ארכיון חודשי: יוני 2005

מבנה עדין, איכותי ו…בנוי מבטון

 

בפינת הרחובות הנשיא הראשון ופינסקר בעיר רחובות, עומד לו, מוקף בירוק, מוסתר על ידי הטבע, מבנה איכותי שנחנך בשנת 1966. מבנה זה, שהטבע נמצא גם בחלקו הפנימי, תוכנן על ידי האדריכלים במשרד רכטר-זרחי אדריכלים. הוא נועד לשרת מדענים אורחים שבאים להתארח במכון ויצמן. מיד ניתן לראות כי זה בית איכותי ויוצא דופן באופיו. הוא מכניס פנימה את החוץ ומוציא החוצה את הפנים של המבנה. הוא מנהל דיאלוג עם הטבע וחי איתו בהרמוניה. אמנם כולו יצוק מבטון וכך גם צבעו, למרות היותו מחוספס, לא חלק, לא נוצץ וגם לא מלוקק, למרות זאת, ואולי בגלל זה הוא נראה שמור היטב, נוגע בעדינות, מלא באיכויות ומעורר התפעלות.
 

 
 

מבנה זה מורכב משני אגפים שנראים מדורגים מבחוץ ובינהם ציר ציבורי מקביל לרחוב הנשיא הראשון, חצר טבעית, חצר ירוקה עשירה, חלל מלא אירועים. חצר זו שימרה את העצים הקיימים, את הטבע. האלמנטים המגשרים בין המבנים הם המדרגות הפיסוליות, מדרגות פתוחות שיוצרות אווירה "קיבוצית" ושיתופית – אווירה טבעית חסרת חששות ופחדים אורבאניים. גם הגשרים הפתוחים, סוג של מרפסות שיוצאות מכל מהלך מדרגות לעבר הכניסה לחלל המגורים, יוצרים אטמוספירה טבעית, חופשיה ממעצורים ופחדים שיש בכל עיר עכשווית. 
 

בתוך חלל הגן הפתוח שנמצא בין שני המבנים, עולים העצים המלאכותיים – המדרגות. אלו משתלבות כאלמנט פיסולי הכרחי הנמצא בין העצים הטבעיים הירוקים.  את המדרגות הפתוחות תומך קיר, גזע מבטון, כמו גזעי העץ הטבעיים שמסביב. חורים, חלונות, פתחים בבטון מאפשרים את ההמשך הוויזואלי החופשי, ללא מעצורים ומכשולים. מבט המתענג מגווני הירוק שמסביב.
 

הבטון אפשר יציקות פיסוליות שנתנו למקום את האופי הייחודי שלו. הפנטראציות הייחודיות של נפחי המבנה, הפרטים הקטנים, הפרופורציות של החלונות ומיקומם הרגיש יוצרים למעשה את החצר העירונית הטבעית מאוד באופייה, בקצבה, ובקנה המידה האנושי שלה. חללי המגורים, הפרשי המפלסים בחצר, העצים והירק ובעיקר החשיפה לחלל השמיים יצרו חלל, גן שהוא "גן-עדן" בין שני נפחים.  
 

חזיתות המבנה הפונות לגן שבין שני הנפחים, למרחב הציבורי העשיר ויוצא הדופן, מעוצבות בצורה חופשית שמאפשרת ניתוק נפחים ובריחתם לתוך הגן הפנימי. לעומת זאת, החזיתות שפונות לרחוב או בצד האחורי למגרש השכן, מעוצבות בצורה שנותנת הרגשה של דירוג  שנשפך ומשתלב עם המפלס הטיבעי שבחוץ. כל זאת נעשה בעזרת קירות בטון שבולטים באורכים שונים בכל קומה והמפרידים בין חלל מגורים אחד לחלל השני המשיק לו.

 

החוויה הטבעית הזאת מעוררת את כל החושים הרדומים ומחזירה אותנו לאמת האבסולוטית שבטבע. הכניסות הישירות לדירות בסביבה טבעית, העלייה למפלסים העליונים תחת כיפת השמיים משאירה את האדם מופתע וחשוף לאירועים טבעיים אמיתיים, שונים מאוד ובולטים באיכותם הגבוהה. הטיילת, השדרה בין הגושים, המרחב הציבורי בתוך היער, וחזיתות המבנה הפונות אליה, מעצימות את החוויה ונותנות הרגשה חיובית, הרגשה כי אפשר כמו פעם, הרגשה ותקווה כי אפשר גם היום לתכנן מקום שהוא –  מקום.

 

צילומים: יוסי מטלון

תודה לעיריית רחובות: למהנדס העיר ולדוברת העירייה.
 

