ארכיון חודשי: דצמבר 2004

יער של מצבות

אחרי חמש עשרה שנים של דיונים, עיכובים, וויכוחים וטעונים בעד ונגד, אחרי מאבקים הנוגעים למיקום האנדרטה, עלות בנייתה, גודלה וחומרי הבניה, במקום מרכזי בליבה של העיר ברלין מסתיים לעיתו תהליך הבניה של יער מצבות, בית קברות סטרילי, אנדרטה נוספת.  בעלות של כשלושים מליון דולר אמריקאי, נבנת אנדרטה זיכרון מרכזית לזכר היהודים שנספו בשואה. בגרמניה ממשיכים במפעלי ההנצחה השונים. תאריך פתיחת האנדרטה לקהל מתוכנן ליום העשירי בחודש מאי 2005, במלאת שישים שנה לסיום מלחמת העולם השנייה. 

מודל וצילום: סטודיו פיטר אייזנמן

גודל המגרש קרוב לתשעה עשר דונמים והוא יהיה נגיש מכל ארבעת הצדדים ללא נקודות כניסה ויציאה מתוכננות או נקודה מרכזית וויזואלית. אין באנדרטה נקודות ציון בולטת למרחקים, אין בה מעברים מסומנים וברורים המיועדים לסייע למבקר להתמצא במרחב המבלבל. גישה זו מאפשרת פתיחות של האנדרטה להולכי רגל ומבקרים מכל מקום ומכל נקודה, המבקרים ימצאו את דרכם פנימה והחוצה באופן עצמאי ללא הכוונה מאורגנת. חוסר ההתמצאות במקום, כמו חוסר הביטחון או חוסר הידיעה אודות העתיד הקרוב יוצרים הרגשת אי-נוחות אדירה בעוצמתה.
 
המרחב העצום,  המגרש העצום, מאפשר תכנון סגמנטאלי המורכב מאלמנטים חזרתיים לשני הכיוונים. שכפול גנטי של הגופים יוצר הלם בעיני המתבונן. גופים אלו יוצרים דמיון, זהות בין כל החלקים הממלאים את המרחב הפתוח. דמיון זה יוצר בית-עולם היי-טקי. דמיון זה יוצר דיס-אוריינטאציה אצל המבקר. ללא נקודות ציון במרחב הכל נראה זהה, תואם למקום אחר. מתקבל הרושם שלכולם יש את אותן תכונות, מה שרחוק מהמציאות. כמו כן, הצפיפות של הגופים לא מאפשרים ראייה רחבת זווית. הצבע הקודר שלא משתנה לאורכה ורוחבה של האנדרטה יוצר אווירה דיכאונית וזהות מרחבית מונוטונית . זהותם ואופיים של כל הקורבנות בעיני רוצחיהם היו דומים.
 

מודל וצילום: סטודיו פיטר אייזנמן

מתחת לקרקע, בצד דרום-מזרח של המתחם הפתוח,  מתחת לגושי הבטון הקרים נבנה מרכז מבקרים ומספר אולמות לתערוכות. מתחת לקרקע יהיו שמות של קורבנות, מעל הקרקע התכנון קורא לאנונימיות. הירידה, החפירה בקרקע מאפיינת מונומנטים רבים הקשורים להנצחת השואה. גם במוזיאון היהודי בברלין שתוכנן על ידי האדריכל דניאל ליבסקינד, הקשר בין המבנה הישן לחדש הוא על ידי מעבר תת-קרקעי, ירידה במדרגות למפלס האדמה. הקשר עם הקרקע, הקשר עם הסוף שהוא לפעמים גם התחלה של משהו חדש, שורש שמצמיח משהו חיובי חדש. קשר זה מקבל חשיבות עליונה גם כאן. ללא סוף, יכול שלא יהיה חדש. היציאה מהאדמה והפריצה לחלל הפתוח מעל לקרקע, עמודים או תיבות מדגישים את הרצון לדחוק ולהרחיק את הקרבה לאדמה, השתדלות קולקטיבית לא למות למען המטרה, אם אפשר. להיפך, לנצח וגם להיות למעלה, בחיים, אחרי מאבקים וכמעט כשלונות.
 
