפשרות של חיים פנימיים ללא צורך או נחיצות ליציאה פיזית לאורבאניקה העירונית האמיתית, האותנטית. גם הכניסות לחנויות שבמפלס הרחוב נמצאות בתוך המרכז ולא במדרכה החיצונית. למרות זאת בעיצוב יש ניסיון מועט להדגיש פתיחות וחשיפה, אור ופתיחות לסביבה. הוא מנסה, ללא הצלחה יתרה, בגלל אופיו ה"לוגו"אי, המותגי, לחבר בין מרכיבי האוכלוסייה בכדי להביא אותם להתכנסות ולהתנסות בחוויות אורבאניות בתוך מבנה הפתוח/הסגור.

 

צילומים: יוסי מטלון