בית המקדש

ה"היכל" עומד להבנות בעיר הקודש, בירושלים. לא בית המקדש, לא כנסת ישראל מחודשת,  היכל ספורט, אולם ספורט חדש וגדול עבור קבוצת הכדור- סל של העיר ירושלים, הפועל ירושלים. בכתבה ב- YNET ספורט, בישרו לאומה את הבשורה המשמחת הזאת. לכתבה צורפו סקיצות של הפרוייקט ללא ציון שמם של האדריכלים המתכננים.

"היכל", על-פי הגדרתו, הוא בדרך כלל מקום תרבותי מכובד ומרשים. יש טוענים כי ב"היכל" נמצאת ההשגחה העליונה – זה היה כינויו של בית המקדש, וכיום גם כינויו של ארון הקודש שבבית הכנסת. היכל הוא מקום של קדושה והדר. לכן חשוב מאוד לבנות בירושלים, אולם ספורט מתקדם ויצירתי, אולם עכשווי שיתאים הן לפעילויות המתוכננות העכשוויות והן לפעילות והגודל של הפעילויות העתידיות לשנים הבאות. בעלות של כ-90 מליון ₪ יבנה אולם שיכיל בתוכו בשלב ראשון 5,500 מקומות ישיבה, עם אפשרות להגדלתו עד ל-10,000 מקומות. מפעל הפיס יהיה הגורם המממן הראשי. עיריית ירושלים תתרום את חלקה הצנוע, רק 1.2 מליון ₪. עיר בפשיטת רגל?! תחילת הבנייה תחל בסוף שנה זו.

נראה, כי מקומו של ההיכל הספורטיבי בחברה הישראלית מתעצם מיום ליום. מרחב הספורט הזה מתקרב בחשיבותו הלאומית לשיאים של מקדש: לכאן נשואות עיני העם. לא, חס וחלילה, הוא לא בא להחליף את בית המקדש מבחינה דתית, אבל הוא מתקרב אליו בעוצמתו כמרכז רוחני ותרבותי שמשלהב רבים ומאחד אותם למטרה משותפת. לכאן אפשר לחבר את הצופים הארעיים שרק מתעניינים באירועים המרכזיים של הספורט עם האוהדים הקבועים, "השרופים" של הקבוצה.

ל"היכל" יש השפעה כמעט מיסטית על הסובבים בתוכו ובסביבתו, יש לו עוצמה ורוח. לפני משחקים מכריעים, קוראים פרקי תהילים ושרים את ההמנון. "אני רוצה לשמור את השבת כי אני בן אדם מסורתי", אמר פעם המאמן פיני גרשון, בדרכו הרוחנית המשפיעה בהיכל "נוקיה" בתל אביב. יד-אליהו הוא מקום שבו המאמן המנצח מציין כי הסיבות לניצחון היו: התפילות והתקוות ולאחר מכן, האימונים והכשרון. גם להפסדים יהיה הסבר פשוט. זה פשוט יותר קל כשמאמינים. זה תמיד בידי הבורא, בידי שמיים, ולא בידי האדם. טוב ואולי קל יותר להאמין בנסים.

דווקא "הארכיטקטורה של האסיפה" שמייצרת מרחבים ציבוריים ענקיים, מזכירה לכל פרט את שורשיו וחשיבותו בקהילה שבא הוא חי. בהיכל, באולם גדול, או באצטדיון, אפשר לדחוס הרבה אנשים וביחד לאגד אותם למען מטרה משותפת. מרחב ציבורי עמוס באנשים יוצר הזדהות קולקטיבית, תחושה קהילה שמבטלת את ההבדלים האובייקטיביים שבין מרכיביה. כבר ביוון העתיקה, האצטדיון היה המקום שבו המנהיג, המאמן, המוביל בעם, היה מכנס את ההמון לצרכיו. עוד במאה התשע עשרה, גוטפריד פון סמפר טען כי "האדריכלות משמשת כאמצעי שליטה בהמון אדיש או חסר מנוחה".

ה"היכל" מאחד את כולם למען מטרה משותפת, שהיא הניצחון! העיקר הוא הניצחון שמביא מעט שמחה לעם בציון. בספורט, לצערי הרב, אנחנו לא כל כך מצליחים, והצטיינותנו במלחמה ובפיתוח כלי נשק כבר מזמן איננה אטרקטיבית. הספורט נכנס לחלל הריק הזה וממלא את הלב בשאיפות ספורטיביות לאומיות.

