ארכיון חודשי: ינואר 2005

קצת ברצלונה ואסתטיקה

"….דבר ראשון, אסתטיקה לשמה. בכל עיר גדולה באירופה – מליסבון במערב ועד בודפשט במזרח – בניין הוא הרבה יותר מ"קוביה לגור בה". בניין הוא חוויה אסתטית, לפעמים – יצירת אמנות. ובכל הערים הקטנות לא תראו בניינים מחוצ'קנים בדודי שמש וחבלי כביסה כמו בתל אביב או בבת-ים. ועם בניינים יותר יפים, החיים נעימים יותר. ואל תגידו לי שלנו לא היה זמן, כי הכל נבנה מהר מהר. זה תירוץ יפה, אבל עברו 50 שנה. בניינים נבנו, גשרים הוקמו, רחובות שופצו, ועדיין אין בניין אחד בישראל שנראה כמו "פלאנטה", שהוא סתם משרד של הוצאה לאור בברצלונה…."  אלו מילותיו של גדי להב מברצלונה בוואלה.

 

בניין ברחוב אבן גבירול בתל אביב. ילדי רחוב מפויחים ומקולפים (צילום: וואלה!)

 

בניין פלאנטה בברצלונה. סתם בניין משרדים בדרך אבנידה דיאגונל (שדרות האלכסון),  (צילום: וואלה!)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ואני רוצה לצעוד שוב בדרך אבנידה דיאגונל (שדרות האלכסון), כמו שעשיתי פעם.

 

להלן הלינק לכתבתו של גדי להב בוואלה.

 http://news.walla.co.il/?w=/2/651407

אני לא צריך להוסיף אפילו מילה אחת.

אולי בכל זאת קצת משלנו, קצת משלי, פה בעיר הגדולה, ה"עיר" ללא ההפסקה, תל אביב!!!

http://www.notes.co.il/yossi/8779.asp

בבוקר

 

כאילו אבנים הונחו על חזהו, לחצו בעוצמה על ריאותיו. הוא היה קשור לסיפוריו. ברגע שניסה לקום הם משכו אותו מטה. לא היה ביכולתו להתרומם ממיטתו. מסמרים חיברו אותו לעברו, לכל מה שמתחתיו.

למה לו לקום? לצאת לבוקר אפור ולהגיע למשרד מתכתי וקר. לא היה ביכולתו להרים את עצמו, לעזוב את מיטתו בבוקרו של יום. הוא לא רצה, הוא לא יכול.

בוקר אור

 

הקדים הוא להגיע למקום עבודתו. הדליק את המחשב והחל לעבוד במיומנות וברוח חריצות של בוקר. מאחוריו, בשקט נכנס אדונו למשרד, וקפץ במפתיע לעברו כאילו תפסו בקלקלתו. פעור פה, עמד האדון נדהם על שלא היה עד לפשע. שאל אותו בעל המקום למעשיו פה בשעה מוקדמת שכזו, אז הבחין כי העובד השכים בוא בכדי לעבוד ולרצות אותו.

זז האדון אחורה ונמלך בדעתו, מדוע חושד הוא בכשרים? חשב ומצא, היה לו ניסיון עם אלו שניצלו, לקחו וגנבו ועתה הוא סובל מחטאם של הקודמים, ומזיכרונות שלו שנכפים על אחרים שלא חטאו, עדיין.

בקבוק יין

 

היא לא יכלה יותר לשאת את כובד היין שהוא נתן לה לפני שנים רבות לרגל יום הנישואין. הוא הגיש לה את המתנה ביום מיוחד, המיוחד רק לשניהם, עוד כאשר היה נדמה לו כי הוא אוהב אותה.
 
הבקבוק הצבעוני עמד בודד שנים רבות ללא תנועה, יציב מבחוץ כמו מוצקות הזכוכית, ומבפנים – דליל כמו היין. הוא הונח למעלה בארון גבוה, כמה שיותר רחוק, ללא טיפוח או מגע. הם לא חשבו להשתמש בו, לא רצו, אולי פחדו. הם משכו את החוט הדק שקשר אותם ביחד, לאורך זמן בלתי נמדד, זמן ארוך מידי. לא רצו, סירבו לטעום אותו, כי פחדו שהטעם יהיה תפל בפיהם, כמו הכול, כמו אהבתם שדעכה, וכך נאלם הוא בליבם שלהם. פיהם נאטמו, לא היו יכולים לטעום את האמת של היין הזה. כך לאורך השנים, עמד לו הבקבוק בתוך קופסת אהבתם השבירה.
 
