ארכיון חודשי: פברואר 2005

מגדל אחד

משחקים בשחקים

 

עכשיו אני מבין מה יעשו במנחת המסוקים העגול, המלוקק והמינימליסטי באופיו, הממוקם על גגו של בנין חדש, בנין המטכ"ל החדש שממול למגדלי עזריאלי.  

בנין המטכ"ל החדש,  צילום: יוסי מטלון

במבנה כוחני, במרחב שלטוני, במבנה בעל אופי מיליטריסטי שנראה כשער הניצחון של …? 
במבנה שגובהו 107 מטרים ושעלה למשלם המיסים 600 מליון שקלים, ומכיל בתוכו 29 מעליות, 1286 משרדים, 1000 מקומות חנייה תת-קרקעית  ומתנשא לגובה של יותר מעשרים קומות, על מנחת המסוקים הרב-תכליתי, שר הביטחון מופז והרמטכ"ל הנבחר, הטייס האהוב עליו, ישחקו טניס, ויצחקו ממרומים על כולם. שרון ישפוט בצדק, כמו תמיד, את המתחרים שיתמודדו ברצינות בכדי להרשים את אדונם השופט. על מגדל פוליטי ישחקו רמטכ"ל פוליטי עם דמות פוליטית ואת המשחק הפיקטיבי הזה ישפוט, רק שופט פוליטי. לכולם יש את אותו קו מחשבה, כולם דוגלים בדרך פעולה ועשייה דומה. בהפסקת צהריים, על מגדל מתנשא, על מנחת המסוקים שנבנה על חשבוני וחשבונכם הם ישחקו לפני המלך. סוף כל סוף יש הצדקה לבזבוז בבנין הזה. 

 

מנחת מסוקים בדובאי, צילום: AFP

כך עשו גם בדובאי, לא ממש בדיוק, כי שם הכסף שייך ל…, בגובה של 211 מטרים מעל מפלס האדמה, על גגו של מלון יוקרתי התקיים משחק טניס בין הטניסאים המופלאים, רוז'ה פדרר ואנדריי אגאסי. מכיוון שאנחנו כבר מזמן לא "אור לגויים", אז אנחנו לומדים מאחרים ועושים בדומה להם.

מנחת מסוקים על בנין המטכ"ל,  צילום: יוסי מטלון

"זה היה פשוט תענוג אמיתי מהרגע שהתרגלתי לגובה", אמר אגסי. לרב-אלוף הבא, לרמטכ"ל העתידי יהיה יתרון ברור כי הוא כבר רגיל לשחקים.  ומופז, יצטרך להתאקלם במהירות למצב החדש, כמו שעשה כשחבר לבוסו, ראש הממשלה אריאל שרון.
 
מי יאסוף ויחזיר את הכדורים האבודים? אולי האלוף גבי אשכנזי שהתבקש להישאר בצבא. ביקשו ממנו לא לפרוש כעת לאזרחות המבטיחה. בצה"ל מבטיחים לו עוד תפקיד אחד או שניים. הוא בטח לא חשב שהוא יאסוף כדורים, ועוד כדורי טניס.

 

 

 

לינק: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3050087,00.html

ניתוח פלסטי ל-Plaza Hotel בניו יורק

 

כוחם של יזמים הוא גדול ורב השפעה. הם רגילים לשבור מוסכמות, למחוק סמלים ולשנות תוכניות בכדי לממש את חזונם.
 
יש כאלו שמנסים לעשות זאת גם מעברו השני של האוקיאנוס. הבעלים החדשים של מלון פלאזה, THE PLAZA HOTEL בניו יורק, בניין שממוקם בפינה של השדרה החמישית וסנטרל פארק, בניין שהוא סמל לאומי, אייקון חברתי, רוצים להפוך את המלון היוקרתי הזה, את נקודת הציון האורבנית הזאת, שהיתה בעבר גם בבעלות דונאלד טראמפ, לבית דירות יוקרתי, ולחנות, קניון מפואר. זו הפעם הראשונה שהבעלים  של מלון פלאזה רוצים לשנות את השימוש של המקום הייחודי הזה,  מקום מאוד ניו-יורקי .
 