מסביב לאנדרטה שתכנן האדריכל האמריקאי-יהודי בן השבעים ואחד מניו יורק, פיטר אייזנמן,  אפשר לראות את הרייכטסאג  ובניני ממשלה אחרים. מספר מטרים מהאנדרטה אפשר לראות את  Tiergarten וגם את שער  Brandenburg.  הבונקר שבו שהה Adolf Hitler בימיו האחרונים נמצא קרוב מאוד לאנדרטה. מאוחר יותר, בעת בניית האנדרטה,  התגלה גם הבונקר של גבלס, בשטח שעליו נבנתה האנדרטה. 
 
התכנון המקורי של אייזנמן ביחד עם האמן Richard Serra  משנת 1997 הכיל ארבעת אלפים ומאה עמודי בטון המתנשאים לגובה של למעלה משבעה מטרים והרווח בין העמודים יאפשר למעבר של אדם אחד בלבד באותה עת, באותו כיוון. תכנית זו כיסתה את כל המתחם. לאחר פגישה עם Chancellor Helmut Kohl שביקש להנמיך את העמודים, להפחית במספרם ולהוסיף שטחים למטרות אחרות, Richard Serra  פרש מהפרויקט וכך אדריכל פיטר אייזנמן נשאר לבדו.
 

צילום: AP

פיטר אייזנמן נתן למקום את השם: " Forest of Pillars". המרחב הזה מכיל אלפיים שבע מאות ואחד עשרה תיבות, מצבות, עמודי בטון בולטים מעל לקרקע, עמודים רחבים ובגבהים שונים, מתשעים וחמשה סנטימטרים עד שני מטרים ושלושים ושמונה סנטימטרים, המפוזרים על קרקע לא מישורית, לעיתים שקועה. גובהם המשנה של העמודים יוצר גל, שטיח של עמודים שזורם בגלים לכל הכיוונים, דבר שלמעשה נוגד את הסופיות שיש במוות ואולי שאנדרטה זו מנסה לשדר למבקרים בה. הגל מנוגד לסוף החד והכואב. המעברים בין העמודים שתוכננו כקווים לכיוונים שונים, מאפשרים מעבר של אדם אחד בלבד באותו זמן, מעבר צר שמזכיר את המחילות והתעלות.
 
רעיון העמודים נולד אצל אייזנמן עוד בשנות השישים כאשר נכנס לשדה תירס גבוה. לאחר שנכנס לתוכו איבד את הכיוון והרגיש פחד כמי שהלך לאיבוד ללא יכולת לשחזר את כיוון הכניסה או היציאה. את הרגשה זו ניסה לייצר גם כאן בעזרת עמודי בטון אפורים. בים של שקיפות פוליטית גרמנית אנחנו מקבלים אנדרטה שמשרה הרגשה של בדידות. בלבול, חוסר כיוון  וחוסר התמצאות מאפיינים את האנדרטה המרשימה ששוב מזכירה לנו את ההיסטוריה ולא מאפשרים לעם הגרמני להדחיק את הרע ביותר שעשו אבותיהם.
 

צילום: AP

בעת תהליך הבנייה התגלה כי החברה Degussa AG שסיפקה חומרי בנייה לאנדרטה סיפקה גם את הגז Zyklon B לגרמנים בעת המלחמה. גז זה שימש לרצח יהודים ב-Auschwitz ובמחנות ריכוז אחרים באירופה. בפרוייקט האנדרטה החברה סיפקה את החומר שמגן על עמודי הבטון מציורי גרפיטי. לאחר עיכוב, יושרו ההדורים וחודשה הבנייה. דרמה נוספת התרחשה כאשר פיטר אייזנמן ניסה להיות חביב ומצחיק. באחת הפגישות עם מנהלי האנדרטה, האדריכל פיטר אייזנמן סיפר סיפור שגרם לוויכוחים נוספים במהלך הבניה. הוא סיפר שרופא השיניים שלו מניו יורק, שטיפל בו, הכניס לסתימה שבפיו מוצר של החברה . Degussa לאחר מכן שאל הרופא בבדיחות הדעת את אדריכל פיטר אייזנמן, האם הוא רוצה להוציא מהשן את החומר שיוצר על ידי החברה הזאת. הפגישה הופסקה מיד, כל החברים היהודים יצאו מהחדר והחרימו את האדריכל עד שזה התנצל ואמר שלא עלה בדעתו שבדיחה כזו תייצר כעס נורא שכזה.