גם אותו הורסים

הבניין נמוך וגם הציפיות. הוא מתנשא לגובה שתי קומות וגגו שטוח. זהו המבנה של שירות התעסוקה ברחוב יבנה בתל אביב. מקום זה סיפק חלומות לרבים, אולי ללא סיבה. הוא העניק הרבה תקווה, אולי ללא סיבה מוצדקת. בעיני רבים המרחב הסגור הזה נועד לייצר מקומות עבודה, מסלול עתידי שבו הם ימצאו תעסוקה מכובדת לשנים הבאות. המציאות היתה שונה מאוד. רוב המבקשים חזרו בידיים ריקות. כל מחפשי הפרנסה, מחפשי העתיד הגיעו לחלליו אחת לשבוע, כמו הרגל שאינו אהוב, שעושים באין ברירה, כי חייבים. המחתימים נתנו את הפנקס לחותמים ושבו מאוכזבים למקום שממנו באו. כעת מתכננים להרוס את בנין שרות התעסוקה. במקומו יקום בנין דירות חדש.

משרדי לשכת התעסוקה החדשים, יהיו אולי נוצצים, אולי  מבריקים, אולי הם ידליקו ניצוץ חדש או ברק חזק. אולי הם יחדשו את ההווה והעתיד של תושבי תל אביב החפצים מאוד בעבודה כשרה. אולי במקום החדש והצעיר תהיה בידם של עובדי הלשכה האפשרות והאמצעים לפתוח דלתות סגורות. לאפשר כניסה לנפחים מלאי הצעות עבודה, למקומות תעסוקה שבהם העבודה תכבד את עוסקיה.
 

עמודיו בולטים, יוצאים מהנפח הקופסתי של המבנה. בקומה ראשונה הם עגולים, ובקומה העליונה שינו צורה, הפכו  למלבנים. נראה כי במשך השנים הוסיפו עוד קומה וכך הגיאומטריה של העמודים השתנתה. דווקא למעלה, בחלקו העליון של המבנה, חיפוי הגמר של הבנין נראה משהו אמיתי, אדמתי, והוא רחוק מהאדמה. למטה משהו אחר, צהוב כזה. שלדו של המבנה הקטנטן הזה בולט, עשוי מבטון וצבוע בצבע בטון. השלד הבולט בחוץ, זה שאמור לספק יציבות וחוסן למבנה, עושה את זה רק בחוץ, במעטפת. דווקא מבפנים, שם הרגשת הבטחון נחוצה כפליים, הוא מקרין חוסר אונים, חולשה פנימית רוחנית שאינה מבטיחה, לא חוסן ולא יציבות למתייצב השבועי. גדר מחוספסת מבטון חוצצת בינו לבין הרחוב העמוס, מפרידה בין המציאות הרועשת החיצונית לשקט הדומם הפנימי, לשקט התעשיתי הכואב שנוצר מחוסר תעסוקה. 

גם העצים שבחצר כאילו מסתירים אותו, רומזים כאילו מתביישים הם בו. כאילו מבויישים שזהו תפקידם, לא נעים, לא טבעי, אבל מה לעשות שהמציאות האמיתית הזאת מכילה את פנימיותו. הכניסה למבנה רחוקה מהמדרכה, זה מאריך את התור ומגביר את המתח. זה מפתח מקום נוח ליצירת מתחים במתחם שנועד לספק שטח לתורים ארוכים שיכולים להתפתל להם בין כלי הרכב של עובדי הלשכה שחונים גם הם לפני הכניסה. קופסאות פח, מזגנים ישנים בולטים מכל חדר, מעל לכל שולחן, מעל הכסא והמחשב של כל כל עובד לשכה, של כל מחתים. חדרים אלו מאוד מקוררים, לעומתם, האטמוספרה בחללים שנועדו לממתינים – במדרגות ובנפחי ההמתנה – מאוד חמה, הן בטמפרטורה והן באווירה. 
 

צילומים: יוסי מטלון

כולי תקווה כי במשכן החדש של שירותי התעסוקה, היכן שהוא יהיה, עובדי הלשכה יחפשו וימצאו פתרונות חדשים, פתרונות יצירתיים ואמיתיים לכל דורשי העבודה. אולי שם, בנפחים החדשים שנועדו לשרת את האנשים המתיצבים, הם ימצאו פתרונות מעשיים לתעסוקה, תשובות תכליתיות ארוכות טווח, פתרונות שיתנו בטחון לטווח רחוק, לפחות עד לפעם הבאה שמשרדי הלשכה יעברו דירה.

בין רחובות לנס-ציונה

צילום: יוסי מטלון

להיות עצמאי?!