צילום: אתר המלון

בניית בית מלון זה הסתיימה בשנת 1907. האופי האדריכלי של המקום משויך לרנסאנס גרמני. עד היום אף אדם לא העז לשנות את צורתו או את שימושו. כל חלקי הבניין שומרו ונשארו כפי שהיו בעת שהסתיימה בנייתו לפני 98 שנים. המבנה הוכרז כמבנה לשימור על ידי הועדה לשימור מבנים בניו יורק סיטי, The New York City Landmarks Preservation Commission. הועדה הכריזה כי חזיתות המבנה חייבות להישאר ולהישמר. לעומת זאת, את עתידו של חלקו הפנימי של המבנה, הועדה לא ציינה בברור באם אפשרי ומותר לעצב אותו אחרת או לחילופין, לשמר גם אותו כפי שהיה בתחילה. כעת, הועדה בוחנת את האפשרות, מצד אחד – לאפשר שיפוץ ושינוי, ומצד שני – למנוע זאת מבעלי הבניין – Elad Properties, חברת נדל"ן בבעלות יצחק תשובה שרכש את המבנה בשנת 2004 תמורת 675 מליון דולר.
 

 

 

ראש עיריית ניו-יורק, מייקל בלומברג, מתנגד לשיפוץ ולשינוי מהותי של המקום הייחודי הזה, מקום שהפך לסמל בעקבות אופיו והאירועים שהתרחשו בו. לפי דעתו חייבים להשאיר את הדגל התרבותי הזה כפי שהוא. גם ארגון העובדים החזק של המלון מתנגד לכל שינוי. לטענתם 900 עובדים יאבדו את מקום עבודתם בעקבות השינוי והמהפך שיכול להתרחש בבניין הזה.
 
האדריכלית גל נאור, בתו של איש העסקים יצחק תשובה בשיתוף עם משרד האדריכלים Costas Kondylis and Partners, ינצחו על מלאכת התכנון וישנו את אופיו ואת תדמיתו של המקום וגם ישנו במעט את ההיסטוריה והעתיד של המבנה הזה, בכדי שיוכל המקום לתפקד ולשמש, לפי רצונם וחזונם, בתפקידו ושמושו החדש. מצד אחת הבניין עמוס ב"קישוטים", הוא "מקושט" בכל פינה, בכל צד. בכל זווית מורגשת הארטיקיולאציה המיוחדת של העיצוב העשיר והמלא, כפי שנבנה עוד בתחילת המאה הקודמת. מצד שני האדריכלית גל נאור אומרת, כפי שנכתב TheMarker, כי היא רוצה להכניס למבנה סגנון "מינימליסטי ונקי". יכול להיות ששילוב של כמה סגנונות מנוגדים למקום אחד לא יוסיפו איכות למבנה המדהים הזה ולמסר שהוא משדר למשתמשיו.
 

צילום: אתר המלון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למקום יש היסטוריה, היו בו אסיפות, כינוסים, פגישות וטקסים. התארחו בו ראשי ממשלות, מלכים, נשיאים, אומנים ושחקנים מכל העולם. הוא ללא כל צל של ספק חלק מהעבר והווה הניו-יורקי. האמריקאים בעבר לא נהגו לשמר את ההיסטוריה שלהם ותמיד ציפו לכוכב הבא, לאליל הבא, לדבר של המחר. הפעם הם החליטו לנהוג בצורה שונה. אולי הם למדו משהו, אולי הם הפנימו את פעולת השימור והשיקום של המקומות שבהם התרחשו הארועים ב- 9/11, אולי מהמקום ההוא הם הבינו שההיסטוריה חשובה גם לעתיד, ולכן הם רוצים הפעם לשמר גם את פיסת ההיסטוריה המרשימה הזאת. "הפלאזה הוא לא עוד פיסת נדל"ן. זה חלום של הרבה אנשים. זה עולם של פנטסיה", אומרת גל נאור. מלאכת התכנון המחודש דורשת תשומת לב מירבית לכל פרט ולכל חומר. חידוש הקיים והחזרתו לשימוש צורך משאבים רבים. כולי תקווה כי יעלה בידם של המתכננים והמעצבים לשמר את הפנטסיה הזאת גם לדורות הבאים.

