מזה שנים רבות ידוע לכל שביתו של האדריכל פרנק גרי (Frank Gehry) הפך למקום לעליה לרגל של כל מעריציו. המבנה ששופץ ב-1978 היה מאוד שונה מהקונטקסט שבו הוא נמצא ולכן עורר מחלוקות וניגודי אינטרסים. לבסוף הפך המבנה לאהוב על ידי כולם. לאחרונה החליט גרי לעדן את אופי המבנה. האלמנטים השבורים קצת מעיקים על חייו וחיי בני משפחתו. מזועזעים מהשינוי, כאילו לא מאמינים, עומדים מעריציו ומביטים כיצד השבור והמנופץ מקבל רכות וסדר, מקבל שיטה וקונסטרוקציה עקבית המותאמת לצרכי האדם בלבד. ה"גורו" של התכנון הפרגמנטרי, האדריכל שקיבל השראה מהדגים ששחו באמבטיה בבית משפחתו, האדריכל אפרים גולדברג בן ה-75, האדריכל שתכנן את ה"מקדש" הדה-קונסטרוקטיבי, המבנה הפיסולי המדהים , מוזיאון גוגנהיים בעיר בילבאו שבספרד, האדריכל שתכנן את מוזיאון הסובלנות בירושלים מנסה להיות סובלני כלפי משפחתו וסביבתו.
לינק ב"הארץ":
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=529102
ביתו של פרנק גרי, מבט מהחצר האחורית
מבט מהמטבח לעבר חדר האוכל
מבט חיצוני לעבר פינת הבית
הכניסה לבית צילומים: Eddie May
מוזיאון הסובלנות צילום מודל: מרכז ויזנטל
יוסי מטלון - רשמים ומחשבות - Archinote's Blog 
תגובות
הדה-קונסטרוקציה לא נבנתה בכלל? אולי היא זמנית?
אולי היא לא מתאימה לשקט ושלווה שרצוי שיהיה בבית פרטי?
http://web.mit.edu/evolving/stata/
מרכז סטאטה ב- MIT, נראה קורס מבחוץ ומרווח בצורה גאונית כמעט מבפנים (גאונית לפשוטי העם כמובן).
הבניין נבנה בין השאר תרומותיהם הנדיבות של ריי ומריה סטאטה ושל ביל גייטס (שבאופן רשמי בשמו ובשם רעייתו נקראים מגדליו. באופן לא רשמי – ע"י הסטודנטים, הם נקראים מינאס תירית' ומינאס מורגול).
גן הילדים שממוקם בבנין ועיצובו, הופכים את גוש האבן והברזל הענק והעקמומי הזה דווקא למבנה רך וקצת יותר מסודר בתוך הכאוס הגדול.
אין ספק כי הארכיטקטורה הפרגמנטרית, הסגמנטאלית, יוצרת חללים חיצוניים ופנימיים בלתי רגילים. המורכבות השבורה, המנופצת, הבלתי ברורה יוצרת מצד אחד, הפתעה, עניין רב ואתגר "התמצאותי". ומצד שני, זה יוצר חוסר וודאות, אי-שקט ואולי גם עצבנות. התכונות הללו מתאימות לסוגים שונים של מבנים, לדוגמא: בתי חולים, בתי סוהר לעומת מוזיאונים, סיפריות, בתי ספר ותיאטרון, לכל אחד מהשימושים שהוזכרו יש למצוא את הארכיטקטורה, את המרחבים והפרופורציות הנכונים, את האווירה המתאימה שתפיק את המקסימום מהמשתמשים.
הפרט שנשמט מתגובתי היה שמרכז סטאטה תוכנן ע"י פרנק גרי.
אחת ההפתעות הגדולות בו שבניגוד למצופה הוא כלל לא מהווה "אתגר התמצאותי" ברגע שאתה נכנס אליו. הכל ברור ונרחב ומואר. אם איני טועה, כל המעברים בו רחבים כל כך עד שאי אפשר ללכת בו לאיבוד.
נכנסתי לאתר וכבר בתמונה הראשונה אפשר לראות מי האדריכל של המבנה. כשמדובר בפרנק גרי, קשה לטעות.
הזרם האדריכלי המכונה הזרם "הדה-קונסטרוקטיבי", שאליו שייך גרי ביחד עם טובים אחרים כמו דניאל ליבסקינד ופיטר אייזנמן, באופן טבעי לא מחפש את המושלם והיפה שבחיים. הם מחפשים את המציאותי שמכאיב לפעמים, דבר שלא הולך או עומד כמו שרצינו, ולכן המבנים מבטאים את המציאות הבלתי שלמה, אולי מנופצת, אולי חודרנית ומכאיבה לפעמים.
מטבע הדברים, גם האוריינטאציה באותם מבנים לא ברורה.
אם במבנה המדובר הכל ברור, נעים , חלק ורך, אז זה טוב ומעניין. והשאלה האם המרחבים החיצוניים למבנה, האם הגיאומטריה החיצונית מקבלת ביטוי אחר בחללים-מרחבים הפנימיים של המבנה? האם הרוגע והשלווה הפנימיים מנוגדים למתח, לחוסר היציבות החיצוני?
A great new book about the implications of deconstruction on our lives: "Anti-architecture and deconstruction" by Nikos Salingaros