הנה שאלה שנשאלה בפורום אדריכלות ב-Archijob:

"ובכן אדריכלים ותיקים ו/או עצמאים: במקום לבזבז בפורום את זמנכם על מענה לצעירי ישראל המבולבלים ששואלים את השאלה הנדושה "למה אדריכלות"… אולי נעסוק הפעם בשאלה הפחות בנאלית: למה עצמאי? מה כדאי? איך כדאי? מתי? הרחיבו את אופקי השכירים !!! "

 

והנה תשובה אחת:

"מספר נקודות שראוי לשוקלי העצמאות להתחבט ולהתלבט בהם:
האם אתה מרגיש שאתה יודע מספיק בשביל לצאת לעצמאות?-ראית/ליוית/חווית פרויקט/פרויקטים על כל שלביהם. עבדת במשרד/משרדים שונים עם אופי עבודה ואופי פרויקטים אחר.
ראית/הכרת/עבדת/נתקלת עם יזמים/לקוחות כאלה ואחרים.
האם אתה בכלל בנוי להיות עצמאי? אני מכיר אדריכלים שלא עבדו יום אחד כשכירים ועשו חיל. ומאידך אדריכלים שעובדים 20 שנה במשרד ומזמן כבר הפכו לרובוטים אפאטיים עושי דבר הבוס,הרועדים כעלה נידף מהמחשבה שיגיע יום שיצטרכו להסתדר בכוחות עצמם בחוץ.
האם אתה מוכן לעובדה שלמרות שהיית מצטיין דיקאן וחביב המנחים הרי שהפרוייקטים שאתה חושק בהם מגיעים משום מה דווקא לידי הבן של חבר המרכז שכל כך בזת לחפיפניקיות שלו?
אולי אתה אדריכל טוב, אבל האם אתה גם איש שיווק טוב? האם יש לך קשרים להתנאות בהם ולנצל אותם?
האם אתה צריך רק דמי כיס בשביל לצאת עם החברה ולממן ´בונזו´ לכלב, או שמא יש לך משפחה ומשכנתא? האם אתה מוכן לאפשרות שלא נכנסת משכורת פעם בחודש והלקוח שאמור להעביר לך צ´ק לא עונה פתאום לטלפון? ואת מנהל הבנק זה כמובן לא מעניין.
האם בוער כאש בעצמותיך הרצון להגשים את הארכיטקטורה שלך ,או אולי אתה נמצא במשרד יציב שמשלם יחסית טוב ואולי תהפך עוד שנתיים( מי יודע?) לשותף זוטר?…
….בקיצור חביבי הכל לגמרי אינדיוידואלי
ותלוי בהרבה מאד גורמים….ובכל מקרה
שיהיה בהצלחה!!!!
"

 

תגובת השואל:

"תודה על תשובתך
אני חושב שכל השאלות שהעלית הן קצת ידועות, או לפחות שאלות שאני מעלה במוחי בעצמי.
עבדך הנאמן הוא אדר´ עם נסיון ושבפניו כל האופציות שהזכרת בעצמך פתוחות. מענינת אותי אינפורמציה טיפה בירוקרטית יותר:
עם כמה פרויקטים רצים (עצמאיים) כבר שווה (כלכלית) לפתוח עסק? מה היתרון בעידן שלנו בעבודה ממשרד ממש על פני (לפחות כהתחלה) ממחשב בבית ובתי קפה? איך איך איך מנפחים קשרים? שותפים: יתרון או חסרון?
יום טוב! "

 

תגובת המשיב:

"כלכלית, לצערי לא שווה להיות אדריכל, לפחות לא בשנים האחרונות-כך שאם אתה מתכנן צעדיך לפי פקטור זה עדיף לעשות הסבה מקצועית.
מבחינת פרוייקטים כדאי שיהיו כמה לפחות עם צפי הכנסה מספק מבחינתך(?!) למספר חודשים. חלק מעבודתך לכל אורך הדרך יהיה כמובן לדאוג שיהיה המשך. פרויקטים לצורך העניין זה גם סגירת מרפסות והכשרת עבירות בניה. זה יכול להיות מגעיל ודוחה
אבל לפעמים אין ברירה זה מכניס כסף, וזה מביא לא פעם בעקבותיו גם פרויקטים ראויים יותר ו´משפשף´ אותך כחיית רישוי.
עבודה מהבית חוסכת כמובן עלויות רבות vs
הסברה שמשרד עושה רושם שאתה איש מקצוע רציני יותר. בתור מי שעובד מהבית מספר שנים גם אני אשמח לשמוע תובנות נוספות בעניין.
קשרים לא מנפחים אלא עומלים על טיפוחם כדי שיפיקו וייצרו עוד עבודה. בתור צעד שיווקי אפשר קצת להגזים בתאור קשריך ומעשיך המקצועיים בעבר,אבל במידה.
יצירת מאגר לקוחות מרוצים ורושם אמין הם
אבן יסוד.
לגבי שותפים אמר לי פעם קולגה: אם זה היה דבר כל כך טוב גם אלוהים היה לוקח שותף.
יללה שעוד מישהו יגיב!
"