לינק לכתבה ב- Architectural Record

http://archrecord.construction.com/news/daily/archives/050208plazaHotel.asp

לינק לכתבה ב- TheMarker

http://www.themarker.com/tmc/mail/arcMail.jhtml?ElementId=skira20050218_541912&mail_article=yes
 

וונציה בתל אביב + יתושים

לא יאומן! היום בתל אביב, על מגרש הנמצא ליד בתים אפורים, ליד הצטלבות הרחובות פנקס-ויצמן יש מספיק מים לאגם קטן. רק סירות חסרות שם, אפשר להקים שם עסק חדש ומבטיח. בימי היובש, המקום משמש כמגרש חניה לכל. מגרש זה לא מסוגל יותר לספוג את מי הגשמים ששטפו את העיר. הבטון הקר והאטום ביחד עם האספלט השחרחר אטמו את האדמה בצפון תל אביב, רק המגרש הזה נותר פתוח ועדיין מסוגל לקבל, אבל לא את כל המים שנאספו מהגשמים. צריך לתת לטבע ולאדם שטחים פתוחים נוספים. סגרו את הדרך למים לחלחל לאדמה. אין מספיק שטחי חלחול בעיר הזאת.

על המגרש הריק הזה, הנמוך מאוד ממפלס הכביש, תלוי מזה עשרות שנים, שלט המבטיח את הקמתו של בניין חדש עבור חיילי צה"ל. אולי את חיילי צה"ל לא נצטרך בעתיד, אבל לטבע כדאי מאוד לעזור. עכשיו, הצטברו שם מים שיספקו מצע נוח ליתושים ושאר בעלי-חיים. טוב יהיה אם היתושים העוקצניים יבנו לעצמם חיים במקום מרוחק קצת מבני-אדם. לתשומת לב פקחיה המסורים של עיריית תל-אביב!

           צילום: יוסי מטלון

בית קטן בתל אביב

צילום: יוסי מטלון

האם התיאטרון הזה של פרנק גרי?

 

אתמול פורסם בניו יורק טיימס כי בעוד שנתיים נראה את המבנה הראשון של האדריכל פרנק גרי בברוקלין, ניו יורק. על מה שהיום משמש כמגרש חניה, בסכום של 38 מליון דולר יוקם תיאטרון מזכוכית ופלדת אל-חלד שתוכנן במשותף על ידי האדריכלים Hugh Hardy  ו-Frank Gehry.  מעבר לאקדמיה למוזיקה ב-Fort Greene  יוקם מבנה פתוח, מרגש ובעל איכויות רבות, בניין זה יהיה מבנה "עוגן" תרבותי בדאון-טאון ברוקלין.
 

הדמיית התיאטרון בברוקלין

הדמייה: Advanced Media Design

לתיאטרון זה יהיו מספר גלריות צפייה וגם ריצפה מתנועעת שיכולה להיות מותאמת לקונפיגורציות שונות, בהתאם לסוג ההופעה. התיאטרון יכיל אודיטוריום ובו 299 כסאות, בית קפה, גן על הגג, ומרכז חינוך. מייסד התיאטרון הדגיש כי מעטפת הבניין מבחוץ, מסביב, תבנה מזכוכית, מחומר שקוף, וזאת בכדי להדגיש את הפתיחות והשקיפות. מעבר לקיר הזכוכית יהיו דיוקנאות גראפיים של שייקספיר שעוצבו על ידי האומן מילטון גלאזר. הקירות שיחופו על ידי לוחות מתכת יקבלו טקסטורה שונה שתחזיר השתקפויות שונות בהתאם לשינויים באור במשך היום.
 
