ארכיון יומי: ינואר 25, 2005

בבוקר

 

כאילו אבנים הונחו על חזהו, לחצו בעוצמה על ריאותיו. הוא היה קשור לסיפוריו. ברגע שניסה לקום הם משכו אותו מטה. לא היה ביכולתו להתרומם ממיטתו. מסמרים חיברו אותו לעברו, לכל מה שמתחתיו.

למה לו לקום? לצאת לבוקר אפור ולהגיע למשרד מתכתי וקר. לא היה ביכולתו להרים את עצמו, לעזוב את מיטתו בבוקרו של יום. הוא לא רצה, הוא לא יכול.

בוקר אור

 

הקדים הוא להגיע למקום עבודתו. הדליק את המחשב והחל לעבוד במיומנות וברוח חריצות של בוקר. מאחוריו, בשקט נכנס אדונו למשרד, וקפץ במפתיע לעברו כאילו תפסו בקלקלתו. פעור פה, עמד האדון נדהם על שלא היה עד לפשע. שאל אותו בעל המקום למעשיו פה בשעה מוקדמת שכזו, אז הבחין כי העובד השכים בוא בכדי לעבוד ולרצות אותו.

זז האדון אחורה ונמלך בדעתו, מדוע חושד הוא בכשרים? חשב ומצא, היה לו ניסיון עם אלו שניצלו, לקחו וגנבו ועתה הוא סובל מחטאם של הקודמים, ומזיכרונות שלו שנכפים על אחרים שלא חטאו, עדיין.

בקבוק יין

 

היא לא יכלה יותר לשאת את כובד היין שהוא נתן לה לפני שנים רבות לרגל יום הנישואין. הוא הגיש לה את המתנה ביום מיוחד, המיוחד רק לשניהם, עוד כאשר היה נדמה לו כי הוא אוהב אותה.
 
הבקבוק הצבעוני עמד בודד שנים רבות ללא תנועה, יציב מבחוץ כמו מוצקות הזכוכית, ומבפנים – דליל כמו היין. הוא הונח למעלה בארון גבוה, כמה שיותר רחוק, ללא טיפוח או מגע. הם לא חשבו להשתמש בו, לא רצו, אולי פחדו. הם משכו את החוט הדק שקשר אותם ביחד, לאורך זמן בלתי נמדד, זמן ארוך מידי. לא רצו, סירבו לטעום אותו, כי פחדו שהטעם יהיה תפל בפיהם, כמו הכול, כמו אהבתם שדעכה, וכך נאלם הוא בליבם שלהם. פיהם נאטמו, לא היו יכולים לטעום את האמת של היין הזה. כך לאורך השנים, עמד לו הבקבוק בתוך קופסת אהבתם השבירה.
 
לאחר שאהובה נעלם מחייה והפך לזר, איבד הבקבוק את מעט המשמעות או ההצדקה לקיומו והפך לעצם חסר תוחלת, למיותר, לצובר אבק. לא הייתה לה הזדמנות נאותה לחסלו, לבטלו, לרסקו, להיפטר ממנו. חשבה לזורקו או להתענג עליו עם אהובה החדש. בחרה באפשרות השנייה לאור נרות בסעודת ערב חג.
 
שני אהוביה לא ידעו.