סקיצות מאתר YNET ספורט

 

באמת זה לא משנה מי מנצח, העיקר שמנצחים. הניצחון בכלל ובספורט בפרט, בהיכל חנוק ודחוס באנרגיות, מאחד ויוצר אווירה חיובית, יוצר שייכות ותמיכה מאוחדת. ישנם פילוגים רבים בעם, פה האיחוד המטא-פיזי שניזון ממטרה חיובית, מניצחון ספורטיבי, משכיח את זה, גורם לשמחה ואושר גם לאלו שאינם יודעים כמה שחקנים משחקים בקבוצת כדורסל. העובדה שהבעלים של הקבוצה וגם רוב השחקנים כבר מזמן אינם ישראלים לא ממעיטה מחשיבות ההישג. הצימאון להצלחה, לעונג אנושי קולקטיבי מבטל גם את העובדה הזאת.

"העם" חפץ בניצחונות של קבוצתו בכל מקום ומצב. בניית אולם חדש, מרכז ספורטיבי גדול ומפותח ימשוך למקום אנרגיות חיוביות ואולי ישנה את מרכז הכובד האורבאני של עיר הבירה. אולי כדאי לקברניטי העיר לשקול אפשרות של בניית בית כנסת בהיכל, ("היכל ההיכלים"?). לאחר הקמת האולם, נוכחותו תזריק למקום עוצמה כלכלית ויהיה דגל נוסף בשמי העיר. ביחד עם אצטדיון "טדי", המקום יהפוך למקום חשוב יותר, "על המפה"!

למען יצירתו של נכס תרבותי ספורטיבי, טוב עשה ראש עיריית ירושלים  שיזם את הקמת האולם החדש.  טוב יעשו ראשי ערים אחרות, כמו באר שבע וחיפה, אם יאמצו לעצמם "ספונסר" שההיכל יקרא על-שמו, ויבנו בעירם "היכל" לתפארת. זה לא יהיה בית המקדש, אבל זה יספק מעט "מזון רוחני" חיובי, מקום לתיעול נכון של אנרגיות, שבו ההמונים ששבעו כבר מריבוי המרורים, ירוו מעט נחת.

אולם הספורט החדש בירושלים צריך להיות המקדש של הספורט הישראלי, לפחות עד זמן בנייתו של בית המקדש האותנטי. האולם חייב להיות מעוצב באופן יצירתי ומעניין, אולם מפתיע ונועז שאפילו רק הכוח הטמון באדריכלות שבו ימשוך קהל רב של אנשים לראותו. יש לתת חשיבות עליונה לתכנון והעיצוב של המקום, רצוי לגרום לכך שאנשים "יעלו לרגל" להיכל הזה, למבנה הזה, גם אם הוא "רק" אולם ספורט.

בית? קופסה!

 

גם "מיקרו" וגם "קומפקט" (The micro compact home), כך נראה וכך נחווה הבית המודולארי שתוכנו על ידי האדריכל הבריטי Prof. Richard Horden מ: Technical University Munich שבגרמניה. קופסת האלומיניום תוכננה עבור סטודנטים שאין באפשרותם למצוא מקום מגורים ידידותי, נוח, זול ויעיל בסביבת מקום לימודיהם. מנהל מעונות הסטודנטים באוניברסיטה היה האדם שחולל את הפרוייקט. הוא ראה כאן אפשרות לפריצת דרך ושינוי הגישה המקובלת בכל מה שקשור למגורי סטודנטים. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הפרוייקט שנתמך כלכלית על ידי חברת טלפונים גרמנית, יהיה פרוייקט ניסיוני בתקווה שיוכלו להסיק ממנו מסקנות מרחיקות לכת. בתחילה יוקמו רק 6 קוביות עבור הסטודנטים שמשתתפים בניסוי ומבנה נוסף עבור פיתוח והצגת תכלית של הקופסה לכל מי שמתעניין ברעיון הטמון בה. בניית החלל הראשון הסתיימה בחודש יוני 2006, כל מקבץ המבנים, הקוביות, יושלם לקראת החורף הבא.
 