 

צילום: AP

דיון פוליטי ציבורי ממוקד שנמשך שנים רבות התנהל סביב שאלות הנוגעות להקמת האנדרטה. היו שהתנגדו לבנייתה. למרות ששמות הניספים לא הוטבעו על גושי הבטון, הטיעון המרכזי כנגד בנית האנדרטה היה שהחלל הזה קשור רק לקורבנות היהודיים. ארגוני הצוענים הביעו את צערם בגלל שאין מזכירים את אסונם, נציגי ההומוסקסואלים טענו שלהם יש רק שלט צנוע. טוב עשתה מדינת ישראל שלא התערבה בוויכוחים הפנימיים בגרמניה. המפלגה הנוצרית הדמוקרטית הדיחה חבר מפלגה שדחה את רעיון הקמת האנדרטה והשווה את היהודים לנאצים.
 
בשנים האחרונות אנו רואים כי תהליך הנצחת אסונות ואירועים כואבים לא דורש שלושים או שישים שנה. באוקלהומה סיטי שבארה"ב התכנסה ועדה להנצחת האסון שהיה בעיר לאחר כשלושה חודשים מזמן האירוע. בניו יורק, לאחר אסון "התאומים",  מיד חשבו איך להנציח את אשר היה על ידי בניה מחודשת, על ידי חזרה למקום והפיכתו בצורה מיידית ממקום של אסון  ומוות למקום של חיים ושמחה. למרות זאת, בשני המקרים התברר כי בתחילה הכאב היה הגורם שאיחד את כולם ולאחר מכן אותו כאב, הוויכוחים והמריבות שנגעו לשאלה מי ראוי יותר להנצחה או למי כאב יותר הפרידו את משפחותיהם של הקורבנות. 

יכול להיות כי אין פתרון לבעיית המצפון של העם הגרמני. רוני גולץ, היסטוריון חובב ומדריך תיירים בברלין אמר פעם כי רק צינור שיעביר מים מברלין לתל אביב אולי יפתור את הרגשת האשמה הקולקטיבית שמרגיש חלק מהעם בגרמניה. עד שרעיון זה יתממש האנדרטות ממשיכות להיבנות. למרות שהסביבה האותנטית בברלין , מינכן ועוד ערים רבות אחרות בגרמניה מציגות לכל, בכל פינה או רחוב את אשר קרה בעבר, ממשיכים בבניית אתרי זיכרון. אתרי הנצחה ממשיכים להיבנות בכל הכלים והאמצעים: פסלים, אנדרטות, שלטים ואתרי זיכרון. ההנצחה שלא מאפשרת לשכוח את אשר היה.

כסאות דומים, עיצוב דומה, אותה דרך!

לצופה מהצד…

לצופה מהצד האירועים הפוליטיים-מפלגתיים האחרונים מעוררים תמיהה, ספק ואולי חוסר תקווה. צעירים או מבוגרים, חסרי ניסיון או בעלי ניסיון, מהעיר או מהמושב, מהצפון או מהדרום, דבר לא השתנה. זוהי לא יותר מבמה של שחקנים שמוכנים לעשות הכול למען התמורה. תיאטרון ידוע מראש, תיאטרון משוכתב. הכול נעשה למען הטפל, למען התפקיד, למען הגמול, למען ההזדמנות והתשלום. כולם משתמשים בשלום ובכלכלה בכדי להשיג את העוגה. השלום והכלכלה הם רק כלי להשגת הכוח והשררה. קשה להאמין לנציגי המפלגות, בייחוד לגדולות שבהן, שנציגיהם אומרים את אשר על ליבם. קשה שלא לראות שאמירותיהם אינן מתורגמות למעשים. שוב "עובדים" עלינו! 
 

למען הכיסאות…

למען הכיסאות מציגים עקרונות. עקרונות שמתרוקנים מתוכן מיד כשהכיסאות מקבלים מהות, עיצוב או תוכן בדמות תפקיד מכניס לטווח רחוק. רצוי טווח רחוק, משמע, לשנים רבות, ג'וב ש"יסדר" את בעל התפקיד לכל החיים, ועדיף לכל משפחתו. המרוץ לתיקים, לתפקידים, האולימפיאדה הפוליטית שמפיקה מנעמים, המרוץ ב"מצעד הפזמונים" במפלגה אחת ו"השדרוגים" במפלגה השנייה משאירים בפי הבוחר הרגשה של בדיחה, משחק, זלזול בבוחר, קלות-דעת ובעיקר תרבות "החטוף" כמה שיותר ועשה לביתך מהר יותר וגדול יותר כי "אכול היום…".

