"מקדונלדיזציה" במוזיאון

 

כאדם אני אוהב לראות מבנים חדשים, כאדריכל אני משתוקק לבקר בכל מקום שיש בו משהו חדשני הקשור לעיר ולבניינים שבה בכלל ולבני-אדם החיים בעיר ומחוצה לה בפרט.  אעשה כמעט הכול בכדי לבקר במבנים חדשים שמגרים את המחשבה, מפיקים הלם וויזואלי חיובי למתבונן ולמשתמש, ויוצרים אתגר אינטלקטואלי. לא איכפת לי לראות את המוזיאונים של הארגון "גוגנהיים" ממוקמים בכל עיר ובכל מדינה אפשרית. זה יכול לשמש מעבדה לניסיונות אדריכליים ונותן אפשרות קפיצה לאדריכלים צעירים ונועזים להתברג בספירות העליונות של מנהיגי העתיד – האדריכלים.

 

 

 

 

 

מוזיאון גוגנהיים בבילבאו ובניו יורק, צילומים: אתר המוזיאון

נראה לי שזה לא כל כך כדאי, אפשרי ופשוט. ה"גלובליזציה" מזערה את העולם והפכה אותו למושב, למקום קטן שבו האחד הוא כולם והכולם הוא אחד. במה דברים אמורים? בזה שמוזיאון גוגנהיים הופך לשותף פעיל בתהליך ה"מקדונלדיזציה", כחלק מהגלובליזציה. קונספט זה שהוגדר על ידי קאווין רובינס ועוד אחרים רבים וטובים, מסביר כיצד העולם נשטף בגלים של אימפריאליזם תרבותי שממעיט או משמיד תרבויות מקומיות.  תהליך זה יוצר אחידות תרבותית –  סמלית וסגנון חיים דומה, בעולם כולו, כולל את המערב והמזרח. נראה כי בעזרת ה"מקדונלדיזציה", האמנות הופכת למשהו זול, מסחרי, חסר עומק, חסר ערך. הפצה המונית, לא איכותית של מוצרים חסרי אופי בכל יבשות תבל עושות רדוקציה לאמנות והאמנים בכלל, ולאמנות האותנטית, השייכת ונוצרת במקום ספציפי בפרט. ההבדל בין האדם ממקום למקום, ממדינה למדינה הוא משהו חיובי, מעניין ומפתח. יוזמה אישית מקומית עדיפה על יזמות אחת כלל עולמית. הרציונאליות העסקית גוברת כרגע על האמוציונאליות האישית, דבר שמכחיד את הפרזנטציה האישית השונה מאדם לאדם בכל מקום ומקום. המאקרו – אומנות משתקת את המיקרו – אומנות. אופי ואיכות המוזיאונים עצמם שונה ממקום למקום, מאדריכל לאדריכל. זה נוצר בעקבות האופי השונה של האדם והמקום, השוני בסביבה הקרובה מהסביבה הרחוקה, השוני בגישה ממקום למקום.

עודף התרחבות ופתיחת סניפים רבים משתקת את מוזיאון גוגנהיים.  בכתבה מאת שרלוט היגיס שפורסמה בעיתון "הארץ" בשלושים לחודש ינואר שנה זו, נכתב כי התורם הראשי למוזיאון פיטר בי-לואיס, עזב לאור חילוקי דעות קשים עם מנהלו של המוזיאון, תומס קרנס. חלוקי הדעות קשורים לאופי ניהול המוזיאון ורצונו של המנהל לתפוס נקודות שטח אסטרטגיות בכל מדינה, בכל עיר אפשרית.
 
נכון, המוזיאון בבילבאו שבספרד הפך למקום לעליה לרגל, ארכיטקטורה אי-רגולרית מתפתלת. לעומת זאת, המוזיאון בניו יורק שתוכנן על ידי פרנק לוייד רייט, ונפתח בשנת 1959- מתפורר. המוזיאון החדש שנפתח בשנת 2001  בלאס וואגס ותוכנן על ידי אדריכל הצמרת, רם קוהלאס, נסגר לאחר 15 חודשים. הסניף בסוהו שבמנהטן נסגר אף הוא בשנת 2001. למוזיאון יש גם סניפים בוונציה ובברלין. ערים נוספות שעשויות לקבל איזה גוגנהיים כזה הן, טייצ'ונג שבטייוואן שמתוכנן על ידי האדריכלית הבריטית ממוצא לבנוני, זאהה חאדיד. בריו דה ז'ניירו יוקם מוזיאון בניצוחו של המאסטרו ז'אן נובל ואפילו בגוואדהלחרה שבמכסיקו יוקם מוזיאון – כל עוד המנהל תומס קרנס נשאר בתפקידו ויש מספיק תורמים.

טוב יעשה מוזיאון גוגנהיים אם יישאר במקומו, כפי שהוא, ישמר את מה שקיים וידחה את ההתפתחות הנדלני"ת שלו לזמן אחר. טוב יעשה אם יתמקד באומנות. חובה עליו ללטש את המוזיאונים הקיימים ולעודד צמיחה אומנותית מקומית על פני צמיחה נדלני"ת מכל צדדיו של האוקיאנוס.