קופסאות

 

תיבות וקופסאות,

קופסאות ותיבות,

גדולות וקטנות

את העיר יוצרות.

 

לא תיבות מעוטרות,

לא קופסאות כחולות,

לא קופסאות תכשיטים

או אריזות של ממתקים.

 

העיר ללא הפסקה

נבנית,

גדלה ומתהווה

מקופסאות נעליים,

מארגזי שימורים,

מתיבות פנדורה

וקופסאות של גפרורים.

 

כל בניין – קופסת בטון קפואה, גדולה,

צמודה לקרקע ולמה שלידה,

משיקה, עוקצת  ואולי גם נושקת

לתיבה שכנה דוממת.

 

על פתחיה הנעולים –

מוצמדים מחסומים וסורגים.

קווי ברזל ישרים,

צבעוניים וגם שחורים.

 

כמו כלובים או אריזות

הכולאים נשמות חופשיות,

של תושבים עייפים מריצות,

מצעקות וחבטות מיותרות.

 

ארגזי המזגנים –

מזמזמים ומטרטרים,

מטפסים על הקירות

כעלוקות אפרפרות.

 

לצינון או לחימום,

לאפשר את האיטום,

להעמיק את החתך

שבין הרחוב והאזרח.

 

הכל מוגף הכל נחסם,

הכל נעול הכל נבלם,

החוץ בחוץ, הפנים בפנים,

כך אין שכונה ואין שכנים.

 

קירות ארגזים מעוטרים

בקמטים וחריצים עמוקים,

מעידים על שנים

של עודף עומסים, עודף סיפורים.

 

ובפתחים של הבתים,

מציצות לרחובות –

כמתחברות אל העולם,

שורות שורות,

של עוד תיבות,

כמספר הדירות.

 

תיבות דואר קטנות –

קורצות בביישנות לרחוב

כמבקשות טובות

מרחוק או מקרוב.

 

הן מחברות את התושב,

הכלוא כך בתיבה,

עם העולם או עם שכניו

ומספקות לו קצת תקווה.

 

בתוך תיבת הדואר

יש לעיתים מעטפה

עם קבלה, דרישה,

או מכתב של אהבה,

צו למילואים,

הודעה על חבילה.

 

האם מתוך תיבת הדואר

תבוא אלינו הגאולה?

לתוכה, לתוכנה גם היוהרה,

מביטים בחרדה.

 

האם בתוך המעטפה

ארוזה אפשרות

לחיים, לאמונה,

לפריחה, לזהות?

 

האם זו תיבת קסמים,

או אולי, קופסת בשמים,

שמפתה את התושבים

על ידי ריחות וכישופים?

 

אם נרצה אז לשנות,

ללכת למקום אחר,

ניקח תיבה או מזוודה,

נכניס בה כמה שיותר.

 

ואז נמצא תיבה אחרת

ונבנה גם בה מקום…

או שמא לא,

ניקח רק צרור דברים

ונחייה את החלום לעולמים.