היכן הם…

היכן הם המובילים שהיה באמת איכפת להם? היכן הם המנהיגים שהאגו שלהם הושאר מאחור? היכן הם המדינאים שהעיקר לא היה עצמם הם? היכן הם? גם אם נבחרו אחרים, לא משנה באיזו מפלגה, זה בגלל ה"שטיקים" והטריקים החדשים, שדרוג בתככנות הפוליטית, צביעות מטויחת בטייח אקוסטי וצבועה בצבעים היי-טקיים, מוטאציה תכנונית- פוליטית להשגת רווח נקי ממס. אחד מצטרף ליריבו בכדי ל"סדר" את השלישי. התרגילים הפוליטיים הנרקמים מאחורי דלתות סגורות ונחתמים בלחיצות ידיים רפות, קיבלו מסכה, הסוואה, מעטפה חדשה, רעננה ועסיסית. "אותה גברת בשינוי אדרת".

 

עוד לא יבשה הדיו…

עוד לא יבשה הדיו וכבר יצרי נקמות והצהרות אודות סגירת חשבונות נזרקות לכל כיוון ובכל ארגון פוליטי. עוד לא נספרו קולות וכבר מישהו יבוא חשבון עם מישהו אחר, אחד יגמור עניין ויחסל פוליטית את השני, את חברו. זירת  המאבק הפילה חללים טובים וטובים פחות, הם יקומו ויאבקו שנית כי בפוליטיקה, גם ובעיקר, הפצועים לא עושים יותר חשבון, המטרה מקדשת את האמצעים והטפל גובר על העיקר. צריך לדאוג שלא יקליטו, כי היה חבר כנסת אחד שנפל בפח בפני עם ועולם, הוא רק אחד מרבים, אחד ממאה ועשרים!

"להיקבר ביצירה של פרנק לויד רייט"

היום פורסם ב"הארץ" דיווח אודות קבורה "ביצירה של פרנק לוייד רייט".

הקישור ל"הארץ":

 (http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=511020

 

כתבתי בהרחבה אודות התכנון הזה ברשימה מתאריך 14.11.2004 והקישור לרשימה הוא:

http://www.notes.co.il/yossi/8395.asp

 

 

בתי חרושת

בתי חרושת  יוסי מטלון

 

בתי חרושת גבוהים וצרים,

בתי חרושת נמוכים ורחבים,

את העיר הם מצופפים,

כך נראים בתי המגורים.

 

רעש בלתי פוסק,

את מהלך המחשבה הוא מפסק,

את החלל הוא מנפץ,

מחלק, זהו הרעש המנתץ.

 

בתי חרושת ממוסמרים,

בתי מגורים מסורגים,

פולטים כל מה שלא צריכים –

רעש וזוהמה מכל הסוגים. 

 

אחד מחליף בכל תרועה את התקרה,

אחת תולה כביסה שמטפטפת

על ראשה של השכנה.

שלישי מפעיל מזגן

שגובר בקולו על הצרחן.

 

גם חרושת של שמועות,

גם מקבץ של צעקות,

גם זבל בלתי ניגמר

שמסתיר ומכסה את ההווה והעבר.

 

גם הזבל המסוגנן,

משקף את טעמו של היצרן,

של הצרכן.

בפתח בית חרושתו,

מציג לכל את תוצרתו.

 

גם בתוך מיכל, גם מחוצה לו,

מוצגת לראווה אשפתו.

קצת נוזל וקצת יבש,

את התנועה על המדרכה הוא משבש.

 

גגות העיר מלאים בגלילים,

מים חמים הם מספקים.

ללא סדר או ארגון!

הם מוצבים  – ללא פרגון.

 

אם זה לא בשטחי –

אז מה כבר איכפת לי!

אומר לעצמו בעל המזגן או הדוד –

כי מה כבר לי ולכיבוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילומים: יוסי מטלון

תוספת מאוחרת:

גם שלטים בכל השפות,
ופרסומות משגעות
עוטפות את החזיתות
של הערים "המתוכננות".

בכל ספסל בכל שדרה יושבת קבוצה, 
בעיקר זקנים מזמן הקמת המדינה.
כמובן, מועצת חכמים,
שם את עתיד העיר הם מנבאים.

 

 

 

 

 

 

 

 

מי הזיז את המיקרופון שלי?!

