שכונת בצרון בעיר תל אביב ממוקמת מזרחית לנתיב איילון, ראשוני הדיירים בשכונה הגיעו למקום בשנת 1949. בשנות השישים רבים מתושבי השכונה, שהיו ניצולי שואה ועולים ממערב ומזרח אירופה, עזבו את המקום. מאז המקום לא תסס וגם לא התפתח. בנוסף, תל אביבים רבים חושבים שכל מה שנמצא ממזרח לאיילון הוא נחות יותר ולכן נוצרה למקום תדמית חלשה. למרות זאת, השכונה הזאת שמכילה בעיקר בתים קטנים עושה לעצמה "אפ- גריידינג" – התעוררות אורבאנית. בקטע קטן מול גינה לא מטופחת בשדרות ההשכלה ודרך השלום, היא קיבלה גוש מבנים למגורים ולהם חזות חדשה, אווירה רעננה ונקייה. קברניטי העיר אפשרו להזריק למקום הזה סם חיים חדש – אנרגיה חיובית. פרוייקט זה ממחיש בבהירות את העוצמה הטמונה בתהליך ההחיאה החשוב הזה, הוא מבהיר לכל כיצד תכנון אופטימי יכול לעשות "מקום", יכול לעורר מקום ישן, יכול ליצור סביבה ויטאלית – מקום צח יותר המאפשר לחיות בתוכו.
מספר מבנים קיימים הוגבהו, קיבלו חזות חדשנית דומה, ויצרו סביבה "צעירה" במראה במקום שהוזנח ולא טופל כראוי במשך שנים רבות. לצערי הגינה שממול שנמצאת באחריות העירייה, מטונפת ובלתי מטופלת. הגינה יוצרת מפגע תברואתי. במקום להפריח ולרומם את המקום, הגינה הפכה למקום שבו זבל נאסף, נערם בעזרתם האדיבה של תושבים חסרי בושה.
למרות זאת, מישהו ראה את הפוטנציאל של המקום וביקש מאדריכלים שבמשרד דני לזר אדריכלים לתכנן את המקום ולהשביח אותו. האדריכלים לקחו את הקיים ויצרו מהות אחת הרמונית וזורמת. בין המבנים שהוגבהו ושגובהם החדש מתנשא לשלוש קומת מעל קומת הקרקע, מוקמו מעליות, מרפסות וגשרים המאפשרים גישה חשופה אחת לכל שני מבנים. המתבונן מהצד צופה בגיאומטריה סימטרית מוכרת ואס-סימטריה רכה – עובדות היוצרות רגשות מרגיעות ונוחות. השקיפות של התנועה האנכית והאופקית בין הבתים יוצרת אווירה טרייה, קלילה ואמיתית. משני צדי המעלית אפשר לראות את החוץ, את ההמשך של האור. רעיון זה רוצה להדגיש ולהמחיש את הטבעיות הבריאה הנחוצה לאזור הזה, אזור הרווי בזיהום עמוק.
הפרוייקט שבנייתו הסתיימה לאחרונה, מורכב מששה מבנים. בכל פינה מבנה אחד ובאמצע שני גושים של שני מבנים בכל גוש. למרות התנאים הקיימים, חזיתות המבנים תוכננו בקפדנות וברגישות. הייתה התייחסות לצבע וחומר. הניגוד של הצבע הלבן לצבע הטבעי של פסי העץ המעטר את חלקו העליון של המבנה, יוצר עניין המושך את המבטים אליו. חיפוי העץ יוצר כתר לכל מבנה, או לשני מבנים הנושקים אחד לשני. הכובע הזה, הצעיף הזה קושר את נפחי המבנה למבנה אחד ומבליט את הדיאלוג שיש בין כל חללי המבנה שבתוכו.
צילומים: יוסי מטלון
מהקומה הראשונה בולטות להן מרפסות עדינות ושקטות. גם החלק האחורי של המתחם תוכנן בהקפדה וזאת למרות שרבים נוטים להזניח את מה שלא נראה לעין. מסביב למתחם הוקמה גדר שמפרידה במידה הראויה בין מפלס הרחוב הסואן לבין החצרות של הדירות שבקומת הקרקע. אולי בעתיד, בזמן רגוע יותר, ללא מכוניות, אלימות וזיהומים שונים יהיה אפשר להוריד את גובה הגדר למינימום או לבטלה לחלוטין. רציתי לחלום, רציתי לראות משטחי דשא בשטח שנותר בין המדרכה למבנים. אני עדיין רוצה לחלום, לראות מבנים ללא גדרות עם חשמל ובלי חשמל, עם מצלמות או בלי מצלמות. רציתי לראות מבנים ללא סימן של גבול, שטח שלי, שטח שלך. רציתי לראות מבנים ללא חשש שיפלשו לתוכם, ללא חשש מכניסה לא מבוקרת של אלמנטים לא רצויים, רציתי לראות…
האופי של גושי המבנים הוא פשוט וישיר. גם חומרי הגמר החיצוניים של המתחם כולו, פשוטים וטבעיים. זה מקרין החוצה אמת איכותית המקובלת על ידי כולם. אין כאן מסכה או פירוטכניקה, אין הצגה של חומרים מלוקקים, אין כאן הברקה מבויימת של חומרים נוצצים, יש כאן פרויקט איכותי, רגוע, מקום לחיות בו ומבנה שמתאים לכל משתמש אמיתי, לכל אדם אותנטי. יש כאן סביבה של חיים.
יוסי מטלון - רשמים ומחשבות - Archinote's Blog 