היכל "נוקיה" משתפץ

 
 

 

"ההיכל" עובר שיפוץ וטיפול רציני. היכל הספורט, היכל "נוקיה" ביד אליהו מקבל טיפול שיהפוך אותו ממבנה גלמוד ושקט ברוב ימות השנה, למבנה רועש ותוסס בכל ימות השנה. בכדי להפוך את המקום למקום שמייצר ומפיץ אנרגיה חיובית, ההיכל פשוט יהפוך את עורו. היכל זה יהיה נקודת אור לתושבי המקום. הוא ימשוך קהל, יגביר את הפעילות העסקית הקיימת ויזרז עסקים חדשים להגיע לכאן. ממקום חסום, מסתורי ונעול, הוא ישתנה למקום שקוף, פתוח, אוורירי וזאת בזכות הגדלת שטחו ושיפור פתיחותו או חשיפתו לסביבה.  מעטפת הזכוכית החדשה, קיר המסך, יפיץ אור החוצה וימשוך קהל פנימה.

מעבר למעטפת הבטון הקיימת, מעבר למשטחי הבטון הקרים תכננו האדריכלים במשרד לרמן אדריכלים "לשונות"  פלדה שיצאו מתוך המבנה, "לשונות" אלו נתמכות על ידי עמודי בטון קיימים, על ידי קונסטרוקצית הבטון הקיימת. אלו יקבלו רצפה ומסביבם יוצמדו קירות מסך, קירות שקופים שיחשפו את הפעילות הפנימית לציבור שבחוץ. המבנה בכללותו יקבל "אפ-גריידניג", מה שישן, היסטורי ובלתי שמיש ישופץ ויהפוך לפעיל ועכשווי.

 

צילומים: יוסי מטלון

על רצפות ההיכל, בתוך חלליו המורחבים והרעננים יהיו פעילויות שונות, אולי אפילו מרכז קהילתי – תרבותי – מסחרי שיזריק למקום הזה בפרט וליד אליהו בכלל, חיוניות ואקטיביות אמיתית. הפעילויות התרבותיות שיתרחשו במעגל החיצוני של ההיכל יהיו כמגנט לכל מי שנמצא מסביב, החזית השקופה של ההיכל תייצר חזית אמיתית, חזית צבעונית נושמת וזורמת. כוונות התכנון נראות מבטיחות, מה שנותר כעת זה להמתין ולראות כיצד חלום זה מתממש והופך למציאות ולדוגמה חיובית אקטיבית לאחרים.

 

ועוד משהו שכתבתי בנושא:

http://www.nfc.co.il/archive/003-D-5840-00.html?tag=19-21-58

 

 

 

עדיין היכל התרבות של כולם

 

גם בכנסת וטוב שכך, בועדת החינוך והתרבות של הכנסת ידברו, עוד ועוד אודות השיפוץ של היכל התרבות של תל אביב. לחברות הכנסת אתי לבני משינוי ויולי תמיר מהעבודה יש עניין בנושא לכן החברים זומנו להתכנס ולדון בנושא.

ומה שאסתר זנדברג כתבה היום, דיווח מ"הארץ":

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=590479&contrassID

ומה שכתבתי בנושא:

http://www.notes.co.il/yossi/11589.asp

דניאל ליבסקינד בישראל

 

על אי – תנועה הוקם מבנה בעל אופי ואישיות יוצאים מן הכלל. בגין היותו מבנה דינאמי מאוד, שבור ואולי מתנפץ, על אי – התנועה רואים הרבה אי – יציבות, תזזית ואולי אי-נוחות מסוימת. הוא גם מפתיע, מרגש ומעורר מחשבות. במקום מבנה מרדים ומוכר, במקום אי- תנועה רגיל ומשעמם הוקם מבנה זז שכולו גיאומטריה פרגמנטאלית, בלתי צפויה. נפחים מעוררי עניין, שאלות רבות הוא שואל, רכיבים רבים מרכיבים אותו. זהו המבנה הראשון של האדריכל דניאל ליבסקינד בארץ, מבנה זה הוא חלק חדש של  אוניברסיטת בר-אילן.