 

שוב, העיתונות מלאה בפרשנות אודות "התקרית" בליל המיקרופונים, שבין ראש הממשלה לשעבר, רב-אלוף במיל. אהוד ברק וח"כ לשעבר, משה שחל. אמנם במקום פרצה מהומה, נשמעו קריאות בוז, תמיכה, מחיאות כפיים וחוסר סדר מוחלט שטף את המקום, למרות הכול ברור כי  התקרית לא הייתה יותר מתרגיל מתוחכם שסלל דרך בטוחה לברק. זה היה משחק של שחקנים. "אני בוש ונכלם" אמר שחל, שחקני "הבימה" אחד אחד.  שחל, שליחו של פרס יזם את האירוע בהסכמתם של פרס וברק, כל זאת בכדי להכניס את ברק לעניינים. אכן , ברק יהיה שר בממשלת שרון המחודשת מטעמו של פרס והאירוע נועד להסיח את דעתם של האחרים. הכול היה מתוכנן מראש ובוצע בצורה מעולה בסגנון "הסיירת". ברק יתמוך בפרס וזה יספק לו שקט תעשייתי עד לבחירות בשנת 2006. 
 

שמעון פרס צילום:רויטרס

אהוד ברק ומשה שחל צילום: שאול גולן

באולם "בית החייל" בתל אביב לא היה מצנח טוב יותר או סולם מספיק גבוה בכדי שאהוד ברק יוכל לרדת דרכו ושם לפגוש את ראש הממשלה לשעבר, שמעון פרס.  פרס פרס עבור אהוד ברק שטיח אנכי בכדי להכניס אותו לשורת המצליחנים של מפלגת העבודה התשושה והמזדקנת. צריך מישהו חזק ליד פרס בסמטאות החשוכות.
 
הוא צריך את ברק לידו בכדי שזה ימשיך את המשא והמתן שהיה עם האבא של השליט הנוכחי בסוריה. נמאס לו מענייני השכנים העקשנים שמסרבים לקבל הכול, ממש הכול. הוא בהחלט צריך את ברק, הוא לפחות מנגן על הפסנתר, האחרים מנגנים על הנשמה. במקרה של ממשלת אחדות, מקורבים אומרים שברק יתמודד על תפקיד שר. וזה לא היה מתוכנן?! נו, באמת, צריך אחד שיגיע לממשלה לא בזחילה, כל השאר זוחלים והוא ירוץ, כמו על כנף המטוס, כמו בסיירת, כמו במחתרת?
 
אם הוא לא יהיה שר בממשלת שרון, מה ומי יעסיקו את ברק? אז בכדי שלא יעשה רעש וינגח בפרס, ימליץ האחרון למנותו לשר לענייני הינתקות, עזיבה או נטישה, איך שתרצו להגדיר את התופעה. הוא כבר עשה את זה בלבנון ויש לו ניסיון. אז, ברק יתמוך בפרס, בכדי שהוא ימונה לשר. כמו כן ידוע לכל בר-דעת כי כל שרי מפלגת העבודה ירצו לממש חלום חיים, והחלום הוא להיות שרים בממשלת אריאל שרון, אז הם, כולם ביחד, ינטשו את פרס ורק אהוד ברק יתמוך בו ביום המכריע לראש השבט.
 
פרס יקבל את תפקיד שר ה… איזה? שר לענייני שלום? שלום פנימי ושלום חיצוני. עוזי כהן כבר מחלק תיקים והציע תפקיד מוכר לפרס: השר לפיתוח אזורי. פרס יפקיר את שינוי, אילו ידע כי זה יהיה לטובתו, ואולי הוא יעשה את ההפך, כי זה יהיה לטובתו, ישדך את ש"ס לשינוי ואולי יגרום להקמת ממשלה רחבת כנפיים, רחבת זרועות, מקצה לקצה, בניצוחו של המאסטרו שרון ואז יהיה צורך להרחיב את שולחן הממשלה או להוסיף שולחן קטן יותר לפני השולחן הגדול, בכדי שיהיה מקום עבור כל השרים, גם לאלו חסרי התיקים וגם לאחרים ללא המושבים בכנסת ישראל. בסופו של דבר, יד רוחצת יד, תן לי ואתן לך, שמור לי ואשמור לך. הכל למען הג'וב ומה שהיה זה יהיה. ומי המסכנים? והרי חז"ל אמרו "…מיהו… השמח בחלקו…".