יער של מצבות

אחרי חמש עשרה שנים של דיונים, עיכובים, וויכוחים וטעונים בעד ונגד, אחרי מאבקים הנוגעים למיקום האנדרטה, עלות בנייתה, גודלה וחומרי הבניה, במקום מרכזי בליבה של העיר ברלין מסתיים לעיתו תהליך הבניה של יער מצבות, בית קברות סטרילי, אנדרטה נוספת.  בעלות של כשלושים מליון דולר אמריקאי, נבנת אנדרטה זיכרון מרכזית לזכר היהודים שנספו בשואה. בגרמניה ממשיכים במפעלי ההנצחה השונים. תאריך פתיחת האנדרטה לקהל מתוכנן ליום העשירי בחודש מאי 2005, במלאת שישים שנה לסיום מלחמת העולם השנייה. 

מודל וצילום: סטודיו פיטר אייזנמן

גודל המגרש קרוב לתשעה עשר דונמים והוא יהיה נגיש מכל ארבעת הצדדים ללא נקודות כניסה ויציאה מתוכננות או נקודה מרכזית וויזואלית. אין באנדרטה נקודות ציון בולטת למרחקים, אין בה מעברים מסומנים וברורים המיועדים לסייע למבקר להתמצא במרחב המבלבל. גישה זו מאפשרת פתיחות של האנדרטה להולכי רגל ומבקרים מכל מקום ומכל נקודה, המבקרים ימצאו את דרכם פנימה והחוצה באופן עצמאי ללא הכוונה מאורגנת. חוסר ההתמצאות במקום, כמו חוסר הביטחון או חוסר הידיעה אודות העתיד הקרוב יוצרים הרגשת אי-נוחות אדירה בעוצמתה.
 
המרחב העצום,  המגרש העצום, מאפשר תכנון סגמנטאלי המורכב מאלמנטים חזרתיים לשני הכיוונים. שכפול גנטי של הגופים יוצר הלם בעיני המתבונן. גופים אלו יוצרים דמיון, זהות בין כל החלקים הממלאים את המרחב הפתוח. דמיון זה יוצר בית-עולם היי-טקי. דמיון זה יוצר דיס-אוריינטאציה אצל המבקר. ללא נקודות ציון במרחב הכל נראה זהה, תואם למקום אחר. מתקבל הרושם שלכולם יש את אותן תכונות, מה שרחוק מהמציאות. כמו כן, הצפיפות של הגופים לא מאפשרים ראייה רחבת זווית. הצבע הקודר שלא משתנה לאורכה ורוחבה של האנדרטה יוצר אווירה דיכאונית וזהות מרחבית מונוטונית . זהותם ואופיים של כל הקורבנות בעיני רוצחיהם היו דומים.
 

מודל וצילום: סטודיו פיטר אייזנמן

מתחת לקרקע, בצד דרום-מזרח של המתחם הפתוח,  מתחת לגושי הבטון הקרים נבנה מרכז מבקרים ומספר אולמות לתערוכות. מתחת לקרקע יהיו שמות של קורבנות, מעל הקרקע התכנון קורא לאנונימיות. הירידה, החפירה בקרקע מאפיינת מונומנטים רבים הקשורים להנצחת השואה. גם במוזיאון היהודי בברלין שתוכנן על ידי האדריכל דניאל ליבסקינד, הקשר בין המבנה הישן לחדש הוא על ידי מעבר תת-קרקעי, ירידה במדרגות למפלס האדמה. הקשר עם הקרקע, הקשר עם הסוף שהוא לפעמים גם התחלה של משהו חדש, שורש שמצמיח משהו חיובי חדש. קשר זה מקבל חשיבות עליונה גם כאן. ללא סוף, יכול שלא יהיה חדש. היציאה מהאדמה והפריצה לחלל הפתוח מעל לקרקע, עמודים או תיבות מדגישים את הרצון לדחוק ולהרחיק את הקרבה לאדמה, השתדלות קולקטיבית לא למות למען המטרה, אם אפשר. להיפך, לנצח וגם להיות למעלה, בחיים, אחרי מאבקים וכמעט כשלונות.
 
מסביב לאנדרטה שתכנן האדריכל האמריקאי-יהודי בן השבעים ואחד מניו יורק, פיטר אייזנמן,  אפשר לראות את הרייכטסאג  ובניני ממשלה אחרים. מספר מטרים מהאנדרטה אפשר לראות את  Tiergarten וגם את שער  Brandenburg.  הבונקר שבו שהה Adolf Hitler בימיו האחרונים נמצא קרוב מאוד לאנדרטה. מאוחר יותר, בעת בניית האנדרטה,  התגלה גם הבונקר של גבלס, בשטח שעליו נבנתה האנדרטה. 
 
התכנון המקורי של אייזנמן ביחד עם האמן Richard Serra  משנת 1997 הכיל ארבעת אלפים ומאה עמודי בטון המתנשאים לגובה של למעלה משבעה מטרים והרווח בין העמודים יאפשר למעבר של אדם אחד בלבד באותה עת, באותו כיוון. תכנית זו כיסתה את כל המתחם. לאחר פגישה עם Chancellor Helmut Kohl שביקש להנמיך את העמודים, להפחית במספרם ולהוסיף שטחים למטרות אחרות, Richard Serra  פרש מהפרויקט וכך אדריכל פיטר אייזנמן נשאר לבדו.
 