אדריכל דניאל ליבסקינד אינו חדש בזירה הארכיטקטונית הבינלאומית. לאחר קריירה ארוכה ומוצלחת באקדמיה, נבנה הבניין הראשון שלו, "המוזיאון של ליבסקינד", כך מכונה המוזיאון היהודי בברלין שהוא תכנן. מוזיאון פרובוקטיבי זה עדיין לא ירד מהכותרות. הפרויקט הזה פתח בפניו הרבה דלתות ואחת מהן הובילה אותו לתכנון המחודש של מתחם "התאומים" –"גראונד-זירו" שבמנהטן.
 

אין ספק כי הפרויקטים של ליבסקינד מעוררים מחלוקות. הם מאוד ייחודיים כי הם מתבססים על תיאוריה, קונספט, או "שליחות רוחנית מעבר לתכלית המיידית" כפי שהוא אמר לא פעם אחת. הרעיונות שלו אולי לעיתים חוזרים על עצמם, ולמרות זאת הם מגרים את התיאבון והופכים כל אדם שבע, לאדם רעב לאדריכלות חדשנית, מרגשת, אדריכלות בת זמננו שאינה מיחזור זול של קלאסיקה מהעבר שהייתה מתאימה לזמנה.
 
המרכז הקהילתי הקטן הזה, מרכז וואהל, הוא המבנה הראשון של ליבסקינד בארץ. משרד "החדר"  מתל אביב, היה שותפו ועוזרו לתכנון ופקוח בארץ. המרכז מכיל בתוכו: אודיטוריום, חדרי סמינרים, קפטריה, מבואה ושירותים נלווים אחרים. שטח המבנה הוא כ-4000 מ"ר. הוא מלא בסימבוליקה עשירה, שפתו של אדריכל ליבסקינד. בטקס הנחת אבן הפינה למבנה זה הוא אמר כי המבנה בבר – אילן  מסמל  "את הציר המרכזי שעליו סובבת אוניברסיטת בר –אילן, החילוני והמקודש".  הוא הוסיף וציין כי המבנה הזה מחבר "בין הדינמיות של הידע לתפקידה המאחד של הדת".
 
מרכז זה שונה מהמבנים האחרים של אדריכל ליבסקינד. הפעם המבנה קטן יותר, וממוקם בסביבה שאין בה קונטקסט משמעותי, מסביב קיים רק רקע עלוב. בדרך כלל אדריכל ליבסקינד לא נותן משמעות להרמוניה וויזואלית עם המבנים השכנים, לדיאלוג בין החדש לישן או להתחשבות עם מה שקורה וקיים מסביב. נראה לי כי כאן אפילו מתבקש לא להתייחס למה שקיים מסביב, אין טעם להתייחס למה שבנוי ונמצא בטווח ראייה.
 
בניגוד למבנים קודמים של ליבסקינד או למבנים שתכנן ולא נבנו, כאן נבחר עבור המבנה צבע זהוב, זהב, צבע חם יותר ומנוגד מאוד למורפולוגיה החדה והחותכת של נפחי המבנה. יכול להיות שצבע זה נועד לעדן את הנפחים השבורים המרכיבים את מרכז וואהל.
 
בגין גודלו הקטן, מבנה פיסולי זה יכול להיתפס כולו בעיני המתבונן. מכל מקום הוא נראה אחרת, כל זווית מציגה גוונים אחרים של הפח שמחפה את המבנה, כל זווית מציגה קומפוזיציה אחרת. זה יהלום קטן שיושב לו בצומת הדרכים, סוג של נקודת ציון מעניינת. המיקום, בין כביש ומגרש חניה כמעט מחייב לתכנן תכשיט, משהו שמגרה את העין ומושך לעברו מבטים מלאי חיוך או תדמהה. המיקום מחייב לתכנן משהו שיעורר את המקום מתרדמתו האינסופית.
 

למרות ש"החלונות של ליבסקינד" כבר מוכרים לנו, בכל פעם שאנו מביטים לעברם הם מעוררים השתהות, מחשבה. הם מתחילים ונגמרים במקומות בלתי צפויים. רוחבם צר והגיאומטריה שלהם חותכת בהדגשה את חיפוי הפח של המבנה וכל קו אחר שנקרה בדרכם.
 
הפרטים החיצוניים במבנה זה לא נתפרו עד הסוף. מהגגות ניתן לראות את נקודות הניקוז של מי – הגשם. המבנה צריך להיות נקי, כמו יהלום מבריק. יותר מידי אמצעים שמחברים את הפנלים לקיר הבטון נראים למתבונן העומד במפלס הרחוב. חסר כאן הניקיון  שהיה סימן ההיכר של ליבסקינד במוזיאון שלו בברלין.
 