לאחר שאהובה נעלם מחייה והפך לזר, איבד הבקבוק את מעט המשמעות או ההצדקה לקיומו והפך לעצם חסר תוחלת, למיותר, לצובר אבק. לא הייתה לה הזדמנות נאותה לחסלו, לבטלו, לרסקו, להיפטר ממנו. חשבה לזורקו או להתענג עליו עם אהובה החדש. בחרה באפשרות השנייה לאור נרות בסעודת ערב חג.
 
שני אהוביה לא ידעו.

בניין חדש לבית הספר לאדריכלות

בית הספר לאדריכלות, תכנון ערים ונוף ב-  (City College, New York ,(C.U.N.Y,צמח והתפתח ולכן יעבור למבנה חדש. חשיפת המבנה שתוכנן על ידי Rafael Vinoly Architects  מניו יורק, תיערך בחודש הבא. למרות שהוזמנתי לאירוע זה שיערך במשרדי האדריכלים Rafael Vinoly Architects  בניו יורק, כנראה לא אגיע, והסיבה היא כמובן לא מפני שאיני רוצה לבקר קצת במנהטן.
 
למעשה המבנה הוא לא חדש כל כך. זהו מבנה קופסתי, שייך לזרם המודרני, שנבנה בתחילת שנות החמישים במאה שעברה ולא טופל ושומר כהלכה. רצוי לשמור על מבנים בכדי שאלו יתפקדו כמצופה במשך שנים רבות. השימוש הראשוני של הבניין היה ספרייה. שנים לאחר מכן הוא שימש  כחלל, מרחב למשרדים ושימושים נחותים יותר. המשרדים שהיו במבנה זה יעברו למקום אחר והמבנה עצמו ייהרס למעט השלד שלו. כלומר, מדרגות, פיר מעליות, רצפות ועמודים יושארו במקומם ויקבלו חיפוי ורענון משולב עם שאר המבנה.
 
חזיתות המבנה יהיו חדשות ויספקו אור ברמה נאותה לכתות שמסביב. אלמנטי הצללה  מפלדת אל-חלד יותאמו לתנאים השונים בכל חזית וחזית. התכנון ממליץ על שתי קומות של נפחים לכתות "סטודיו", ספרייה לספרי אדריכלות בלבד, חלל תצוגה במרכז המבנה, משרדים ואולם הרצאות מסביב ל"אטריום" גדול. ב"אטריום" יהיו מערכות של  מדרגות פיסוליות, וגשרים שיאפרו תנועה ממפלס למפלס וממרחב אחד למרחב שני. החלונות שמסביב לתקרת ה"אטריום" ישטפו את לב הבניין באור טבעי.  על גגו של ה"אטריום" יוקם אמפיתיאטרון שישקיף למרכז הקמפוס.

שימור הגיאומטריה והוספת מעטפה טכנולוגית פתוחה לשלד הקיים מהווה פתרון כלכלי ואיכותי כאחד. המורפולוגיה הפשוטה, המאפשרת אוריינטאציה ברורה לכל משתמש בשילוב עם הטמעת אמצעים נכונים שיווסתו את האור, הקול וגם את הטמפרטורה הפנימית היכן שצריך, מספקות למבנה איכויות מוגדרות המתאימות לכל בית ספר, כולל בית ספר לאדריכלות. הפתיחות הפיזית ההקפית והעליונה תאפשר לכל סטודנט לייצר ולפתח את "המהפכה הארכיטקטונית" האישית שלו. אין כל ספק כי המבנה הזה שעוצב במאה הקודמת בסגנון קלאסי, יתאים את עצמו, בעזרת האדריכלים המוכשרים, לשימוש הולם גם במאה הנוכחית.