הרעיון התכנוני שמאחורי המבנה של הקוביה הוא שילוב ארכיטקטוני בין המידות הקלאסיות האירופאיות לבין קנה המידה והתכנון הייחודי של בתי התה היפנים. התכנון הראשוני נעשה ביחד עם המרכז הטכנולוגי שבטוקיו, יפן. הארכיטקטורה היפאנית הקומפאקטית של בתי התה, שיטות הבנייה הייחודיות ליפן ביחד עם טכנולוגיה אירופאית מתקדמת עזרו למתכנים מצד אחד, להגדיר את דרישות הפרוייקט ומצד שני למצוא את הדרך היעילה  והחסכונית ביותר עבור ההרפתקה הארכיטקטונית הזאת.

הקוביה הקטנה ששטחה לא עולה על ששה מטרים רבועים  ומחירה הוא 25 אלף יורו, מכילה מיטה כפולה שנמצאת בחלקו העליון של מרחב הקופסה. שולחן עבודה וחדר אוכל עבור 4-5 סטודנטים ממוקמים בחלק התחתון של הקוביה. המטבח תוכנן לשרת  את המשתמשים בשני מפלסי החלל, התחתון והעליון. ללובי הכניסה יש מספר שימושים. הוא יכול להיות דו-תכליתי, גם חלל כניסה וגם חדר שירותים. הוא מאוד פונקציונאלי, הוא גם מתפקד כמרחב לטיפול בכביסה של המשתמשים. שטחי אכסון נמצאים בכל אחד מהחללים שמרכיבים את הקופסה.
 
חומרים מתקדמים, עיצוב נקי ומינימליסטי מאפיינים את הפרוייקט הזה. שימוש מבוקר וחסכני באנרגיה זמינה חוסך בהוצאות שוטפות של החזקת המבנה. חומרים מבודדים ברמה גבוהה, שיטות חימום וקירור פשוטות לתפעול, החזקה והתאמה לצורכי המשמש, מספקים מבנה איכותי שאינו כופה הוצאות יתר על הסטודנטים הצעירים. מצד אחד, נראה לי כי חומרי הגמר שנבחרו מספקים אווירה טכנולוגית, וגם הרגשה שהכניסו אותנו לתוך תנור אפיה, לתוך מקום טכני קר, מצד שני אותם חומרים מאפשרים קלות בשמירת הניקיון והטיפול ההיגייני במרחב המגורים. החלונות שהותקנו מבטיחים שקט, והתריסים מבטיחים פרטיות ויצירת אזורי נוחות מוגדרים. בתוך החלל מותקנים גופי תאורה מתקדמים שאינם פולטים חום ואינם משפיעים על הטמפרטורה בחללי המגורים. אמצעי תקשורת פנימיים וחיצונים נמצאים בכל מקום לרווחת המשתמשים. 

המבנה תוכנת בצורה מודולארית שמאפשרת שמירה על סטאנדרט מסוים. ניתן לשכפל את המבנה בהרבה צורות ומיקומים. אפשרי ליצור קלאסטר של חללים . משקלו הנמוך מאפשר להזיזו ממקום למקום והוא מספק ללא בעיה את הצרכים הבסיסיים של אדם אחד או שניים. נפחו, 2.6 קוב, והוא ניתן להתאמה לכל  מקום, מרחב, ומצב. 
 

גודלו המינימלי מאפשר לשתול אותו בין עצים, בין שיחים ובמקומות צרים אחרים. ניתן להוסיף אותו למבנה קיים אחר והוא ישמש כמקום מגורים זמני, ארעי, לאורחים. הוא גם יכול להיות בית בכפר לסופי שבוע שקטים. 

כבר ידוע לכל שבני האדם שונים מאוד אחד מהשני. כבר ברור לכולנו שכל אחד צריך וזקוק למשהו אחר, למרחב אחר, לחלל אחר לפעילות שונה, לדרך חיים אחרת. למה כאן מכניסים את כולנו למקום דומה?! למה כאן מצפים ממני להיות כמו כל חברי?! האם מה שמתאים לי מתאים גם לו ולה?!  כתרגיל באקדמיה, הפרוייקט הזה מעניין, רצוי וחיובי. התוצאות לאחר איסוף העובדות מהמשתמשים יהיו מעניינות מצד אחד, ויתכן כי המסקנות שיוסקו יובילו להחלטה או לדעה כי הפרוייקט לא יהיה שימושי או לא בריא למשתמש מצד שני. שלילת הרעיון הזה, היא גם כן תוצאה.