האדריכל, Mr. Hardy  ציין כי היה שיתוף פעולה מלא בינו לבין  האדריכל Mr. Gehry. הוא המשיך וסיפר במסיבת עיתונאיים שהתקיימה ב-4 לפברואר כי לא חשוב מי עשה מה. פרנק גרי שלא השתתף במסיבת העיתונאים, ציין בשיחת טלפון עם המשתתפים כי לא היו זקוקים לו, והבניין הוא של  Hugh Hardy . מההדמיה שפורסמה נראה בברור כי ההשפעה של האדריכל פרנק גרי על אופי הבניין הייתה מינימאלית. המבנה שקוף מידי, אמיתי יותר מידי בהשוואה למבנים אחרים של גרי. יש בבניין יותר מידי קווים ישרים, השבירות נקיות והחלוקה של הגושים השונים ברורה. חסרות כאן הזעקות והקריעות, התפרצויות תלת-מיימדיות ובריחת נפחים. חסר כאן נתק והפתעה. המבנה שקט מידי, אינו שבור ומנופץ, אינו מחולק להרבה גושים גדולים, וחסרים בו תת-חלקים קטנים המוזזים או מנותקים. המרחבים הפנימיים נראים ברורים מידי, האוריינטאציה מובנת ולא מבולבלת בניגוד לתנועה ללא מוצא שיש בכל מבנה סגמנטלי/פרגמנטרי. חסרים כאן צירים ללא התחלה או סוף שקיימים בארכיטקטורה המפוזרת, המתפרצת, הנשפכת, הבלתי יציבה. תכונות פרגמנטריות מסוג זה מאפיינות את רוב המבנים שתוכננו על ידי פרנק גרי לאחרונה. תכונות אלו מאפיינות מאוד את האדריכלים הקשורים לזרם הדה-קונסטרוקטיבי. האם גרי נרגע? האם הוא מפויס, מתרצה, מנוחם?

 

תוספת קטנה להמחשה. הנה מבנה אחר, לא כל כך "רגוע" של אדריכל פרנק גרי:

 

State Center at M.I.T

צילום: אתר M.I.T

קישור לניו יורק טיימס: http://www.nytimes.com/2005/02/04/theater/newsandfeatures/04gehr.html

"מקדונלדיזציה" במוזיאון

 

כאדם אני אוהב לראות מבנים חדשים, כאדריכל אני משתוקק לבקר בכל מקום שיש בו משהו חדשני הקשור לעיר ולבניינים שבה בכלל ולבני-אדם החיים בעיר ומחוצה לה בפרט.  אעשה כמעט הכול בכדי לבקר במבנים חדשים שמגרים את המחשבה, מפיקים הלם וויזואלי חיובי למתבונן ולמשתמש, ויוצרים אתגר אינטלקטואלי. לא איכפת לי לראות את המוזיאונים של הארגון "גוגנהיים" ממוקמים בכל עיר ובכל מדינה אפשרית. זה יכול לשמש מעבדה לניסיונות אדריכליים ונותן אפשרות קפיצה לאדריכלים צעירים ונועזים להתברג בספירות העליונות של מנהיגי העתיד – האדריכלים.

