כסאות דומים, עיצוב דומה, אותה דרך!

לצופה מהצד…

לצופה מהצד האירועים הפוליטיים-מפלגתיים האחרונים מעוררים תמיהה, ספק ואולי חוסר תקווה. צעירים או מבוגרים, חסרי ניסיון או בעלי ניסיון, מהעיר או מהמושב, מהצפון או מהדרום, דבר לא השתנה. זוהי לא יותר מבמה של שחקנים שמוכנים לעשות הכול למען התמורה. תיאטרון ידוע מראש, תיאטרון משוכתב. הכול נעשה למען הטפל, למען התפקיד, למען הגמול, למען ההזדמנות והתשלום. כולם משתמשים בשלום ובכלכלה בכדי להשיג את העוגה. השלום והכלכלה הם רק כלי להשגת הכוח והשררה. קשה להאמין לנציגי המפלגות, בייחוד לגדולות שבהן, שנציגיהם אומרים את אשר על ליבם. קשה שלא לראות שאמירותיהם אינן מתורגמות למעשים. שוב "עובדים" עלינו! 
 

למען הכיסאות…

למען הכיסאות מציגים עקרונות. עקרונות שמתרוקנים מתוכן מיד כשהכיסאות מקבלים מהות, עיצוב או תוכן בדמות תפקיד מכניס לטווח רחוק. רצוי טווח רחוק, משמע, לשנים רבות, ג'וב ש"יסדר" את בעל התפקיד לכל החיים, ועדיף לכל משפחתו. המרוץ לתיקים, לתפקידים, האולימפיאדה הפוליטית שמפיקה מנעמים, המרוץ ב"מצעד הפזמונים" במפלגה אחת ו"השדרוגים" במפלגה השנייה משאירים בפי הבוחר הרגשה של בדיחה, משחק, זלזול בבוחר, קלות-דעת ובעיקר תרבות "החטוף" כמה שיותר ועשה לביתך מהר יותר וגדול יותר כי "אכול היום…".

היכן הם…

היכן הם המובילים שהיה באמת איכפת להם? היכן הם המנהיגים שהאגו שלהם הושאר מאחור? היכן הם המדינאים שהעיקר לא היה עצמם הם? היכן הם? גם אם נבחרו אחרים, לא משנה באיזו מפלגה, זה בגלל ה"שטיקים" והטריקים החדשים, שדרוג בתככנות הפוליטית, צביעות מטויחת בטייח אקוסטי וצבועה בצבעים היי-טקיים, מוטאציה תכנונית- פוליטית להשגת רווח נקי ממס. אחד מצטרף ליריבו בכדי ל"סדר" את השלישי. התרגילים הפוליטיים הנרקמים מאחורי דלתות סגורות ונחתמים בלחיצות ידיים רפות, קיבלו מסכה, הסוואה, מעטפה חדשה, רעננה ועסיסית. "אותה גברת בשינוי אדרת".

 

עוד לא יבשה הדיו…

עוד לא יבשה הדיו וכבר יצרי נקמות והצהרות אודות סגירת חשבונות נזרקות לכל כיוון ובכל ארגון פוליטי. עוד לא נספרו קולות וכבר מישהו יבוא חשבון עם מישהו אחר, אחד יגמור עניין ויחסל פוליטית את השני, את חברו. זירת  המאבק הפילה חללים טובים וטובים פחות, הם יקומו ויאבקו שנית כי בפוליטיקה, גם ובעיקר, הפצועים לא עושים יותר חשבון, המטרה מקדשת את האמצעים והטפל גובר על העיקר. צריך לדאוג שלא יקליטו, כי היה חבר כנסת אחד שנפל בפח בפני עם ועולם, הוא רק אחד מרבים, אחד ממאה ועשרים!