בכל  שעה משעות היום ובכל חזית, אפשרי לראות גוון אחר המשתקף מהחיפוי המתכתי של הבניין. צבעו המחמם של המבנה נראה למרחקים כנקודה בולטת במקום שומם, נראה כנקודת מרכז כובד וויזואלי שנחוצה מאוד למקום חסר אירועים –  כמו הסביבה שמסביב למרכז הזה. מבנה זה מוסיף אנרגיה, פעילות חיובית ומגדיר מחדש את המושג: "אי – תנועה". זהו אי תנועה שמכוון מסביבו את התנועה של הסמלים והרמזים הטמונים בארכיטקטורה של ליבסקינד.

 

מיקומו הייחודי אפשר לאדריכל לתכנן מבנה שאינו "אורגאני" באופיו. מבנה שנוצר על ידי התנפצות מלאכותית, עבודת אדם ולא עבודת הטבע. כאן לא רואים אפשרות לצמיחה עתידית, כאן המבנה לא יוכל להתרחב. הוא יהיה כלי דקלרטיבי הצועק לכולם – "אני כאן". כאן נוצר מבנה מלאכותי ללא יכולת שכפול עצמי או גדילה עצמית הקיימים בטבע. 

מרכז וואהל הוא מבנה מרגש, מפתיע בנפחיו אך חסר בפרטיו החיצוניים. הוא ימשוך אליו אנשים ויוכיח שוב לכל כי הפיסול הוא למרות הכול, חלק אינטגראלי מתהליך העיצוב האדריכלי. הוא מוכיח שוב כי "קונספט ארכיטקטוני", רעיון ארכיטקטוני חזק, לאחר שגובש כהלכה, מייצר מהות פיזית עוצמתית, ארכיטקטורה משמעותית שאינה רק חלל פונקציונאלי, אלא גם מהות מלאה בחוויות תרבותיות, בחוויות עשירות.

 

צילומים: יוסי מטלון

 

תוספת חיובית

 

שכונת בצרון בעיר תל אביב ממוקמת מזרחית לנתיב איילון, ראשוני הדיירים בשכונה הגיעו למקום בשנת 1949. בשנות השישים רבים מתושבי השכונה, שהיו ניצולי שואה ועולים ממערב ומזרח אירופה, עזבו את המקום. מאז המקום לא תסס וגם לא התפתח. בנוסף, תל אביבים רבים חושבים שכל מה שנמצא ממזרח לאיילון הוא נחות יותר ולכן נוצרה למקום תדמית חלשה. למרות זאת, השכונה הזאת שמכילה בעיקר בתים קטנים  עושה לעצמה "אפ- גריידינג" – התעוררות אורבאנית. בקטע קטן מול גינה לא מטופחת בשדרות ההשכלה ודרך השלום, היא קיבלה גוש מבנים למגורים ולהם חזות חדשה, אווירה רעננה ונקייה. קברניטי העיר אפשרו להזריק למקום הזה סם חיים חדש – אנרגיה חיובית. פרוייקט זה ממחיש בבהירות את העוצמה הטמונה בתהליך ההחיאה החשוב הזה, הוא מבהיר לכל כיצד תכנון אופטימי יכול לעשות "מקום", יכול לעורר מקום ישן, יכול ליצור סביבה ויטאלית – מקום צח יותר המאפשר לחיות בתוכו. 
 

מספר מבנים קיימים הוגבהו, קיבלו חזות חדשנית דומה, ויצרו סביבה "צעירה"  במראה במקום שהוזנח ולא טופל כראוי במשך שנים רבות. לצערי הגינה שממול שנמצאת באחריות העירייה, מטונפת ובלתי מטופלת.  הגינה יוצרת מפגע תברואתי. במקום להפריח ולרומם את המקום, הגינה הפכה למקום שבו זבל נאסף, נערם בעזרתם האדיבה של תושבים חסרי בושה. 
 

למרות זאת, מישהו ראה את הפוטנציאל של המקום וביקש מאדריכלים שבמשרד דני לזר אדריכלים לתכנן את המקום ולהשביח אותו. האדריכלים לקחו את הקיים ויצרו מהות אחת הרמונית וזורמת. בין המבנים שהוגבהו ושגובהם החדש מתנשא לשלוש קומת מעל קומת הקרקע, מוקמו מעליות, מרפסות וגשרים המאפשרים גישה חשופה אחת לכל שני מבנים. המתבונן מהצד צופה בגיאומטריה סימטרית מוכרת ואס-סימטריה רכה – עובדות היוצרות רגשות מרגיעות ונוחות. השקיפות של התנועה האנכית והאופקית בין הבתים יוצרת אווירה טרייה, קלילה ואמיתית. משני צדי המעלית אפשר לראות את החוץ, את ההמשך של האור. רעיון זה רוצה להדגיש ולהמחיש את הטבעיות הבריאה הנחוצה לאזור הזה, אזור הרווי בזיהום עמוק.
 

