סיכון וסכנה – בהיכל התרבות וגן יעקב

סיכון

יש לקחת סיכון ולעדכן את הקיים מהעבר, למציאות של היום. יש לקחת סיכון ולשפץ את הישן. אז מה אם רוצים לשפר, לשכלל ולשנות את היכל התרבות בתל אביב? האם רצוי להשאיר אותו כמו שהוא, בחומר משמר? להפוך אותו למוזיאון? האם לא חשוב להתאים אותו לצרכים המשתנים של התזמורת הפילהרמונית, לצרכים של הקהל? האם נשקפת לו סכנה?  
 
אופיו הייחודי יכול להישמר גם אחרי עדכון ארכיטקטוני. מבנה זה הוזנח שנים רבות וקיבל כל השנים טיפול סימפטומטי בלבד. תכונותיו הגנטיות יכולות להיחשף גם אחרי טיפול כירורגי. העבר הקרוב לא זקוק לשימור אבסולוטי, אין צורך להיתפס באופן מוחלט על יד צבתות ההיסטוריה. מי רואה את הגג? מי שבחוץ? – אף אחד! רק אלו שבפנים לא רואים היטב את אשר נעשה על הבמה ולא שומעים טוב את המנגנים. אפשר לשמר את מה שרואים, רצוי להתאים את הגג לצרכים עכשווים, לצרכים אקטואליים וגם לאופי של התכנון הראשוני, ובכך לשמר את האווירה של המקום שבנייתו הסתיימה בשנת 1957. לפני קבלת היתרים ואישורים יש לפרוש את התכנון בפני כולם. יש להציג בפני נציגי תושבי העיר את התכנון הנבחר ואת החלופות שהוצגו לפני קברניטי העיר על ידי האדריכלים המתכננים. יש להתחשב בדעת העם ואז להחליט. שקיפות תכנונית תיצור שיתוף פורה בין התושבים והאוחזים בהגה. יש לבחור תכנון, בעזרת אדריכלים מוכשרים, שיהיה אקטואלי לפחות לחמישים השנים הבאות.
 
צריך לצאת מנקודה הנחה שיש לשמור על איכויותיו של המבנה ושיש גם צורך מציאותי להתאים אותו לזמננו. לאחר שכולם הבינו שיש להבליט את הטוב שבו, לשמר את הקלאסיקה הזאת, רק אז אפשר להוסיף לו עוד טוב ואיכותי. זה יהיה רק אם הטיפול יהיה רגיש ומתחשב. אני חושב שאפשר לעדכן את המבנה הזה ועדיין לשמור על ערכיו ותכונותיו. הטיפול צריך להיות עדין, איכותי מאוד, והרמוני, יש לפתח סכימה שתעבוד בדיאלוג עם הקיים ועל ידי כך היא גם תחזק אותו.
 
סכנה

סכנה נשקפת למה שנמצא ממול להיכל. תוך כדי העבודות במבנה היכל התרבות, יכול להיות שמגרש החניה יקבל "שיפוץ" גם הוא. הם מתכננים משהו, כמו בכיכר רבין, חניון תת-קרקעי. האם מגרש החניה שנמצא על מפלס הקרקע יהפוך לחניון תת-קרקעי רב-מפלסי שימשוך אליו כל יום אלפי כלי רכב שיחפשו אחרי מקום חניה בטוח? האם הצטלבות הדרכים הזאת, נקודת הציון האורבאנית הזאת תיהפך למשפך שאליו ינוקזו אלפי כלי רכב שיגיעו מחוץ לעיר כל יום? האם מרכז העיר תל אביב יפוקק, יסתם על ידי מכוניות, עשן, צפירות, תאונות ושאר זיהומים סביבתיים? נראה כי במקום למנוע כניסת אלפי כלי רכב ללב העיר, תהליך שנעשה בהרבה ערים ברחבי העולם, כאן מנסים למשוך פנימה כלי רכב על ידי סיפוק התיאבון הבלתי נשלט של בעלי רכב מערים אחרות, למקומות חניה בלב העיר הצפופה.
 
סכנה נשקפת לגן יעקב. התכנון האורגאני בגן הזה ראוי לתשומת לב מרבית. השילוב המוצלח של טבע קיים ביחד עם מבנה קשיח אך רגיש, חייב להישמר. אולי זו ההזדמנות לשפר ולשפץ את הגן המוזנח. שנים שלא טיפלו בו, שנים שהוא לא קיבל תשומת לב כלשהיא, שנים שהוא הוזנח.

 

 

צילומים: יוסי מטלון

מה יש שם? – על גג "הבימה"

 

מעל גג "הבימה", על גג התיאטרון הלאומי שלנו שנמצא בלב תל אביב, צמח כתר, אולי מוטאציה אורבאנית. אני בטוח שזה לא אלמנט ארכיטקטוני אורנאמנטלי, אני בטוח שאף אדריכל לא דחף את הרעיון הזה להנהלת "הבימה", אני סבור  שהגוף המודבק הזה, שהאלמנט הפוסט-מודרני הזה לא נוצר בבתי הספר לאדריכלות, חצאי הצילינדרים הללו לא נלמדו בקורס מבוא למורפולוגיה. זוהי כותרת זולה למבנה קופסתי ישנוני וכבד, כותרת למבנה שבלוני, כותרת למבנה לבן, כתר בצבע לבן, צבע הסוואה. למה הכתר לא צבוע בצבע כסף? או בצבע זהב? משהו מסתורי הודבק מסביב.

 

זה לא כובע טמבל ולא קסקט, זה לא אסתטי ולא נועד לשווק את המקום. זה אולי עשוי מפלסטיק, מחומר שנוצר על ידי המכונה, והתיאטרון הוא מקום שמנסה לשווק את האדם, את הטבעי שבו, את האמיתי וגם את את הרגעים שבהם שהוא מסלף את האמת. מה יש בנפחים הללו המוצמדים למבנה בקצב עקבי, בסדר מופתי, ברווחים שווים? מה מסתתר מאחורי הכיסוי הפלסטי – המלאכותי הזה? מה יש שם?

 

צילומים: יוסי מטלון