|
אז בארה"ב לא הכול זוהר, גם בניו יורק המבריקה והמלוטשת. את זה אנחנו כבר יודעים. "קתרינה" המחישה לנו שאם אין לך מספיק ממון, חייך שווים לאפס. לחלל הם כבר הגיעו, להלחם בכל קצוות תבל הם מסוגלים אבל, לדאוג לאזרחים, זכויות סוציאליות, בזה הם קצת חלשים. החלשים יהיו חלשים ויושארו חלשים כי אין עזרה. הפערים בין העשיר (שזה משהו בלתי מוגדר, לעושר אין גבול) לבין העני (גם זה בלתי מוגדר, ראו את התמונות המצורפות), לא ניתנים לגישור, לא על ידי הפרט ולא על ידי הכלל ולא על ידי הממשלה, כי אין היא רוצה בזה. האנרגיות של המרחב, האופי של המקום לא חפץ ביצירת שוויון, מרכיבי המקום השורשיים, יוצרים פערים סוציאליים שאינם ניתנים לגישור. |
צילומים: יוסי מטלון
יוסי מטלון - רשמים ומחשבות - Archinote's Blog 
תגובות
אחרת לא הייתי מגיב.
כאילו אתה חושב שיש חברות שאין בהן חלשים, ושאם לכולם יש אותו כסף אז כולם שווים? כאילו, אם לכל תושבי ניו אורלינס היתה אותה כמות כסף אז הבתים שלהם לא היו מוצפים והם לא היו מאבדים את רוב רכושם?
בן כמה אתה?
זה בדיוק.
יש מקומות, העשירים יותר, שבהם הממשל היה דואג מראש לתחזוקה של שיטות ההגנה מפני ההצפות.
היו דואגים לשפר ולשפץ באופן קבוע את המקומות הנמוכים, היו מפנים את האזרחים מיד, לא ממתינים. למי שהיה מטוס פרטי היה קופץ למקום גבוהה יותר, למי שיש אמצעים המדינה עוזרת לו ללא דרישות מקדימות.
איפה אתה חי? בחברה שוויונית? תן מבט למדינות סקנדינביה.
אין חברה ללא חלשים. השאלה מה עושים איתם. איך מונעים תופעה כזו ואם היא קיימת, כיצד עושים את חייהם קלים יותר.
משום מה נראה לי שהתמונות צולמו בתל-אביב – לא מבחינה בהבדלים.
קורינה, העוני והסבל דומים בכל מקום. גם העושר וחוסר האיכפתיות.
אנחנו אי קטן בתוך הקונטקסט האמריקאי.
לתל אביב, בעבר היתה רגישות לנושא בתל אביב והוקצתה לכך ניידת עם אשת מיקצוע ואחח שנגשים אל חסרי/ות הבית ןמציעים להם מיבחר, החל ממזון, כתובת לפניה, עזרה רפואית ולינה לצורך השתקמות ללא כפיה וזה עבד, אבל זה כבר מס' שנים שזה הופסק
אתמול ראיתי מחזה מעט מעודד במרכז העיר, הומלס שאמבולנס עצר לצידו ואחות ירדה מהרכב אליו והחלה לשוחח איתו ברגישות וזה היה מחזה יפה מאחר ולאחר מס' דקות הוא החל להגיב אליה