הפרוייקט שבנייתו הסתיימה לאחרונה, מורכב מששה מבנים. בכל פינה מבנה אחד ובאמצע שני גושים של שני מבנים בכל גוש. למרות התנאים הקיימים, חזיתות המבנים תוכננו בקפדנות וברגישות. הייתה התייחסות לצבע וחומר. הניגוד של הצבע הלבן לצבע הטבעי של פסי העץ המעטר את חלקו העליון של המבנה, יוצר עניין המושך את המבטים אליו. חיפוי העץ יוצר כתר לכל מבנה, או לשני מבנים הנושקים אחד לשני. הכובע הזה, הצעיף הזה קושר את נפחי המבנה למבנה אחד ומבליט את הדיאלוג שיש בין כל חללי המבנה שבתוכו.  
 

צילומים: יוסי מטלון

מהקומה הראשונה בולטות להן מרפסות עדינות ושקטות. גם החלק האחורי של המתחם תוכנן בהקפדה וזאת למרות שרבים נוטים להזניח את מה שלא נראה לעין. מסביב למתחם הוקמה גדר שמפרידה במידה הראויה בין מפלס הרחוב הסואן לבין החצרות של הדירות שבקומת הקרקע. אולי בעתיד, בזמן רגוע יותר, ללא מכוניות, אלימות וזיהומים שונים יהיה אפשר להוריד את גובה הגדר למינימום או לבטלה לחלוטין. רציתי לחלום, רציתי לראות משטחי דשא בשטח שנותר בין המדרכה למבנים. אני עדיין רוצה לחלום, לראות מבנים ללא גדרות עם חשמל ובלי חשמל, עם מצלמות או בלי מצלמות. רציתי לראות מבנים ללא סימן של גבול, שטח שלי, שטח שלך. רציתי לראות מבנים ללא חשש שיפלשו לתוכם, ללא חשש מכניסה לא מבוקרת של אלמנטים לא רצויים, רציתי לראות… 

האופי של גושי המבנים הוא פשוט וישיר. גם חומרי הגמר החיצוניים של המתחם כולו, פשוטים וטבעיים. זה מקרין החוצה אמת איכותית המקובלת על ידי כולם. אין כאן מסכה או פירוטכניקה, אין הצגה של חומרים מלוקקים, אין כאן הברקה מבויימת של חומרים נוצצים, יש כאן פרויקט איכותי, רגוע, מקום לחיות בו ומבנה שמתאים לכל משתמש אמיתי, לכל אדם אותנטי. יש כאן סביבה של חיים.

בונבוניירה מבטון

 

על דרך השלום, מזרחה ממגדלי עזריאלי, מצידה הצפוני של שכונת בצרון המתחדשת, עומדת לה בשקט קופסת בטון מושלמת. אילו היא הייתה עשויה משוקולד, היו אוכלים את העוגה, את "הבונבוניירה" הזאת. הקופסא, המבנה הזה מתנשא לגובה של ארבע קומות ומורכב כולו באופן אבסולוטי מבטון ברוטאליסטי. אין נכנס ואין יוצא מקופסא זו. שממון מוחלט נמצא בתוכה ומחוצה לה. 
 

 

צילומים: יוסי מטלון

אינני יודע מה היה שם פעם, אולי מחסן, אולי מפעל קטן, אולי… אבל היום המקום נטוש ומוזנח. מעניין לדעת מי תכנן את המבנה הזה ומתי הושלמה בנייתו. שם הכול עשוי מבטון, צבע הבטון הוא הצבע של הבניין הזה, בנין בטוני. רק מה שבפנים, מה שרואים מבחוץ הוא שחור. מסביב רואים חורים שחורים, הפתחים לחלונות, החלל הפנימי נראה שחור ממפלס הרחוב. השחור הפנימי שונה מאוד מצבע הבטון החיצוני וזה מגביר את המסתוריות לגבי החלק הפנימי של הבניין, עוגת הבטון.
 
הפתחים לחלונות, החורים המלבניים רצים מצד לצד ומחולקים בצורה שיטתית לפתחים קטנים יותר. החלוקה נוצרת על ידי אלמנטים דקים מבטון, כמו סכינים. בצד המערבי והמזרחי של המבנה הוצמדו בדייקנות שוויצרית אלמנטים נוספים מבטון ועוד כמה קישוטים מבטון שמטרתם להגן על המבנה והיושבים בתוכו מפני השמש היוקדת בחודשי הקיץ הלוהטים. החזית במפלס הקרקע לא מחולקת לפתחים בדומה לשלושת המפלסים העליונים, היא פתוחה ובלתי מושלמת.  
 