צילום: AP

פיטר אייזנמן נתן למקום את השם: " Forest of Pillars". המרחב הזה מכיל אלפיים שבע מאות ואחד עשרה תיבות, מצבות, עמודי בטון בולטים מעל לקרקע, עמודים רחבים ובגבהים שונים, מתשעים וחמשה סנטימטרים עד שני מטרים ושלושים ושמונה סנטימטרים, המפוזרים על קרקע לא מישורית, לעיתים שקועה. גובהם המשנה של העמודים יוצר גל, שטיח של עמודים שזורם בגלים לכל הכיוונים, דבר שלמעשה נוגד את הסופיות שיש במוות ואולי שאנדרטה זו מנסה לשדר למבקרים בה. הגל מנוגד לסוף החד והכואב. המעברים בין העמודים שתוכננו כקווים לכיוונים שונים, מאפשרים מעבר של אדם אחד בלבד באותו זמן, מעבר צר שמזכיר את המחילות והתעלות.
 
רעיון העמודים נולד אצל אייזנמן עוד בשנות השישים כאשר נכנס לשדה תירס גבוה. לאחר שנכנס לתוכו איבד את הכיוון והרגיש פחד כמי שהלך לאיבוד ללא יכולת לשחזר את כיוון הכניסה או היציאה. את הרגשה זו ניסה לייצר גם כאן בעזרת עמודי בטון אפורים. בים של שקיפות פוליטית גרמנית אנחנו מקבלים אנדרטה שמשרה הרגשה של בדידות. בלבול, חוסר כיוון  וחוסר התמצאות מאפיינים את האנדרטה המרשימה ששוב מזכירה לנו את ההיסטוריה ולא מאפשרים לעם הגרמני להדחיק את הרע ביותר שעשו אבותיהם.
 

צילום: AP

בעת תהליך הבנייה התגלה כי החברה Degussa AG שסיפקה חומרי בנייה לאנדרטה סיפקה גם את הגז Zyklon B לגרמנים בעת המלחמה. גז זה שימש לרצח יהודים ב-Auschwitz ובמחנות ריכוז אחרים באירופה. בפרוייקט האנדרטה החברה סיפקה את החומר שמגן על עמודי הבטון מציורי גרפיטי. לאחר עיכוב, יושרו ההדורים וחודשה הבנייה. דרמה נוספת התרחשה כאשר פיטר אייזנמן ניסה להיות חביב ומצחיק. באחת הפגישות עם מנהלי האנדרטה, האדריכל פיטר אייזנמן סיפר סיפור שגרם לוויכוחים נוספים במהלך הבניה. הוא סיפר שרופא השיניים שלו מניו יורק, שטיפל בו, הכניס לסתימה שבפיו מוצר של החברה . Degussa לאחר מכן שאל הרופא בבדיחות הדעת את אדריכל פיטר אייזנמן, האם הוא רוצה להוציא מהשן את החומר שיוצר על ידי החברה הזאת. הפגישה הופסקה מיד, כל החברים היהודים יצאו מהחדר והחרימו את האדריכל עד שזה התנצל ואמר שלא עלה בדעתו שבדיחה כזו תייצר כעס נורא שכזה.

 

צילום: AP

דיון פוליטי ציבורי ממוקד שנמשך שנים רבות התנהל סביב שאלות הנוגעות להקמת האנדרטה. היו שהתנגדו לבנייתה. למרות ששמות הניספים לא הוטבעו על גושי הבטון, הטיעון המרכזי כנגד בנית האנדרטה היה שהחלל הזה קשור רק לקורבנות היהודיים. ארגוני הצוענים הביעו את צערם בגלל שאין מזכירים את אסונם, נציגי ההומוסקסואלים טענו שלהם יש רק שלט צנוע. טוב עשתה מדינת ישראל שלא התערבה בוויכוחים הפנימיים בגרמניה. המפלגה הנוצרית הדמוקרטית הדיחה חבר מפלגה שדחה את רעיון הקמת האנדרטה והשווה את היהודים לנאצים.
 
בשנים האחרונות אנו רואים כי תהליך הנצחת אסונות ואירועים כואבים לא דורש שלושים או שישים שנה. באוקלהומה סיטי שבארה"ב התכנסה ועדה להנצחת האסון שהיה בעיר לאחר כשלושה חודשים מזמן האירוע. בניו יורק, לאחר אסון "התאומים",  מיד חשבו איך להנציח את אשר היה על ידי בניה מחודשת, על ידי חזרה למקום והפיכתו בצורה מיידית ממקום של אסון  ומוות למקום של חיים ושמחה. למרות זאת, בשני המקרים התברר כי בתחילה הכאב היה הגורם שאיחד את כולם ולאחר מכן אותו כאב, הוויכוחים והמריבות שנגעו לשאלה מי ראוי יותר להנצחה או למי כאב יותר הפרידו את משפחותיהם של הקורבנות. 

יכול להיות כי אין פתרון לבעיית המצפון של העם הגרמני. רוני גולץ, היסטוריון חובב ומדריך תיירים בברלין אמר פעם כי רק צינור שיעביר מים מברלין לתל אביב אולי יפתור את הרגשת האשמה הקולקטיבית שמרגיש חלק מהעם בגרמניה. עד שרעיון זה יתממש האנדרטות ממשיכות להיבנות. למרות שהסביבה האותנטית בברלין , מינכן ועוד ערים רבות אחרות בגרמניה מציגות לכל, בכל פינה או רחוב את אשר קרה בעבר, ממשיכים בבניית אתרי זיכרון. אתרי הנצחה ממשיכים להיבנות בכל הכלים והאמצעים: פסלים, אנדרטות, שלטים ואתרי זיכרון. ההנצחה שלא מאפשרת לשכוח את אשר היה.