 האתר של Rafael Vinoly Architects: 
http://www.rvapc.com/flashindex.html

 

צילומים ומודל: Vinoly Rafael Architects

 

התנגח(ש)ות

 

צילום: יוסי מטלון

שוק אוכל תיאטרלי

 

 
דיזנגוף סנטר, צילומים: יוסי מטלון
 
 

האם הדה-קונסטרוקציה מתפרקת?

 

מזה שנים רבות ידוע לכל שביתו של האדריכל פרנק גרי (Frank Gehry) הפך למקום לעליה לרגל של כל מעריציו. המבנה ששופץ ב-1978 היה מאוד שונה מהקונטקסט שבו הוא נמצא ולכן עורר מחלוקות וניגודי אינטרסים. לבסוף הפך המבנה לאהוב על ידי כולם. לאחרונה החליט גרי לעדן את אופי המבנה. האלמנטים השבורים קצת מעיקים על חייו וחיי בני משפחתו. מזועזעים מהשינוי, כאילו לא מאמינים, עומדים מעריציו ומביטים כיצד השבור והמנופץ מקבל רכות וסדר, מקבל שיטה וקונסטרוקציה עקבית המותאמת לצרכי האדם בלבד. ה"גורו" של התכנון הפרגמנטרי, האדריכל שקיבל השראה מהדגים ששחו באמבטיה בבית משפחתו, האדריכל אפרים גולדברג בן ה-75, האדריכל שתכנן את ה"מקדש" הדה-קונסטרוקטיבי, המבנה הפיסולי המדהים , מוזיאון גוגנהיים בעיר בילבאו שבספרד, האדריכל שתכנן את מוזיאון הסובלנות בירושלים מנסה להיות סובלני כלפי משפחתו וסביבתו.

 

לינק ב"הארץ":

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=529102

 

ביתו של פרנק גרי, מבט מהחצר האחורית

 

 

 

 

 

 

 

מבט מהמטבח לעבר חדר האוכל

 

מבט חיצוני לעבר פינת הבית

 

הכניסה לבית    צילומים: Eddie May

 

מוזיאון הסובלנות    צילום מודל: מרכז ויזנטל

שמי תל-אביב היום מבעד לחלון המשרד

 

 

 
 
 
צילומים: יוסי מטלון

לבבות, חיות ובני-אדם בלב העיר

 

במרכז תל אביב, ב"לב העיר", על השלטים המוארים של הרחובות, נוספו פרטים יפים. מזה זמן מה רואים, בעיקר בלילה, כשהשלטים מוארים, לבבות, חיות ובני-אדם, אולי הם ילדים אולי הם מבוגרים.

מאחורי השמות מסתתרות דמויות. דמויות מוכרות, דמויות ללא שם, דמויות פשוטות ולא מזיקות, דמויות עם כתובות ברורות. לכל אחד ואחת יש בית, יש פינה, יש שם שמאחוריו היסטוריה עשירה. הם לובשים את כסותם בעיקר ביום, בלילות הם מוקפים בתאורה שמציגה ומפארת את נוכחותם, ממרכזת אותם בצמתים, בהצטלביות, בנקודות מפגש, בפרשת דרכים. ציורים פשוטים מוגבהים ממפלס הרחוב, דמויות מביטות, משקיפות על המציאות מלמעלה, בכדי להישמר מפני הרחוב המחוספס.

מי הוסיף את הפרט הזה לשלט? מי הוסיף צבע וצורות המובנים בכל השפות? שפה אוניברסאלית. לפעמים זה כלב ולפעמים זה "דובי", לעמים זה ילד ולפעמים זה ילדה, במקום אחר זה שתי ילדות ולב, ולעיתים זה שני בנים ולב או סתם הרבה לבבות וילדה. האם אלוהים נמצא בפרטים?

יש ויגידו כי זה גרפיטי שוויזואלית מזהם את הרחוב, ואחרים יהללו וישבחו את ההיבט ההומוריסטי הזה, סוג של אנושיות שחסרה לעיתים, אולי זה מוסיף קצת חיוך, מבט עדין ואולי מעט רכות לעיר הנוקשה והתזזיתית, הרוטטת, המסתובבת ללא הפסקה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילומים: יוסי מטלון