צילום: יוסי מטלון

הכול עשוי מבטון, כאילו לא קיים חומר אחר, או שחומר אחר עדיין לא הומצא, ממתינים לחומר האופנתי הבא. ברור שגם מדרגות המילוט החיצוניות עשויות מבטון, יצוקות מהחומר המחוספס, הנוזלי שמתקשה והופך לחומר קשה מאוד ככל שעוברות השנים. למה בחרו כאן בטון? למה? כי כאשר הוא עשוי טוב והביצוע מתוכנן, המבנה יכול להיות מדהים. עוד קצת בטון, אלכסונים בטוניים מצולקים, מהלכי המדרגות, מתחברים ל"פודסטים" אופקיים, גם הם עשויים מבטון מחורץ. סליחה, יש פה יוצא מן הכלל, ל"פודסטים" יש מעקה העשוי לשם שינוי, מפלדה.
 
למרות הקופסתיות המושלמת של המבנה, פינות הבניין טופלו באופן שונה, אולי בכדי ליצור יופי טכני כל שהוא. אין ספק כי החזרתיות הסיסטמאתית של הפתחים במבנה יוצרת הרגשה כי מבנה זה הוא למעשה מכונה כבדה. מכונה ענקית הממתינה בסבלנות ליום הגדול. המכונה ממתינה להיות מופעלת או נהרסת. אם להיות אופטימיים היא ממתינה לשעת "השין", להיות מופעלת. שעת ההפעלה עדיין לא הגיע, אולי בכל זאת אין צורך במכונה, אולי קיומה מוטל בספק. אז למה היא מוזנחת ונשארת יתומה, ללא דורש?!

בית פינתי חד – חזיתי

 

בפינה הרחובות הנביאים ושמריהו לוין בתל אביב עומד לו בנין על עמודים ולו גם קומת קרקע נסוגה המוקפת בצמחייה ירוקה עבה. חזיתו הפרונטאלית מחולקת כלוח שחמט, למשטחים בעלי גוונים וחומרים שונים. בחלקו העליון של הגג יש מעקה ולו טקסטורה אחרת. שאר שלושת החזיתות מוזנחות מאוד. לא ידוע לי מי תכנן את המבנה זה. לא ידוע לי מתי הסתיימה בנייתו של הבניין המדהים הזה.
 

עמודים עגולים נושאים קופסא בטון המכילה חללים למגורים. הקופסא הזאת נחתחה רק בגלל גודל המגרש, כמו "סאלמי", הבנין הזה יכול היה להמשיך עד אינסוף, המציאות הנדלני"ת חתכה אותו וסיימה אותו כפי שהוא הסתיים. החזית הפונה לרחוב הנביאים מתאלמת לגמרי מהרחוב. אין לה כל התיחסות ספציפית למקום, ולראיה, היא דומה לחזית המקבילה לה שפונה למבנה שכן. רק החזית שפונה לרחוב שמריהו לוין שונה מאוד מכל המבנים שמסביב ומשאר חזיתות המבנה. חזית זו תוכננה בקפדנות ובהבנה למהות המקום והאקלים, כל שאר שלושת החזיתות נוצרו מהאופי של החללים הפנימיים. החזית הזאת מורכבת משלוש קומות שנמצאות מעל לקומת הקרקע. היא  מחולקת למרובעים בעלי טקסטורה שונה. חומרי הגמר החיצוניים והנראים לכל הולכי הרגל, מודבקים על החזית במרחק שונה ממישור קו הבניין, הם חוזרים על עצמם ויוצרים שיטת גמר חזרתית מעניינת ומרהיבה. מרובע אחד מורכב מפסי עץ המחוברים בזווית, שתי-וערב ויוצרים משטח דו-מימדי אנכי שקוף למחצה ואווירה חמה הנחוצה מאוד בכל מקום שיש בו אנשים. מרובע שני מורכב מפנלים אופקים הניתנים להזזה. פנלים אלו, בהתאם לזווית, נותנים הרגשה תלת-מימדית לחזית הזאת. 
 

החזרתיות הזאת מייצרת הרגשה של אניגמאטיות. לא ברור מה מסתתר מאחורי המסכים הללו, לא צופים בפעילות, לא רואים תזוזה של אדם. יתכן שמאחורי כל מסך כזה נמצאים חללים למגורים, אולי כל רבוע הוא השתקפות של דירה אחת, יחידת מגורים. אולי יש מרפסת מאחורי סדיני ההסוואה הזאת. ברור כי המבנה לא משקף החוצה את תוכנו הפנימי, אבל הוא מעוצב באופן שונה ומיוחד.

 

צילומים: יוסי מטלון