כולנו נמצאים הרבה זמן במקומות קטנים, בחללים דחוסים. ברכבת התחתית וברכבת העילית, במכוניות הקומפקטיות שלנו ובמושבים הזעירים שבמטוסים. בפרויקט הזה מציבים המתכננים בפני המשתמשים אתגרים נוספים. מצפים מאתנו לחיות במינימום ההכרחי, בפחות מקום ובהרבה יותר אינטראקציה עם חומר מלאכותי, מוצרים ומשטחים סינתטיים. כאן מצפים מהאדם לחיות, לאורך זמן, בתוך קפסולה שתיצור שינוי רדיקאלי בדפוסי התנהגות שלו, במצבים נפשיים וביחסים שבין האדם ל"מקום" ובין האדם לאדם. המקום הקטן ייצר מוטציות התנהגותיות בלתי מוכרות, אולי בלתי צפויות, תגובות "אחרות" כלפי הסביבה – האם אנחנו רוצים ומוכנים לקבל את זה?!

מקור הצילומים שכאן ועוד מידע אפשר למצוא: כאן

כתבה בנושא בעתון "הארץ"

 

ט"ו באב

בשדרות רוטשילד, ביום שישי בבוקר הם עוד היו שם, קופידונים, בלילה כבר לא.

 

 

צילומים: יוסי מטלון

למה הם לא סגרו את המרפסת?

 

 

 

 

צילומים: יוסי מטלון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וקצת הסברים ומרפסות תוצרת הארץ אפשר לראות כאן: תסמונת המרפסת

Parque de Diagonal Mar

 

Parque de Diagonal Mar הוא פארק שמקשר בין הים ו-Avinguda Diagonal שבעיר ברצלונה. האדריכלים שבמשרד Miralles & Tagliabue תכננו פארק שמדגיש ומעצים את הקשר בין העיר והים. הפארק, שבניתו הסתיימה בשנת 2002, מחבר את הרחוב למים, לים. הוא מוביל את המשתמש, למים, שוטח בפני המבקר גישה נוחה על ידי מספר שבילים ודרכים המדומים לענפי העץ. 
 

 

Enric Miralles צילום: ARQUITECTURA

הפארק מכיל מספר רעיונות. יש בו הרבה מים, מספר רב של אלמנטים מוגבהים המדגישים את הקשר הזורם בין הים לרחוב, כמו כן יש בו גשר והרבה ריהוט המתאים לגן ולנוחיותו של המבקר. האלמנטים הבולטים ביותר הם הגופים התלת-מיימדים. אלו גופים מפוצלים ומפותלים שאינם נחבאים ומוצנעים אי-שם מאחורי עץ או שיח. ההגבהה הזאת יוצרת הרגשה של מקום, "מקום" שנועד עבור אנשים, מקום רב מיימדי שאינו מתחבא בין אריחי הרצפה.

מהאתר של: Embt Arquitectes Associats

תושבים ומבקרים מכל הגילים מהלכים לעצמם בחופשיות וברוגע. מידי פעם יושבים, צופים במי הבריכה המדורגת, במים המותזים מהצינורות המפוסלים. לצד הבריכה רואים קבוצה של בוגרים שמשיטה בבריכה אוניות וסירות מיניאטוריות בעזרת שלט רחוק. צינורות המים המכופפים, המכורבלים והמסובבים, כאילו נעים בתנועה משוזרת כמו מערבולת מים שקטה. הם גורמים למתבונן לחוש את גלי הים הסמוכים למקום, הם מכניסים את הים ליבשה ומאחדים את השניים. הצינורות העגולים מעוגנים בחלקם למרחב הבריכה וחלקם למרחבים היבשים. 
 

כל הפארק מוקף בצמחיה ירוקה, במבני מגורים ישנים וחדשים ובעיקר באטמוספרה של זרימה, חרות, תנועה חופשית לכל כיוון ולכל מטרה. האיכות המוגשת לתושב העיר ולזה המבקר בה היא מונומנטאלית. טוב לראות שיש ערים שבהם כספי המיסים, ואולי רק חלק מהם,  מוחזרים לתושב באמצעות פיתוח איכותי ומתחשב.