 

 

 

 

 

מוזיאון גוגנהיים בבילבאו ובניו יורק, צילומים: אתר המוזיאון

נראה לי שזה לא כל כך כדאי, אפשרי ופשוט. ה"גלובליזציה" מזערה את העולם והפכה אותו למושב, למקום קטן שבו האחד הוא כולם והכולם הוא אחד. במה דברים אמורים? בזה שמוזיאון גוגנהיים הופך לשותף פעיל בתהליך ה"מקדונלדיזציה", כחלק מהגלובליזציה. קונספט זה שהוגדר על ידי קאווין רובינס ועוד אחרים רבים וטובים, מסביר כיצד העולם נשטף בגלים של אימפריאליזם תרבותי שממעיט או משמיד תרבויות מקומיות.  תהליך זה יוצר אחידות תרבותית –  סמלית וסגנון חיים דומה, בעולם כולו, כולל את המערב והמזרח. נראה כי בעזרת ה"מקדונלדיזציה", האמנות הופכת למשהו זול, מסחרי, חסר עומק, חסר ערך. הפצה המונית, לא איכותית של מוצרים חסרי אופי בכל יבשות תבל עושות רדוקציה לאמנות והאמנים בכלל, ולאמנות האותנטית, השייכת ונוצרת במקום ספציפי בפרט. ההבדל בין האדם ממקום למקום, ממדינה למדינה הוא משהו חיובי, מעניין ומפתח. יוזמה אישית מקומית עדיפה על יזמות אחת כלל עולמית. הרציונאליות העסקית גוברת כרגע על האמוציונאליות האישית, דבר שמכחיד את הפרזנטציה האישית השונה מאדם לאדם בכל מקום ומקום. המאקרו – אומנות משתקת את המיקרו – אומנות. אופי ואיכות המוזיאונים עצמם שונה ממקום למקום, מאדריכל לאדריכל. זה נוצר בעקבות האופי השונה של האדם והמקום, השוני בסביבה הקרובה מהסביבה הרחוקה, השוני בגישה ממקום למקום.

עודף התרחבות ופתיחת סניפים רבים משתקת את מוזיאון גוגנהיים.  בכתבה מאת שרלוט היגיס שפורסמה בעיתון "הארץ" בשלושים לחודש ינואר שנה זו, נכתב כי התורם הראשי למוזיאון פיטר בי-לואיס, עזב לאור חילוקי דעות קשים עם מנהלו של המוזיאון, תומס קרנס. חלוקי הדעות קשורים לאופי ניהול המוזיאון ורצונו של המנהל לתפוס נקודות שטח אסטרטגיות בכל מדינה, בכל עיר אפשרית.
 
נכון, המוזיאון בבילבאו שבספרד הפך למקום לעליה לרגל, ארכיטקטורה אי-רגולרית מתפתלת. לעומת זאת, המוזיאון בניו יורק שתוכנן על ידי פרנק לוייד רייט, ונפתח בשנת 1959- מתפורר. המוזיאון החדש שנפתח בשנת 2001  בלאס וואגס ותוכנן על ידי אדריכל הצמרת, רם קוהלאס, נסגר לאחר 15 חודשים. הסניף בסוהו שבמנהטן נסגר אף הוא בשנת 2001. למוזיאון יש גם סניפים בוונציה ובברלין. ערים נוספות שעשויות לקבל איזה גוגנהיים כזה הן, טייצ'ונג שבטייוואן שמתוכנן על ידי האדריכלית הבריטית ממוצא לבנוני, זאהה חאדיד. בריו דה ז'ניירו יוקם מוזיאון בניצוחו של המאסטרו ז'אן נובל ואפילו בגוואדהלחרה שבמכסיקו יוקם מוזיאון – כל עוד המנהל תומס קרנס נשאר בתפקידו ויש מספיק תורמים.

טוב יעשה מוזיאון גוגנהיים אם יישאר במקומו, כפי שהוא, ישמר את מה שקיים וידחה את ההתפתחות הנדלני"ת שלו לזמן אחר. טוב יעשה אם יתמקד באומנות. חובה עליו ללטש את המוזיאונים הקיימים ולעודד צמיחה אומנותית מקומית על פני צמיחה נדלני"ת מכל צדדיו של האוקיאנוס.