 

 

 

 

Photography: Yossi Matalon

 

האתר של:

Embt Arquitectes Associats

בבית ג'אמל, מדרום לבית שמש

 

 

צילומים: יוסי מטלון

מילים צבעוניות, אך חדות כתער!

צילום: יוסי מטלון

הקיוסק הראשון בתל אביב ששוחזר – מוזנח שוב!

 

הקיוסק הראשון בתל אביב שנבנה עוד בשנת 1910 שוחזר ועומד לו גאה, אבל מוזנח ונבוך. הוא ממוקם בשדרות רוטשילד, בצמוד לרחוב הרצל. קודמו, המבנה המקורי נהרס בשנת 1989.
 
אומרים כי חיים נחמן שתה שם גזוז וגם חרז חרוזים, אומרים כי גוטמן צייר אותו, רכלנים מתורבתים מספרים כי פגישות בינו לבינה התרחשו שם מידי ערב, כך היה הקיוסק הראשון בתל אביב. לידו הקימו את פנס הלוקס הראשון. סיפקו תאורה למקום כי הוותיקים חשבו שחשוב מאוד וצריך לספק עבודה ל"צהובונים" התל אביביים של אז. היה צריך אור בכדי לראות את המתרחש. או אולי הם ציפו וגם רצו מאוד שאחרים יפרסמו בפומבי את סיפורי האהבה שנרקמו שם מידי ערב. בנוסף לכך, הפנס הכשיר את המקום להיות "הייד-פארק" בעיר עיבריה, מקום ציבורי נאות לוויכוחים פוליטיים. כיום הפנס ההיסטורי הזה שוכן במקום של כבוד במוזיאון גוטמן בנווה צדק.

עיריית תל אביב ביחד עם קרן תל אביב לפיתוח ותרומה נדיבה של חברת "הפניקס הישראלי" היו הגנרטור של הפרוייקט הזה. חמש שנים לקח להם לבנות את המבנה המשושה הזה, מבנה "מורכב" עם הרבה מערכות  מתקדמות ותשתיות מסובכות. השרטוטים הישנים שנמצאו בארכיונים וציורים מפורטים עזרו מאוד למשחזרים. גודלו המקורי הקטן של הקיוסק, 7 מ"ר בלבד, לא עמד בתקנים של חוקי התכנון והבנייה לכן היה צורך להוסיף לו עוד 3 מ"ר בכדי שיעמוד בתקן הישראלי. 
 
יודעי דבר אומרים וכותבים כי מחיר הקמת הקיוסק הזה היה בסביבות 70 אלף דולר. למרות הסכום "הקטן", הפרטים של הקיוסק לא סגורים, ישנם פערים בין חומרים ומישורים. כבר היום הוא נראה כאלמנט חסר חיים, מבנה שזקוק להשתלת לב ומייד. המחיר הלא מבוטל הזה יצר מקום סגור, מקום מוזנח שאפילו טיפה אחת של אכפתיות לא הושקעה בו מזמן שבנייתו הסתיימה. נראה לי כי המבנה המשוחזר יאלץ לשחזר גם את עצמו בכדי שלפחות הדור השלישי של הקיוסק הזה ישאר יציב וקיים כעד אותנטי לדורות הבאים. הוא מחליד, מתפורר וצבעו האפור מקרין סביבו הרגשה קודרת, הרגשה של עצבות ומסכנות. הגורמים האחראים לא הפכו את הקיוסק למקום מושך ומרתק, מקום בולט, מרחב מואר שיעביר לעוברים והשבים את הרגשת הנוסטאלגיה של המקום ביחד עם חדשנות עכשווית רעננה. יצרו מצבה, פסל לעבר העשיר של תל אביב במקום "מקום" שיחבר את העבר המרתק עם העתיד המבטיח. למרות ההזנחה, אם יהיה רצון טוב וגישה חיובית מטעם העוסקים בדבר, בעזרת טיפול עדין ואנושי, עדיין אפשר להפיח חיים בקיוסק הזה.

 

צילומים: יוסי מטלון